עד שיגידו סליחה

מי מפחד משיימינג לבנקאים? "סליחה" - זו המילה שהציבור דורש לשמוע מהבנקאים שחילקו לפישמן אשראי. סליחה שאנחנו, שניקח לכם את הבית אם לא תעמדו בהחזרי המשכנתה, שדורשים מכם ערבים וביטחונות על כל שקל הלוואה, שגובים מכם עמלות על כל פעולה ועל כל שורה - סליחה שנתנו לחבר שלנו אליעזר 2.8 מיליארד שקל במתנה.

הבנקאים של פישמן לא אמרו עד היום מילה. אולי הם חושבים שלא טעו. אולי הם שותקים בעצת עורכי דינם ואולי הם סתם מפחדים לגורל המוניטין והבונוסים שנצברו בדי עמל. זכות השתיקה לא יכולה לעמוד לבנקאים בפני לקוחותיהם והציבור בכלל. כי פרשת פישמן חורגת מגבולות עולם הבנקאות והמשפט. היא יורדת לשורש השיטה ובוחנת את אמון הציבור בממסד.

אמון הציבור בבנקים ובפיקוח של בנק ישראל עליהם כבר ספג מכה קשה. אמון הציבור במערכת המשפט נפגע, כשהתברר שפישמן יוכל להמשיך לבלות את חייו בין הווילות בסביון, והנכסים בגרמניה, בהולנד, בפורטוגל ובברזיל והשד יודע איפה - בחסות בית המשפט. עם כל הכבוד להיגיון המשפטי והפיננסי, ברמה הציבורית והערכית זו תוצאה שאיננה מתקבלת על הדעת.

הכנסת היא הגוף הממסדי האחרון שיכול לשקם את האמון שנפגע. היא השסתום לכעס הציבורי שבוער מתחת לפני השטח ומחפש לפרוץ החוצה. בדמוקרטיה הישראלית השסתום הזה עדיין עובד לא רע.

נגידת בנק ישראל ושרת המשפטים מתנגדות לוועדת חקירה פרלמנטרית מחשש להשלכות התקדימיות שיהיו לכך על מערכת האשראי הרגישה. מי יסכים לתת אשראי אם יידע שבעוד עשר שנים הוא עשוי להיות מזומן להעיד בפני ועדת חקירה, שאלו השבוע בבנק ישראל. האמת שהח"כים, כדרכם, הגזימו.

אין להם רצון ואין להם יכולת לחקור ולהתעמק בעולם האשראי - וגם אין שום סיבה שיידרשו לכך. כל תפקידם וכל שליחותם היא לתפוס את הבנקאים החמקמקים ולהביא אותם לכנסת, לגרום להם להתייצב מול ציבור לקוחותיהם ולהישיר מבט.

אין צורך בהצגות ובעמוד קלון. אפשר לוותר על השיימינג. רק שיודו בטעויות ויבקשו סליחה.

נטו-כחלון נגד ברוטו-בר. פרשת פישמן מלבה את רוחות הכפור המנשבות בין בנק ישראל לשר האוצר. שני הצדדים מדברים ביניהם אבל זהו דו-שיח של חירשים. הבנק המרכזי מדבר מקרו כלכלה בזמן שכחלון מדבר במיקרו. תמחיש זאת השיחה הבאה בין כחלון למפקחת על הבנקים ד"ר חדוה בר. תחילתה התקיימה בשבוע שעבר והמשכה פרי דמיונו של כותב שורות אלה.

בר: כבוד השר, הצעות החוק הפרטיות מציפות אותנו. אי-אפשר לעבוד ככה.

כחלון: תשאלי את עצמך למה, חדוה. למה אתם מוצפים בהצעות חוק בזמן שדורית (סלינגר) ו(שמואל) האוזר לא צריכים להתעסק כל היום בהצעות חוק פרטיות, כי הם יוזמים מהלכים לטובת הצרכן. אתם לא עושים כלום. רק מגינים על הבנקים.

בר: השר, בכל הכבוד, גם אנחנו החלפנו דיסקט אחרי המחאה. גם אנחנו עובדים למען הצרכן.

כחלון: באמת? מה למשל עשיתם?

בר: אנחנו מקימים את מאגר נתוני האשראי שכל כך רציתם. אני לוחצת על הבנקים להתייעל. מעולם הם לא קיצצו עמוק כל כך בעלויות כוח האדם. אני מכריחה אותם לצאת משדרות רוטשילד לפריפריה, אני דורשת מהם להכניס את בנקאות הדיגיטל.

כחלון: יפה מאוד חדוה, אבל מי מרוויח מכל זה? הבנקים או האזרח? בכמה הגדלתם לאזרח את הנטו בתלוש השכר?".

בר: כבוד השר, הרווח של האזרח הוא בכך שמערכת הבנקאות יציבה. אם היינו צריכים לחלץ את הבנקים ב-2008 כמו שעשו מדינות אחרות בעולם - זה היה עולה לאזרחים הרבה יותר.

כחלון: "בברוטו את אולי צודקת חדוה, אבל בנטו את פשוט לא שם".

b@globes.co.il-amiram