הגשת כתב אישום - תחילת הדרך או סופה?

העצמאות השיפוטית האישית של השופטים כבר הושגה מזה זמן במלואה, אך הלגיטימיות של הכרעותיהם עדיין תלויה בטיב שיפוטם. שופט מצטייר בעיני הציבור כאדם נייטרלי ואובייקטיבי, שאינו מושפע מגורמים חיצוניים, מיומן ומוכשר לחלץ את האמת בכל מצב. אולם האמת המחקרית חושפת כי השופטים, ככלל בני האדם, מושפעים מטעויות שיפוט שיטתיות וחמורות, שעלולות להתבטא בקביעות עובדתיות שגויות.

מחקר מרתק ותקדימי, שנערך בשנת 1999 בניו-אורלינס וכלל 167 שופטים פדרליים, חשף נתון מדאיג: רוב-רובם של השופטים, שהתבקשו במסגרת הניסוי להכריע בתיקים משפטיים דמיוניים, התעלמו מנתונים אובייקטיביים שהוצגו בפניהם והגיעו להכרעות עובדתיות שגויות [1]. על מחקר מרתק זה ארחיב בהמשך, אך על-מנת להבין לעומק את הסיבות לכך, יש להיכנס לפסיכולוגיה מאחורי "קבלת החלטות במצב של אי-ודאות".

מבין מאות שופטים פדרליים, שהשתתפו בכנס בנושא פסיכולוגיית השיפוט שנערך בניו-אורלינס כאמור, 167 שופטים הסכימו להשתתף בניסוי. הנה דוגמה מוחשית מתוך המחקר הנ"ל בהקשר של "הטיית העיגון" - אחת מבין חמש הטיות חשיבה שהוצגו בניסוי.

בפני השופטים הוצג תיק משפטי מפוברק, תיק שלכאורה התנהל באחד מבתי המשפט בארה"ב, כדלקמן:

הנאשמת היא חברת הובלות גדולה, שאחת המשאיות שלה הייתה מעורבת בתאונת דרכים קטלנית. המתלונן שנהג ברכבו נפגע מהמשאית עת שחצתה את הרמזור באור אדום. נהג המשאית לא הצליח לבלום בשל כשל בלמים, וחוקר התאונות המשטרתי גילה כי משאיות החברה לא טופלו כראוי, ולכן החברה אשמה בתאונה. המתלונן, שנפצע באורח אנוש, אמנם שרד את האירוע, אך נותר נכה על כיסא גלגלים למשך כל חייו.

החוקרים חילקו את השופטים באופן מקרי לשתי קבוצות ניסוי: "קבוצת העוגן" וקבוצת הביקורת. שתי הקבוצות התבקשו להכריע מה יהיה גובה הפיצוי למתלונן. תיאור המקרה היה זהה לחלוטין עבור שתי הקבוצות, למעט פרט קטן אך חשוב אחד: בתיאור לקבוצת העוגן הוסף משפט שנועד להטות את השופטים באופן בלתי מודע.

נכתב שם: "...במהלך המשפט הנתבעת ביקשה למחוק את התביעה, בטענה כי אף אם ייפסק פיצוי, יהיה זה בסכום הנמוך מ-75,000 דולר". כאמור, מידע זה חסר כל רלוונטיות לתיאור העובדות, וכל מטרתו להטות את השופטים ולגרום להם "להתעגן" על המספר 75,000 דולר. בתיאור המקרה שהוצג לקבוצת הביקורת, הושמט המשפט הנ"ל.

תוצאות הניסוי הראו כי רוב השופטים בקבוצת שהוזנה בסכום של 75,000 דולר פסקו פיצוי סביב המספר הזה! לעומתם, השופטים שלא עברו מניפולציה, פסקו פיצוי ממוצע של 1,249,000 דולר [2]. כלומר, בתנאים מסוימים, גם שופטים מיומנם ומוכשרים ביותר אינם יכולים להתעלם ממידע בלתי רלוונטי!

הכרעת דין בתנאי אי-ודאות: הסתמכות על "תחושת בטן"

שופט שדן בתיק שרוי למעשה במצב של אי-ודאות. אין בידיו מכלול הנתונים לקבלת החלטה. לכן, הכרעת דינו מתבססת על סבירות שדבר מה התרחש. במצב כזה, המטרה האופטימלית היא להגיע להחלטה הנכונה ביותר, כלומר הקרובה ביותר למציאות.

הבעיה היא שבמצבי אי-ודאות, בייחוד כשאי-הוודאות גדולה - ראיות סותרות, ממצאים שאינם חד-משמעיים, מחלוקות בין הצדדים, סתירות בעדויות - בני האדם, ובתוכם שופטים, פועלים לפי "תחושות בטן" - דבר שמוביל לטעויות שיפוט חמורות בקביעות עובדתיות.

בשפה הפסיכולוגית, טעויות אלה נקראות "הטיות חשיבה שיטתיות" או "היריסטיקות", ובשפה פשוטה יותר - אינטואיציה או "תחושת בטן".

בניגוד מוחלט לצורת החשיבה "הרגילה" שלנו, שהיא מעמיקה ואיטית, מבוססת כללים, נשענת על חוקי הלוגיקה ולכן מסייעת בקבלת החלטות שקולות - אינטואיציה היא מחשבה בלתי נשלטת, לא רצונית ואף אינה מודעת. היא מתרחשת במהירות של הבזק האור, מטה את שיקול-דעתנו לכיוונים בלתי צפויים ולעתים מנוגדים להגיון בריא ואף משפיעה על התנהגותנו.

לפני עשרות שנים החוקרים טברסקי וכהנמן, חתני פרס נובל, הראו כי אותן "תחושת בטן" נוצרות בתנאים מסוימים שזהים בקרב כל אדם. החוקרים גם הראו כי ניתן לתפעל את התנאים הללו ולגרום לאנשים להתעלם מעובדות רלוונטיות.

בניסוי הקלאסי של השניים [3] נשאלו המשתתפים "כמה מדינות אפריקאיות יש באו"ם?" החוקרים וידאו תחילה כי אף משתתף אינו יודע את התשובה הנכונה. בטרם נתבקשו להשיב לשאלה, הוצב בפני המשתתפים גלגל מזל. החוקר סובב את הגלגל, שנעצר באופן אקראי על המספר 8. לאחר מכן התבקשו המשתתפים לענות לשאלה בעניין מספר המדינות האפריקאיות באו"ם.

בהתאם לציפיית החוקרים, רוב המשתתפים ענו תשובה הקרובה למספר 8! כלומר, למרות שברור היה לנבדקים שהמספר 8 הינו מקרי לחלוטין, "פרי יצירת גלגל המזל" - עדיין הם לא הצליחו להתעלם ממנו בתשובתם.

המדהים הוא שלא די בכך שתשובתם הסתמכה על פרט מידע בלתי רלוונטי בעליל, המשתתפים "התעגנו" על מספר 8 באופן לא מודע. תופעה זו נקראת בשפה המקצועית - "הטיית העיגון". מדובר בטעות חשיבה שיטתית, אחת מיני רבות, שעושים רוב בני אדם, בעת הערכה כמותית כלשהי, מבלי לדעת את התשובה האמיתית.

עכשיו תארו לעצמכם שופט, שמתלבט על גובה הפיצויים שהוא אמור לפסוק למתלונן, שומע דעות מכאן ולכאן, מבצע חשיבה מאומצת ומנסה להגיע להחלטה נכונה. אלא שאז, באופן בלתי מודע, מתבצע תהליך של עיגון על גובה הסכום, שמשמש לו נקודת העגינה. זה בדיוק מה שעשו החוקרים בניסוי השופטים הפדרליים.

כתב אישום כנקודת העגינה להכרעת הדין

אחזור כעת לשאלה המרתקת שבכותרת: האם הגשת כתב אישום מהווה עבור הנאשם את תחילת הדרך - או שבעצם זהו סופה? ברור, כי ברמה המשפטית, הגשת כתב אישום מהווה את תחילת ההליך הפלילי, וכל זכויות הנאשם עומדות לו מתוקף חזקת החפות.

אולם, לאחר שהבנו את משמעות המושג "הטיית חשיבה", עולה השאלה: האם כתב אישום אינו מהווה למעשה דוגמה קלאסית להטיית העיגון? האם שופט שמעיין בכתב אישום בטרם שמיעת הראיות, ובטרם נחשף ולו לראיה אחת בתיק, מסתמך למעשה על הצהרת הפרקליטות כי כתב האישום הוא תוצר בדיקה קפדנית של שרשרת גורמים? האם יש בכך כדי להטות את השופט ולגרום לו להסיק באופן אוטומטי ובלתי מודע כי כל האמור בכתב האישום אמת לאמיתה?

בשלב זה ודאי עולות המחשבות: מה לעשות? זו השיטה, ואין אחרת. וגם: לא ייתכן שכך הדבר, היות שהשופטים הם מקצועיים, מונחים להתעלם לחלוטין מתקשורת, מהסביבה ומכל עניין שאינו קשור לראיות באופן ישיר, כלומר - השופט חסין מהטיות ואינו מושפע מהן בקבלת החלטותיו. אך מה לגבי גורמים פנימיים טבועים, פסיכולוגיים, שאדם מעצם היותו אדם אדם אינו מסוגל להתעלם מהם - למשל הטיות חשיבה בלתי רצוניות ובלתי נשלטות?

טוב, תמיד יש את בית המשפט לערעורים שיתקן את הטעות הנובעת מלמטה. זהו - שלא. מדוע? משום ששופט הערעורים קרוב לוודאי לא יוכל להתעלם ממסקנה העולה מפסק הדין של קודמו. בדומה למשתתפי הניסוי בעניין מספר המדינות האפריקאיות באו"ם, שלא הצליחו להתעלם ממספר 8 שיצא באקראי בגלגל המזל.

ומה בנוגע למומחי ועדות חקירה, שחוקרים את תוצאות האירועים בדיעבד? האם ביכולתם לשפוט את התנהלות מקבלי ההחלטות, כשתוצאותיהן של אותן החלטות כבר ידועות?

על כך ועל הדרכים והאסטרטגיות להתמודד עם ההטיות ארחיב במאמר הבא.

רמז: If you can't fight them - use them

[1] Guthrie, C., Rachlinski, J. J., & Wistrich, A. J. (2000). Inside the judicial mind. Cornell L. Rev., 86, 777

[2] Guthrie et al., 2000

[3] Tversky, A., & Kahneman, D. (1975). Judgment under uncertainty: Heuristics and biases. In Utility,
probability, and human decision making (pp. 141-162). Springer Netherlands