מסע בהרי סימיאן של אתיופיה: הרפתקה על גג אפריקה

זה לא נועד למתקשים, אבל מתגמל את מיטיבי הלכת בנופים עוצרי נשימה, במפגשים עם חיות בר ובהיכרות עם תרבויות מבודדות

הרי סימיאן / צילום: יותם יעקבסון

לפנות ערב חלפה על פניי להקת קופי ג'לדה. הקופים, שמכונים גם בבונים זהובים, צעדו בשלווה. הבוגרים פסעו בכבדות בעוד הצעירים השתובבו זה עם זה ורצו הלוך ושוב. קופי הג'לדה הם קופי קרקע, החיים בהרי צפון אתיופיה ובפרט בהרי סימיאן (Semian). הם ניכרים בפרווה הארוכה שצומחת מצדי פניהם ומכסה את כתפיהם ואת ידיהם. סימן ההיכר הבולט ביותר שלהם הוא אזור נטול שערות במרכז החזה, היוצר כתם אדום דמוי לב שבולט בעיקר אצל הזכרים.

ניצבתי ביניהם בזמן שחלפו על פניי, צועדים בעקבות המנהיג. נוכחותי לא הפריעה להם כלל. הם לא התייחסו אליי, כאילו הייתי גזע עץ. ממרחק נגיעה יכולתי להבחין בבהירות בתווי הפנים החדים שלהם ובעיניהם החומות. כשהחלו להתרחק ממני, צעדתי בעקבותיהם וראיתי כיצד הם מתכנסים בצניר סלע גדול, בחלקו העליון של מצוק עצום, מתארגנים לשעת לילה. את הקופים הללו פגשתי גם למחרת, עת העפלתי אל פסגת בוואהיט (Bwahit), הפסגה השלישית בגובהה ברכס ובאתיופיה, שמשקיפה על סביבותיה מגובה של 4,330 מטר. אבל באותו ערב, כשהחושך ירד והטמפרטורות צנחו בבת-אחת, שבתי לאוהל שכבר הקמתי כדי לבשל ארוחת ערב ולהתחמם מעט.

הרי סימיאן, שפסגתם הגבוהה ביותר - ראס דשן, מתנשאת לגובה של 4,550 מטר, הם ההרים הגבוהים ביותר באתיופיה. פירוש שמם באמהרית הוא הצפוניים, אולי בגלל שהם שוכנים מצפון ללליבלה ולגונדר, שתי ערי בירה קדומות. למעשה, מדובר בגוש בזלתי אדיר שהתרומם מעל סביבתו. בעוד השיפולים הדרום-מערביים של הרכס מתונים יחסית, שוליו הצפוניים והמזרחיים מצוקיים. הרמה הגבוהה נחתכת, כמו באבחת סכין, על-ידי קווים מתפתלים של מצוקים שגובהם מגיע עד ל-1,500 מטר. הפרשי הגבהים המסחררים ותצורות הנוף הסלעיות, המשוננות והמחודדות יוצרים מראות מכושפים. כשמוסיפים לכך מפלי מים שנופלים מגובה מאות מטרים, נשרים שדואים למרגלות הצוקים ונצפים מלמעלה, עורבים עבי מקור שלא יודעים פחד, יעלים שמדלגים בין הסלעים וחלבלובי ענק שנראים כאילו נלקחו מספר אגדות, מקבלים את הקסם במיטבו.

כיום נכללים ההרים בתחומי שמורת טבע ענקית. ב-1996, בעקבות צמצום שטחי המרעה של היעלים האתיופיים החיים בשמורה והתמעטותם המהירה, הכריז אונסק"ו על השמורה כעל אזור בסיכון גבוה.

בהרי סימיאן ניתן לטייל בכמה אופנים. רוב התיירים מסתפקים בגיחה קצרה ברכב ועושים לילה בסימיאן לודג' ((www.simiens.com שנמצא בשולי השמורה. קופי הג'לדה רועים סמוך אליו וניתן לצאת ממנו למסלולי הליכה קצרים. דרך ג'יפים חוצה חלק מהשמורה ומאפשרת להיכנס לעומקה בנוחות, אבל ללא ספק עדיף להכיר את הרי סימיאן דרך הרגליים. ההליכה בתוואי ההררי אינה קלה, אך המראות הנפלאים והחוויות שנצברות בדרך מהווים גמול הולם למאמץ. בפארק ישנם כמה מסלולי הליכה בדרגות קושי ובאורכים שונים. אפשר לצאת להליכות יומיות קצרות או למסלולים ארוכים יותר שחוצים את הרכס כולו ואף מעפילים לפסגות הגבוהות ביותר. מטבע הדברים, אלה המסלולים המגוונים ביותר והיפים ביותר. במהלכם ניתן להשקיף ממרומי הרכס אל התהומות שלמטה ואחר כך להביט מהעמקים אל עבר הפסגות. גם הצמחייה בחגורות הגובה השונות משתנה באופן קיצוני. בחלקים הנמוכים של הפארק פזורים כפרים נידחים המאפשרים להתוודע לאורח החיים המסורתי.

לאורך הדרך אין מקומות לינה. יש להצטייד מראש באוהלים ובמזון. במרכז המבקרים בכניסה לשמורה יש לשכור את שירותיו של מלווה חמוש, המשמש כמעין מדריך, ואפשר גם לשכור את שירותיהם של סייסים שמובילים פרדות. יש להביא בחשבון שחלקים רבים במסלול עוברים בגובה של מעל 3,000 מטר מעל פני הים. החמצן דליל ומצריך התאקלמות, בייחוד בזמן מאמץ. בנשיאת חלק מהציוד על גב פרדות יש משום הקלה.

קפה על הדרך

דרך תלולה שבה אינספור פיתולים גולשת אל עבר ערוצו הצר והעמוק של הנחל. מזג האוויר השתנה לחלוטין ונעשה חם ולח. חגורת הצומח של החלבלובים התחלפה בשפעת פריחה ובעצים שונים, חלקם עצומי גזע וצמרת. לאחר ימים של צעידה מאומצת רחצתי במימי הנחל, וזמן קצר אחר כך פגשתי - לראשונה זה שלושה ימים - כמה מקומיים.

הראשון היה רועה שהוביל עדר פרות כחושות אל הנחל. אחר כך שתי נערות שקטפו עשבים שלא הכרתי. בהמשך שמעתי את קולותיו של כפר בטרם ראיתיו: קריאת תרנגולים, נעירת חמור וצהלת ילדים. הכפר עצמו אינו אלא: כמה חושות קש ובוץ מקובצות סביב מעיין דל שמימיו נקווים אל תוך אגן בוצי ועכור. מהר מאוד הוזמנתי אל אחד הבתים. ריח כבד של עשן ועזים עמד בו. לאורך הקירות ניצבו מכלי בוץ עצומים לאחסון הטף, סוג של דגן שמשמש להכנת אנג'רה. אם הבית מיהרה ללבות את האש וקלתה פולי קפה על משטח מתכת לוהט. צווארה היה נפוח כתוצאה מגדילת בלוטת התירואיד בשל חוסר ביוד, תופעה רווחת באתיופיה. אחר כך כתשה את הפולים הקלויים במקצב מכשף והרתיחה מים. בתה הקטנה מיהרה החוצה להביא כמה עשבים ירוקים, שכן כך נהוג להגיש קפה לאורחים: על מצע רענן של עשב.

אתיופיה היא ערש הקפה. על-פי אגדה מקומית קדומה, היה זה רועה שהוביל את עדרו אל אזור שלא היה בו קודם. העזים זללו בתאווה פירות מעצים שלא הכיר ואחר כך התקשו להירדם. הרועה הסקרן מן טעם את הפירות וכך התוודע לטעמו ולסגולותיו של הקפה. מהרי אתיופיה התפשט הקפה אל הרי תימן וקנה לו אחיזה איתנה בקרב יושבי ערב, ולימים בקרב הטורקים. אחר כך התפשט הלאה אל דרום אמריקה, דרום-מזרח אסיה והארכיפלג האינדונזי.

הקפה היה טעים ומרענן והכנסת האורחים נפלאה, אבל הדלות הייתה מדכדכת. לאחר רדת החשכה ראיתי כיצד מדורות קטנות ניצתות על המדרון שממול. זולתן וזולת הכוכבים שבשמיים לא נראה אף אור. הכפרונים הללו, כמו מאות ואלפי כפרונים נוספים באתיופיה, מנותקים לחלוטין מתשתיות מודרניות.

הרי סימיאן היו בעבר מקום מגוריהם של רבים מביתא ישראל, קהילת יהודי אתיופיה. לפני כ-1,600 שנה, במקביל להתנצרותה של אתיופיה, ההרים היו מעין מובלעת יהודית עצמאית, והיהודים ניהלו את אורח החיים המסורתי כמעט באין מפריע. יהודית, המלכה המיתולוגית של המובלעת, ששלטה ביד רמה במשך 40 שנה בסוף המאה העשירית, הצליחה להדוף מתקפות של הממלכה החבשית, ובתגובת נגד אמיצה אף הצליחה לכבוש את אקסום, בירתה. בתחילת המאה ה-17 סופחה המובלעת היהודית לממלכה הנוצרית, שבראשה המלך פסילידס. במקביל, נלחמו הצבאות האתיופים לגירוש הכוחות הפורטוגזים שפלשו למדינה וננקטו פעולות כנגד הדת הקתולית שנכפתה על התושבים בימי המלך הקודם סוסוניוס, אביו של פסילידס. ליהודים הייתה זאת שעת כושר להשתלב בתפקידים שונים בממשל ובצבא. הם זנחו את יישוביהם ההרריים והתיישבו בגונדר ובסביבתה. תלאות העדה היהודית באתיופיה לא תמו. בניה סבלו מרדיפות ומנידוי, מתנאי חיים קשים ומניסיונות עלייה שכשלו. כיום לא נותרו יהודים בגונדר, אולם בכמה כפרים בסביבת העיר עדיין מוכרים מזכרות יהודיות כביכול המנציחות את זכרם במקום. בגונדר נמצא מחנה קטן של קומץ בני הפלאשמורה, מסורבי עלייה בשל דופי כלש הו בגניאולוגיה המשפחתית היהודית. בכניסה למרכז שבו נערכות תפילות נתלו שלטים קטנים בעברית ובאמהרית ושני דגלים - של ישראל ושל אתיופיה.

משכנם של לוחות הברית

מדי שנה מציינים בחודש ינואר את טימקט, חג המקפל בתוכו שני אירועים. האחד חג האפיפניה (התגלותה של רוח הקודש במהלך הטבלתו של ישוע על-ידי יוחנן בנהר הירדן) והשני - חג הגעת לוחות הברית מירושלים לאקסום. בקודש הקודשים של כל כנסייה מונח העתק של לוחות הברית, המכונה ת**אב*ו*ת (מלשון תיבה). במהלך חג הטימקט נישאים לוחות הברית מהכנסייה אל מקור מים סמוך ובו, לאחר ברכתו של הכומר הממיר אותם מיסטית למי הירדן, נערכת טבילה המונית. איש הדת הנושא על ראשו את התאבות הוא ליבת התהלוכה. לצדו צועדים אנשי דת שונים, נערי כנסייה הנושאים סמלים קדושים, צלבים מסוגננים ושמשיות רקומות. ההמון המלווה מכה בתופים, רוקד ושר והשמחה גדולה.

אחד המקומות היפים ביותר להתוודע בו לטימקט במיטבו הוא בריכת פסילידס בעיר גונדר, השוכנת בבקעה שבין הרי סימיאן לאגם טאנה. במאה ה-17, תחת שלטונו של פסילידס, היא הייתה אחת הערים הגדולות בעולם. מפאר עברה כל שהשתמר הוא מתחם ארמונות נטושים וכמה כנסיות קדומות, חלקן מצוירות למופת.

הבריכה, שהוקמה על-ידי המלך פסילידס, נועדה לשמש להטבלה חוזרת של המוני בני עמו, שבימי אביו המירו את דתם לנצרות קתולית וזנחו את הכנסייה האתיופית האורתודוקסית. בטימקט מגיעות לבריכה תהלוכות מפוארות משמונה כנסיות ברחבי העיר. המון גדול מתנקז אל סביבות הבריכה עם התהלוכות כבר בערב החג. יחד עם התאבות, המאוכסנים למשך הלילה במבנה הנטוע בלב הבריכה, לנים המאמינים על הדשאים שמסביב וממתינים בציפייה לטקסים שיתחדשו עוד לפני עלות השחר.

במשך שעות ארוכות מתפללים אנשי הדת בשפת הגעז הקדומה, שלא מוכרת למאמינים. הם ניצבים על שפת המים, מתנודדים מצד לצד ומניפים את מטותיהם הארוכים כמבקשים להבקיע שערי שמיים. המון גדול נאסף סביב, כולם נדחקים קדימה על מנת להיות קרובים ככל האפשר אל המים ולחזות באנשי הדת. בשיאו של הטקס יורד אחד מאנשי הדת הבכירים במדרגות המובילות אל הבריכה. הוא מניף צלב מוזהב גדול ומנמיך אותו אט-אט, ברוב טקס, עד שהוא נושר למים. בכך הופכים מי הבריכה כולה לצ*ב**ל - מים מקודשים. עם הפיכתם המיסטית של מי הבריכה למימי הירדן מזנקים מאות נערים עירומים למחצה אל הבריכה ומתיזים מים לכל עבר. זה הרגע שבו נסוגים כוהני הדת לאחור ומפנים את הבימה הטקסית לקתרזיס המוני של בני הקהילה. ההתרגשות והעליצות בקהל עצומות - ניגוד עז לטקסיות הרצינית והמאופקת של הטקס עד אז.

מידע מעשי

אל אתיופיה יש טיסות סדירות של חברת Ethiopian airlines.

הדרך הנוחה ביותר להגיע אל הרי סימיאן היא בטיסת פנים סדירה מאדיס אבבה אל העיר גונדר (כ-100 דולר), שנמצאת למרגלות ההרים ומהווה יעד תיירות בפני עצמו.

ישנן כמה חברות תיירות שעורכות מסעות מאורגנים מישראל להרי סימיאן. ניתן לטייל בשמורה גם באופן עצמאי. הכניסה כרוכה בתשלום (לפי יום) ובליווי צמוד של מוביל חמוש. ניתן לשכור גם את שירותיהם של מובילי פרדות, טבחים ושאר נותני שירותים. יש להצטייד מראש בכל הנדרש, שכן בשמורה האספקה, אם קיימת, דלה מאוד.

המבקשים להתרשם מהשמורה ומנופיה מבלי לצאת למסלול רגלי מאתגר, יכולים להגיע אל מלון סימיאן (www.simiens.com), הנמצא בתוך השמורה, ושסביבו רועות תדיר להקות קופי הג'לדה.

צרו איתנו קשר *5988