שר תחבורה לבעלי יכולת

נבחר ציבור תלוי בציבור. ישראל כץ, שר התחבורה, הוא ככל נבחרי הציבור ולכן החלטותיו ומהלכיו המקצועיים מוכתבים מתכלית אחת: לא לפגוע במה שרוצה הציבור שאת קולו הוא צריך כדי להיבחר שנית (או מה שנדמה לו שהציבור הזה רוצה).

הנוסעים בתחבורה הציבורית והנוסעים במכוניות הפרטיות אינם אותו ציבור. הם בוחרים ומצביעים אחרת ושייכים למעמד סוציואקונומי שונה. העשירים ממש לא מצביעים בשביל כץ, והם גם לא צריכים נתיבי תחבורה ציבורית בדרכים הבינעירוניות. או שהם כבר גרים בתל אביב, או שמזמן כבר אף אחד לא אומר להם מתי להגיע למשרד בבוקר.

כבישים עושים בשביל מעמד הביניים. הם הנוסעים במכוניות פרטיות בוקר-בוקר, וכץ חושש מהם בצדק. הציבור הזה, שיש לו הכסף לקנות ולהחזיק מכונית, או עבודה בתפקיד שמממן מכונית, יכעס עליו אם ייקח מאיתם נתיב בכביש וייתן אותו, כאותו רובין הוד, לנוסעי האוטובוסים, עניי התחבורה הציבורית.

את המעמד הנמוך שנוסע באוטובוסים כי אין לו ברירה, כץ תופס כמו קהל שבוי. את לקוחות התחבורה הציבורית בעיירות שדרות ואופקים, נתיבות ומגדל העמק, הוא כבר שיחד במחירי נסיעה נמוכים וגם הביא להם רכבת שהועילה לתדמית, למרות שהם לא יכולים להשתמש בה כי היא יקרה, מסיעה ליעדים שהם לא מגיעים אליהם, וממילא בשביל שיוכלו להגיע לתחנות ולהשתמש בה, צריך מכונית. הם ממשיכים לנסוע באוטובוסים שעומדים בפקקים, הם הצביעו כץ עד עכשיו, ויצביעו כץ גם מכאן ואילך. אין להם חלופה. לא לכץ, ולא לתחבורה.

תמיכת בני מעמד הביניים בכץ אינה מובנית מאליה, ולכן על ליבם הוא מתחרה. כשגם שבקרב ציבור בעלי היכולת האלה יקראו לו לסמן נתיבים לתחבורה ציבורית, הוא יעשה אותם מיד, בכל הארץ, אם צריך אותם וגם אם לא ממש צריך.