הדרך הנכונה לייצור צמיחה

הדיבורים על פריון העבודה הנמוך במשק הישראלי (והצרפתי) מזכירים לי בדיחה על פרופסור לאורולוגיה מהמדיקל-סנטר, שמטעמי צנעת הפרט לא נגלה לכם היכן. הבדיחה היא בעצם על הפציינט של אותו פרופסור, שהוא כנראה מבעלי השכר הגבוהים במגזר הציבורי. הפציינט, שנכנה אותו מר ישראלי, שוב מטעמי צנעת הפרט, נכנס לפרופסור, שמקבל אותו במאור פנים, הבחור מתיישב, ומפרט את התלונה הרפואית שלו: "אדוני הפרופסור, זה שנים אני עושה פיפי בדיוק בשבע בכל בוקר".

"נפלא", מתחייך הפרופסור. "הגוף מתפקד אם כך כמו שעון שווייצרי".

"יכול להיות", אומר הפציינט, "אבל אני מתעורר בכל בוקר בשמונה".

מה הקשר לפריון הייצור הישראלי? מהו בכלל פריון? ובכן, פריון הוא מדידה של יעילות השגת התוצר הכלכלי. את פריון העבודה נוטים למדוד על-ידי חילוק התוצר במספר העובדים במשק, או על-ידי חילוק התוצר השנתי לעובד במספר שעות העבודה הממוצע במשק.

אלפי מחקרים ותזות מצאו מיתאם חזק בין צמיחת התמ"ג הריאלי לנפש לגידול בפריון העבודה. זוכה פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן, טען ש"פריון איננו הכול. אולם בטווח הארוך הוא כמעט הכול. יכולתן של מדינות לשפר את רמת-החיים שלהן לאורך זמן, תלויה באופן כמעט מוחלט ביכולתן להעלות את כמות התפוקה ביחס לתשומה".

הבעיה היא, כמו במקרה של הפציינט הנ"ל בכל בוקר, מה קודם למה. עניות דעתנו היא, שהפריון הוא בדרך-כלל תולדה או תוצר גבוה יותר, שנובע מביקוש גבוה יותר. יעילות הייצור או השירות היא רק פונקציה בתהליך הזה. בהמחשה פשוטה: כדי לייצר 120 קלמרים בחצי שעה במפעל "קלמרי כפר-סבא" (שם בדוי), צריך תחילה לקבל הזמנה ל-120 קלמרים משלושה בתי-ספר יסודיים בבת-ים, נניח (שוב, פיקטיבי). ואז, אם מתעוררת בעיית אי-עמידה בביקוש, אפשר לרכוש מסין רובוט מוזל, שיעשה את העבודה בהשגחת שני פועלי ייצור. כלומר, הפריון יהיה גבוה מפני שהיה כדאי להתייעל (הקלמרים הכניסו הרבה יותר מעלויות הרובוט, העבודה וכו'). מכאן, שגם התפוקה עלתה, ובעל-הבית הנדיב חילק מהרווחים גם לעובדים.

כלומר, הפריון היה תוצאה ולא סיבה.

האם בישראל, וביתר שאת בצרפת, תהליכים תרבותיים, מסורת ו/או רשלנות ממשלתית, מעיקים על יעילות/פריון העבודה? בוודאי שכן. בישראל, כולנו סובלים מהיעדר מוחלט של תחבורה ציבורית יעילה. בצרפת, שבוע העבודה המקוצר הפך לקדוש, יחד עם ההגנה על העובד עד הסוף. כלומר, כולל השתוללות בשאנז-אליזה בהפגנות איגודים בנוסח היווני. אבל התמזל מזלי והזדמנתי לאחרונה לברלין לשבוע עינוגים, ועיניי נפקחו שוב, אני רוצה לקוות.

נו טוב, לא ממש. כלומר, ירד הרבה גשם ואפילו קצת ברד, אבל מרסל ואינקן, פקידי-הקבלה החמודים במלון שלנו (אלכסנדרפלץ, לסקרנים, אני מתעב את ברלין-המערבית המדושנת), סיפרו לי קצת על החיים בבירה ברלין. מרסל, צעיר בן 25, מתגורר בדירת סטודיו שכורה, משהו כמו 30 מ"ר, ומשלם 300 אירו בחודש. פרפקט מבחינתו. שכרו לא עולה בהרבה על זה של מקבילו הישראלי, נניח 1,500 אירו בחודש. ההבדל אינו בשכר, אלא בשכר הפנוי, אחרי עלות הדיור.

ברלינאים לא מתלהבים ממשכנתאות ולא מקניית דיור, ומסתפקים בשכירות כל החיים (נוטלי המשכנתאות הם המשקיעים הישראלים, שיכולים לקבל 40% מערך הדירה בהלוואה. דירה שעולה מיליון שקל, מניבה 6% תשואה בשנה לפני החזר המשכנתא, בערך 2,500 שקל בחודש אחרי ההחזר). מרסל פשוט יוצר הרבה יותר ביקוש מאשר מקבילו הישראלי, ולכן הפריון שלו ושל עמיתיו תושבי העיר גבוה יותר, כי הם מספקים את התוצר המבוקש.

אם מרסל ואינקן יתחתנו (מגיע להם, חמודים שכמותם), ויעמידו צאצאים, מעונות היום שלהם יהיו מסובסדים וזולים לאין ערוך יותר מהמקבילים שלהם בגוש דן. כך יעלה שוב הפריון שלהם כתושבי העיר וכאנשים שמחים בחלקם.

זו הבשורה הכלכלית הבסיסית: מדד פריון נהדר לסטטיסטיקנים. צריכה נוצרת על-ידי יצירת יותר הכנסה פנויה לצעירים ולכולם. זה הזמן להזכיר לשר האוצר משה כחלון, שהישועה אינה בהכרח סמארטפונים זולים, אלא גם מעונות יום זולים ודיור בר-השגה, גם בשכירות. המשכורות שלנו אינן שערורייתיות בנמיכותן. השערורייה היא ההוצאות החיוניות הענקיות - כמו המשכנתאות, מעונות היום והתחבורה הפרטית.