במקום "הילד הרע" ל"ילדה המקובלת"

הנהגת חמאס מעוניינת להיחשב לשחקן לגיטימי

עצרת של החמאס / / צילום:רויטרס
עצרת של החמאס / / צילום:רויטרס

על המסמך הזה הם עובדים כבר שנתיים. פוליטיקאים מטעמם בעזה ובחו"ל, דמויות בזרוע הצבאית, וגם אסירים בתוך הכלא הישראלי, שחבריהם בחוץ, מבקשים את עצתם. בימים אלה הושלמה כתיבת הטיוטה הראשונה, והיא תוצג בקרוב מאוד לציבור.

תנועת חמאס יוצאת במצע מדיני חדש, מעין מסמך עקרונות בנוגע לשאלת זהותה. 41 סעיפים של הצהרת כוונות, שמעידים - גם אם זה יישמע מוזר לאוזן ישראלית - כי הנהגתה מעוניינת להיגמל מתפקיד "הילד הרע" ולהיות כמו כולם; להיחשב לשחקן לגיטימי בפוליטיקה האזורית, ולהניח מעט לקיצוניות היהירה בנוסח דאע"ש, או לבדלנות הקנטרנית של חיזבאללה.

קרוב לוודאי, שהמסמך הזה לא יבטל את אמנת החמאס מ-1988, ולו מפאת כבודו של המייסד והמנהיג הראשון, אחמד יאסין, שסולק מהעולם בימי ממשלת אהוד אולמרט. אבל מבחינת ההנהגה הנוכחית של התנועה, הוא זה שייצג אותם מעתה.

השוואה בין שני המסמכים מלמדת, כי חמאס עברה תהליך של התבגרות. זה החדש עדיין קורא אמנם לשחרור פלסטין מהים עד לנהר, ומצדיק את השימוש בכל האמצעים כדי לעשות כן, אבל אין בו מוטיבים אנטישמיים ושנאה גזעית בסגנון "הפרוטוקולים של זקני ציון", כפי שהופיעו באמנת היסוד. "חמאס איננה בעימות עם היהודים בגלל היותם כאלה", נכתב בסעיף 15, "היא בעימות עם הציונים הכובשים".

המידה הרבה של אדיקות דתית שאפיינה בשעתה את האמנה, אינה קיימת עוד. חמאס אמנם מצהירה, כי היא תנועה דתית השואבת את סמכותה מן האסלאם, אבל רעיונות המצע המדיני החדש שלה לקוחים משפת היומיום החילונית. המאבק הוא לאומי ופלסטיני עוד ובטרם יהיה ג'יהאד. את יחסיהם עם השחקנים השונים בחברה הפלסטינים הם שואפים לנהל בפלורליזם, בשותפות ובבחירה דמוקרטית, כפי שמצוין בסעיף 26. וסעיף 33 קובע, כי לאישה תפקיד מרכזי בבניית ההווה והעתיד.

הקריאה לשחרור אדמות פלסטין במלואן מסתירה תפיסת שמד, שישראל אינה יכולה לגלות כלפיה הבנה. אבל כזה הוא התהליך ההיסטורי. גוף לוחם, בועט ורדיקלי, לא ישנה את אופיו בן-לילה, אלא רק בהדרגה. כך קרה לפת"ח, שנולד אפוף קריאות להשמדת ישראל, אחר-כך למד להכיר בזכות קיומה, והיום מפצירה הנהגתו בישראל, שתסכים להקמת מדינה פלסטינית לצידה.

שאיפות ההשמדה אינן רק חזון שמטפחת חמאס כלפי ישראל, אלא גם רעיון שבו משתעשעת ישראל כלפי חמאס. לפני שלוש שנים, באחד מימי המלחמה בעזה (מערכת "צוק איתן"), התכנסה הממשלה שעות ארוכות לדיון חשאי, שכותרתו - האם להכניס כוחות לרצועה, לכבוש אותה, ולהפיל את שלטון חמאס. התברר, שהמחיר יהיה כבד, והתועלת - בספק. חמאס אינה יכולה להרשות לעצמה להכיר בקיומה של ישראל, בעוד ירושלים מטיפה להשמדתה.

אבל ישראל היא הכתובת האחרונה, אולי בגלל שהיא הסבוכה מכולן, במצע העקרונות של חמאס. המסמך הזה, לפני הכול, הוא קריאה לכל השחקנים החשובים באזור, לחדול מלהחרים את התנועה. הוא מופנה למצרים, לרשות הפלסטינית, אפילו לדמוקרטיות המערביות. ברור מן הסעיפים הרבים, כי חמאס רוצה להיות "ילדה מקובלת" ולא עושת הצרות של הכיתה.

חזון של אמת, או טריק של יחסי-ציבור? חובת ההוכחה איננה על שכני חמאס, ואפילו לא על אויביה. על חמאס עצמה להוכיח אם התכוונה לדבריה בכנות. השנים האלה הן שנים סוערות של עיצוב מחדש עבור האזור כולו, וגם עבור שחקניו. הנהגת חמאס משנה את פניה (בקרוב יפרוש חאלד משעל מראשות הלשכה המדינית, בתום 19 שנה). בעולם הסולד מפעילות טרור, עליה לשנות גם את השפה הפוליטית. כחוליה החלשה ביותר מבין השחקנים באזור - ישראל, מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית - יש לחמאס הרבה מה להפסיד, אם תשבור את הכלים.

לטוב ולרע, גם לשכניה יש תפקיד בעיצוב עתידה. חמאס היא תנועה צבאית, שבחלוף השנים הבינה כי עליה לנהוג כישות מדינתית, כגוף פוליטי. ככל שתחזור לסורה, היא עלולה להקים עליה אויבים. לעומת זאת, אם תנהג באחריות, היא תוכל להועיל לעצמה. את ההיגיון הפשוט הזה מבינים ראשי חמאס, והם ביטאו אותו היטב במסמך.

■ הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.