103,460 ספורטאים תחרותיים בישראל. מה זה אומר?

אנחנו רוצים מדליות ואלופים, אבל המצב בישראל מבחינת מספר הפעילים עדיין רע, ובסיס הפירמידה רעוע מאוד ■ מחצית מהעוסקים בספורט תחרותי משויכים לענפי הכדורגל והכדורסל; רק 20% מהספורטאים הן נשים

בקיץ שעבר נשמו לרווחה ביחידה לספורט הישגי ובוועד האולימפי. משלחת הספורטאים הישראלית חזרה מהמשחקים בריו דה ז'ניירו עם שתי מדליות (אורי ששון וירדן ג'רבי) ונמנעה המבוכה של משחקי לונדון 2012 - המשחקים הראשונים זה 20 שנה שישראל חוזרת מהם ללא נציג על הפודיום.

יופי, יש מדליות. אנחנו אוהבים לספור מדליות, כאילו מדובר במדד הקובע הצלחה או כישלון של הספורט הישראלי. בדרך אנו נוטים להתעלם מנתון מאוד בסיסי וקריטי להצלחה: כמה ספורטאים תחרותיים בכלל יש בישראל? ובמילים אחרות, מהו בסיס הפירמידה שממנה אמורים בסופו של דבר לצמוח האלופים האולימפיים או ההצלחות של נבחרות הכדורגל, הכדורסל הכדורעף וההתעמלות האמנותית?

ובכן, בסיס הפירמידה רעוע.

בסך הכול פועלים היום בישראל 103,460 ספורטאים תחרותיים, לפי נתונים רשמיים שהתקבלו לבקשת "גלובס". מדובר במספר נמוך בכל קנה מידה, 1.2% בלבד מכלל האוכלוסייה במדינה. הנתונים מדברים על אחד מכל 90 אנשים הרשום באגודת ספורט ופעיל באופן תחרותי. בפועל המצב עוד פחות טוב, אם שמים בצד שני ענפים "ספורטיביים" כברידג' (5,408 ספורטאים תחרותיים) ושחמט (1,792 ספורטאים) שהם כ-7% מכלל הספורטאים התחרותיים הרשומים בישראל.

אבל מאחר שהתכנסנו כאן לכתבת חג, אז בכל זאת התאמצנו למצוא נקודת אור. אם מסתכלים על המגמה, היא בהחלט מעודדת: בתוך שלוש שנים (בהשוואה לנתוני סתיו 2013) נוספו 21,138 ספורטאים תחרותיים למעגל - עלייה של 25%.

לפני שנצלול לנתונים, שני דברים שכדאי להזכיר: (א) ההגדרה שלפיה נספרים ספורטאים תחרותיים בישראל כוללת את אלו הזכאים על בסיס הפעילות שלהם לתקצוב של הטוטו. הקריטריונים הם ברורים: לא מספיק להיות רשום בחוג או לשחק בספורטק אחר הצהריים עם החברים, אלא לעמוד במינימום תחרויות המוכרות על ידי המדינה. רק אלו העומדים במינימום הנדרש נספרים על ידי מינהל הספורט כספורטאים תחרותיים; (ב) הנתונים נכונים לקיץ 2016 וכוללים את עונת הפעילות 2015/16, שהיא עונת הפעילות המלאה המעודכנת ביותר נכון לעכשיו.

מדינת כדורגל וכדורסל

הכול כבר נכתב על ה"הצלחות" של נבחרות הכדורגל של ישראל ועל הכדורגל הישראלי. אבל למרות הכישלונות הסדרתיים, עם מספרים אי-אפשר להתווכח: ישראל היא קודם כול מדינת כדורגל. בסך הכול רשומים בישראל 27,351 כדורגלנים, 26.4% מכלל הספורטאים במדינה. ביחד עם כדורסל, הענף השני במספר הפעילים (24,181 ספורטאים), אחראים שני הענפים הללו לחצי מכלל הספורטאים בישראל. המשמעות בשטח: על כל ספורטאי שבוחר בכדורגל או בכדורסל יש ספורטאי תחרותי אחד שמתחלק בין כל יתר 53 הענפים בישראל שבהם ספורטאים רשומים.

אבל גם בשני הענפים הללו קיימת מגמה מעניינת. בעוד שהכדורגל פחות או יותר תקוע כבר כמה שנים על אותו מספר פעילים, ענף הכדורסל מצליח לצרף משנה לשנה ספורטאים במספרים יפים - בתוך שלוש שנים הצטרפו למעגל העוסקים בענף 6,620 שחקנים, עלייה של 37%, והוא אחד הענפים המרכזיים שמציגים צמיחה בהיקף שכזה.

התעמלות? כן, התעמלות

הכדורגל והכדורסל, אם כן, נהנים מפופולריות אדירה בישראל. אם מסתכלים כלפי מטה, התמונה פחות מרשימה. הענף השלישי בישראל במספר הספורטאים התחרותיים הוא כדורעף, עם 4,697 ספורטאים. אחריו נמצא ענף ההתעמלות שזוכה בשנים האחרונות לצמיחה אדירה, עם 3,173 ספורטאים. לסוגיית המגדר נגיע בהמשך, אבל בכל מקרה התעמלות היא אחד מארבעה ענפים בלבד עם יתרון מספרי לנשים - במקרה הזה 93% מכלל העוסקים בענף הם נשים. ההצלחה של ההתעמלות בזירה העולמית (נבחרת ההתעמלות האמנותית, אלכס שטילוב) באה לביטוי גם בגידול מרשים מאוד במספר הפעילים - מאז 2013 צמח הענף ב-62%.

את צמרת הענפים הפופולריים משלימים כדוריד (מקום חמישי - 2,708 פעילים), טניס (שישי - 2,550), ג'ודו (שביעי - 1,824) ושחייה (שמיני - 1,691).

ענפי הפודיום, מה איתם?

שווה להתעכב על שני ענפים שנחשבים ענפי ההישג המובילים בישראל - ג'ודו ושיט. שני הענפים הללו חתומים על 8 מתוך 9 המדליות של ישראל במשחקים האולימפיים ומככבים גם באליפויות עולם ואליפויות אירופה. הג'ודו אחראי גם לשתי המדליות היחידות של ישראל ממשחקי ריו 2016. הם הדוגמה לכך שבסיס הפירמידה לא חייב להיות רחב כדי להביא הצלחות, מספיק לאורך השנים כוכבים כאורי ששון, ירדן ג'רבי, אריק זאבי, יעל ארד ואורן סמדג'ה, ובצד השני גל פרידמן, שחר צוברי, עמית ענבר ולי קורזיץ. מבחינה כמותית, שניהם באופן יחסי לא נהנים ממספר פעילים מרשים. הג'ודו לפחות הצליח להכפיל את מספר הפעילים בו בתוך שלוש שנים וקפץ מהמקום ה-13 בטבלת הענפים למקום השביעי; השיט מדורג במקום ה-29 בלבד עם 550 ספורטאים, בין ענפים כמשיכת חבל ובייסבול.

מהן הסיבות לכך? הג'ודו מתחרה על ספורטאים עם כמה ענפי קרב (טקוואנדו, קראטה, קיק-בוקס, ג'יו-ג'יטסו) שלוקחים גם הם את חלקם בעוגה. אצל השיט הסיבות הן יותר תשתיתיות - הוא מצריך ציוד יקר מאוד ומורכב, ובדרך כלל מגורים או גישה של העוסקים בו לאזור חוף הים. מעבר לזה, שני הענפים סובלים מהיעדר חשיפה וכשכבר יש כזאת היא מגיעה רק בעת תחרויות גדולות (אליפות עולם, אליפות אירופה, משחקים אולימפיים).

ספורטאיות, איפה הן?

בישראל הוקמה בהחלטת ממשלה בשנת 2005 מועצת ספורט נשים המפעילה את "פרויקט אתנה" - הפרויקט הלאומי לקידום ספורט הנשים בישראל, המתוקצב מאז בעשרות מיליוני שקלים. אחת המטרות של התוכנית היא להגדיל את מספר הנשים העוסקות בספורט בישראל. הנתונים הנוכחיים מראים שהמרחק עדיין רב מאוד עד להשגת היעד והתוכנית רחוקה מלהיות הצלחה: רק 21,389 ספורטאיות פעילות בישראל, והן מהוות 20% בלבד מכלל סך הספורטאים התחרותיים במדינה. כלומר, על כל ספורטאית אחת תחרותית יש ארבעה ספורטאים גברים. "אתנה" כבר כאן מזמן, אבל היחס בין נשים לגברים נותר כשהיה פחות או יותר.

בחלק מהענפים ההבדלים הם עצומים. לדוגמה, בענף הכדורגל, למרות כל הניסיונות לחזק את כדורגל הנשים, יש רק 971 שחקניות פעילות, 3.5% מכלל העוסקים בענף. בכדורסל, ענף שלא מוגדר "גברי", עם נבחרת לאומית טובה, רק 4,185 שחקניות רשומות (17%). הטניס, משום מה בישראל הוא ענף גברי, ורק 498 שחקניות רשומות בו (19%). אפילו הג'ודו, עם מודל לחיקוי בדמות ירדן ג'רבי, לא מצליח למשוך שיעור נשים משמעותי ורק 383 ספורטאיות רשומות בו (20%).

עם זאת, בשני ענפי יסוד חשובים שיעור הנשים הוא סביר - בשחייה מספר הנשים העוסקות בענף עומד על 824 ספורטאיות (49% מהסה"כ); באתלטיקה רשומות 584 ספורטאיות (38% מסך הפעילים).

רק בארבעה ענפים מתוך 55 יש יתרון לנשים והם "ענפים נשיים" באופן בולט: התעמלות (93% נשים), החלקה על קרח (88%), ריקודים סלוניים (52%) והחלקה אמנותית על גלגיליות (98%).

למרות מאמצים, לפחות ברמה ההצהרתית, להביא יותר נשים לספורט בשנים האחרונות, העסק הולך לאט וקשה. בשלוש השנים האחרונות הצטרפו אמנם 5,331 נשים למעגל העוסקים בספורט תחרותי, אבל במקביל, באותה תקופת זמן, הצטרפו 15,807 ספורטאים גברים. בנקודה הזאת שווה להזכיר גם את ועדת לובצקי, שקבעה את אמות המידה לחלוקת כספי הטוטו לאיגודים ואגודות - כל ספורטאית "שווה" מבחינה כלכלית 10% יותר מבחינת תקצוב בהשוואה לספורטאי.

ענפים אישיים, קבוצתיים, ונכחדים

באופן די טבעי, בישראל רוב הספורטאים הפעילים מעדיפים לבחור בענפים קבוצתיים - כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדוריד וכו'. אנחנו לא שונים במקרה הזה משום מקום אחר בעולם. הענפים הללו לרוב הם יותר פופולריים, וההתמודדות בקבוצה נוחה וקלה ברוב המקרים על התמודדות של ספורטאי לאורך זמן עם היכול שלו לעמוד בבדידות ובכישלונות.

אם נשים לרגע בצד את השחמט והברידג', אז בישראל פעילים 63,889 ספורטאים ב-14 ענפים קבוצתיים - כ-67% מסך כל הספורטאים. יתר 32,371 הספורטאים המהווים 33% מסך הפעילים בישראל משויכים ליתר 41 הענפים האישיים שרשומים בהם ספורטאים.

מי, מה, לאן? כמה שאלות פתוחות

לפני כשלוש שנים אימץ משרד הספורט את המלצות ועדת לובצקי (חלוקת כספי הטוטו) לתקצוב נוסף של 10 ענפים שהוחרגו אל מעבר לאמות המידה הרגילות. הרעיון מאחורי התקצוב הנוסף הוא מתן מענה כלכלי לענפים שהוגדרו פופולריים/חשובים/כאלו שיש בהם היתכנות להצלחות בזירה העולמית. ברור שאת התוצאות, ודאי ברמת ההצלחות, לא ניתן לבחון בתום תקופת זמן כה קצרה. אבל כמה מדדים חייבים להיבחן ויש לשאול, לדוגמה, מדוע ענף כמו הטניס שהוחרג כאחד מאותם ענפים תרם להעלאת מספר הפעילים הכולל, בתקופה של שלוש שנים, 124 ספורטאים בלבד (גידול של 5% בענף, למרות גידול כולל של 25% בכלל הספורטאים); או מדוע ענף השחייה, שגם הוא הוחרג תקציבית, איבד בשלוש שנים 97 ספורטאים (איבד 5.5% מהפעילים).

שני עניינים תרבותיים-חברתיים מעניינים: סצנת האופניים והטריאתלון ששוטפת את כבישי הארץ בסופי שבוע הפכה ממשהו חובבני-חברתי לממוסד. הרוכבים והטריאתלטים משתתפים בתחרויות על בסיס קבוע, ושני הענפים האלו צמחו יחד בתוך שלוש שנים ב-51% (עלייה של 695 ספורטאים) - בעיקר בזכות זינוק במספר הפעילים בענף האופניים.

העניין השני - בישראל הייתה קיימת כל השנים תרבות של צפייה ודיבור על ספורט אמריקאי ואנגלוסקסי. לאחרונה זה גם מגיע לכדי פעילות ובהיקפים שצוברים תאוצה. אם מבודדים מהרשימה את ארבעת הענפים הללו - פוטבול אמריקאי, ראגבי, סופטבול ובייסבול - הרי שסך הפעילים בהם עומד על 3,676 ספורטאים, עלייה של 103% בתוך שלוש שנים. זה עוד לפני הרעש שיצרה נבחרת הבייסבול של ישראל באליפות העולם בחודש שעבר, שמעניין יהיה לראות את האימפקט שייצר, אם בכלל, ההישג הזה.

קשה להגיד אם זה יותר מצחיק או עצוב, אבל בישראל יש היום יותר שחקני פוטבול וראגבי (ביחד) מאשר שחיינים, אתלטים או ג'ודאים. ואם ירדן ג'רבי, אורי ששון, יעקב טומרקין וחנה קנייזבה לא מספיק טובים בשביל להביא ילדים לענפים הללו, מי יודע, אולי זה אף פעם לא יקרה. עם כסף או בלי.

מי מקבל כמה?

למספר הספורטאים התחרותיים בישראל יש משמעות כלכלית עבור כל ענף, משום שזה אחד הפרמטרים המרכזיים לקביעת התקצוב של הענף, ובאופן ישיר זה גם קובע את היכולת שלו לשרוד.

למעשה, על פי אמות המידה לחלוקת כספי הטוטו, מספר הספורטאים בכל ענף הוא המרכיב המשמעותי ביותר מבחינת תקצוב הענף. מהסיבה הזאת גם ניתן להבין מדוע הכדורגל נהנה מיתרון על יתר הענפים למרות היעדר הצלחות. לפי תחזית חלוקת כספי הטוטו לשנת 2016 המתפרסמת באתר המועצה להסדר הימורים בספורט, ענף הכדורגל אמור ליהנות מ-43.9 מיליון שקל המחולקים לאיגודים ולאגודות. הכדורסל, הענף השני כאמור, צפוי ליהנות מ-37.6 מיליון שקל. זאת ללא קשר לכספים נוספים שזורמים לענפים הללו מתוקף ההסכם השיווקי עם הטוטו. הבא אחריהם הוא ענף הכדורעף עם כ-13 מיליון שקל.

על פי ועדת לובצקי, שהתפזרה אחרי שסיימה את תקופת המינוי שלה (במקומה מונתה "ועדת הנדלר" בראשות איש העסקים אייל הנדלר, לשעבר מנכ"ל חברת הבנייה ב. יאיר ובעלה של מנכ"לית בזק סטלה הנדלר), כמה פרמטרים נוספים קובעים את התקצוב הענפי: למשל, ספורטאית "שווה" לצורך חישוב התמיכה ניקוד גבוה ב-10% בהשוואה לספורטאי, במטרה לתמרץ את ראשי הענפים למשוך ספורטאיות למעגל הפעילות; ספורטאי בגיל "ההבשלות הספורטיבית" שנקבע על 36 יהיה שווה נקודה אחת, ומכאן ואילך יפחת שוויו - ספורטאי בן 36-45 שווה 0.5 נקודה (0.55 לספורטאית) וכך הלאה עד לספורטאי מעל גיל 56, שיהיה שווה רק 0.1 נקודה (0.11 ספורטאית). זהו מהלך שנועד למנוע רישום של ספורטאים בגיל המבוגר רק כדי למלא את השורות ולזכות לתקצוב.

המהלך המשמעותי ביותר הוא הקביעה שענפים עם פחות מ-200 ספורטאים לא יהיו זכאים עוד לתקצוב ולמעשה יצטרכו למצוא מקור מימון אחר, פרטי אולי, כדי להמשיך לנשום. נכון לדוח האחרון קיימים כ-12 ענפים שלא עומדים במספר הספורטאים הנדרש לתקצוב (ביניהם טיפוס ספורטיבי, קראטה מסורתי, טרמפולינה, סקי שלג וקייאקים).

שני ענפים נוספים שנסגר עבורם הברז, לפחות מבחינת אמות המידה, הם ענפי השחמט והברידג'. אמות המידה קובעות לראשונה כי "לא תינתן תמיכה לפעילות שאינה פעילות ספורט הדורשת מאמץ גופני", ובמילים אחרות, לענפים אלו יצטרך להימצא סעיף תקציבי אחר שאינו כספי החלוקה של הטוטו.

ספורט
 ספורט

ספורט
 ספורט

ספורט
 ספורט