רק בגלל הפרינציפ

הפנים האנושיות בסיפורה של העסקה הגדולה ביותר של חברה ממשלתית אי-פעם

אסדת קידוח / צילום: רויטרס
אסדת קידוח / צילום: רויטרס

בכל הסיפור הגדול, המורכב והטכני כל כך של הסכם הגז של חברת החשמל יש גם פנים אנושיות. הגיבור שלי בסיפור הזה הוא שמעון אקהויז, חבר דירקטוריון חברת החשמל, שהודיע שיתנגד להסכם בגלל נוסחת ההצמדה של מחיר הגז. אקהויז ידע שבכל הסכמי הגז בעולם מצמידים את המחיר לנפט, לפחם או לכל סחורה אחרת. ההסכם שהונח לפניו, שמצמיד את המחיר למדד המחירים לצרכן האמריקאי - הוא פטנט ישראלי שמעולם לא נוסה קודם לכן.

"הייתי בטוח שמחירי הסחורות ירדו בסוף", אמר אקהויז בראיון ל"גלובס". "שאלתי למה למנוע מצרכן החשמל הישראלי את האפשרות ליהנות מכך. למה להצמיד את מחיר הגז למשהו שרק עולה בכל שנה".  כשההחלטה לאשר את ההסכם עברה בדירקטוריון ברוב של 9 מול 4 - אקהויז הודיע שהוא מתפטר. "בגלל הפרינציפ".

אקהויז הוא מקרה חריג בסיפור שאין בו מנצחים או מפסידים. אין צדיקים ואין נבלים, ותסלחו לי, קוראים יקרים, שאינני מצטרף לקרנבל. זהו סיפורה של העסקה הגדולה ביותר שחתמה אי-פעם חברה ממשלתית. כל השחקנים בסיפור הזה ידעו שהם עתידים לככב בדוח מבקר המדינה. כולם התנהגו לאורך כל הדרך כאילו אנשי המבקר יושבים באחת מפינות החדר מאחורי קיר זכוכית. כולם דאגו לכסת"ח את עצמם היטב-היטב. היו למשל כאלה שנתנו להסכם לעבור, ולאחר שחתמו עליו החלו לתקוף אותו בשצף קצף. הפציצו בחוות דעת ומכתבים. הם חשבו על דוח המבקר ועל הקריירה. את הפרינציפים הם מכרו מזמן.

דוח המבקר מלמד אותנו שהסכם הגז מ-2012 עלה בין 0.82 ל-1.5 מיליארד דולר יותר מהמחיר המקורי שעליו סוכם במכתב הכוונות שנחתם בין "תמר" לחברת החשמל ב-2009, בימים שבהם עוד הייתה במשק הגז תחרות חופשית (בין "תמר" לספקית הגז המצרי EMG). זה סכום גדול מאוד, אבל הוא קטן יחסית להיקף הכספי הכולל של ההסכם שנע בין 18.5 ל-23.7 מיליארד דולר.

"הרעת התנאים" בין שני ההסכמים - כפי שמכנה זאת המבקר - התבטאה לפי החשבון שלי בתוספת של בין 4.6% ל-6.7% למחיר הגז. עלות תעריף החשמל הייתה כמובן נמוכה יותר (כי עלות הגז היא בין שליש לחצי מההוצאה המוכרת בתעריף) - כך שחשבונות החשמל שמשלמים אנחנו, הצרכנים, התייקרו בין 1% ל-3%. הרבה? מעט? האם חברת החשמל מכרה אותנו לתשובה?

תסתכלו על זה הפוך: בעיניים של קבלנים מנתניה. בין ההסכם המקורי (2009) וההסכם הסופי (2012) קרו כמה דברים: המדינה הטילה (ב-2011) את מס ששינסקי, שהגדיל את המיסוי על הכנסות המאגר העתידיות של היזמים משליש לחצי. המועצה הארצית לתכנון ובנייה דחתה (ב-2010) את תוכנית היזמים לחבר את "תמר" לחוף דור, בדרך הקצרה והזולה ביותר, ואילצה אותם להניח צינור באורך כפול לאשדוד.

אחר כך (ב-2012) התרסק ספק הגז המצרי, והתקווה היחידה של מדינת ישראל לגז טבעי נותרה בידי תשובה ושותפיו. המדינה התחננה לגז מהר-מהר ודרשה מהיזמים להתחיל לפתח את המאגר על חשבונם (סכום פעוט של 3.5 מיליארד דולר) - עוד לפני חתימת החוזה שיאפשר להם לקבל מהבנקים מימון לפיתוח המאגר.

כל ההקדמה הזאת לא נועדה לעורר אמפתיה לתשובה - היא באה להסביר שאם אחרי כל מה שקרה בין לבין תשובה הצליח לייקר את הגז ב-4.6% ל-6.7% - אז כנראה שנציגי חברת החשמל לא עשו עבודה כל-כך גרועה כמו שהיינו רוצים לחשוב ולהאמין.

תשובה ושותפו קובי מימון לא פראיירים. הם היו מעלים את מחיר הגז בלי למצמץ בעשרות אחוזים - אם רק היה נדמה להם שיצליחו לצאת מזה בשלום. אבל נציגי חברת החשמל ידעו היטב שתשובה זקוק להסכם הזה לא פחות מהם. שהוא מגיע לחתימה על אדי הדלק האחרונים שלו. הם ידעו שלישראמקו של מימון כבר אזל הכסף, ושהיא מקבלת "מתחת לשולחן" הלוואות מנובל אנרג'י כי אחרת תאבד את זכויותיה במאגר. הם ידעו זאת, ועמדו על שלהם וקיבלו כמעט את כל מה שרצו.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המשמעותית השנייה שיש בדוח המבקר. מדוע וכיצד, שואל המבקר, הוחמצה ההזדמנות לכפות על יזמי תמר להניח צינור נוסף מהמאגר לחוף כך שהמדינה לא תישאר תלויה באותו "פקקטה" צינור יחיד, כפי שנוהג לכנותו יו"ר חברת חשמל, יפתח רון-טל. התשובה שעולה מדוח המבקר היא שבנקודה הקריטית הזו שרר ניגוד עניינים מובנה בין חברת החשמל והמדינה - והחברה העדיפה שלא יונח צינור נוסף מתוך מחשבה שכך לא יישאר די גז למתחרים עתידיים שלה.

חברת החשמל והיזמים עשו כאן סיבוב ביחד על חשבון האינטרס הציבורי. הניתוח של המבקר מדויק וחד, אבל המסקנה שלו מעוררת שאלות. המבקר סבור שלאור המצב הבעייתי הזה לא היה נכון לאפשר לחברה לנהל את המו"מ לבדה ושנציגי המדינה היו צריכים לקחת חלק כדי להבטיח שהאינטרסים של הציבור לא ייפגעו. אבל האם נכון היה לשלב נציגי מדינה במו"מ עסקי שאמור להתנהל לפי פרמטרים מסחריים? האם לא היה עדיף לוודא את הנחת הצינור הנוסף במערכת היחסים שבין חברת החשמל לבין הרגולטור המפקח עליה?

סופה של ההצגה הזו היה ידוע מראש לכל השחקנים - וכולם פעלו בהתאם לכללים. כולם יצאו נקי מהסיפור הזה חוץ משמעון אקהויז, שהתעקש ללכת עד הסוף על הפרינציפ.