פסק הדין בעניין ההפגנות מלמד על חולשת הדמוקרטיה בישראל

יותר משפסיקתו של בג"ץ בסוגיית ההפגנות נגד היועמ"ש בפ"ת מלמדת על עוצמתו של ביהמ"ש העליון, היא מלמדת על חולשתה ושבריריותה של הדמוקרטיה הישראלית ■ פרשנות

הפגנה בפתח תקווה בכיכר גורן / צילום: אביב חופי
הפגנה בפתח תקווה בכיכר גורן / צילום: אביב חופי

1. יותר משפסק הדין שנתן בג"ץ השבוע בסוגיית ההפגנות בכיכר גורן בפתח-תקווה מלמד על עוצמתו של בג"ץ, הוא מלמד על חולשתה ושבריריותה של הדמוקרטיה הישראלית ועל הסכנות הצפויות לה בהמשך הדרך. הסיבה לכך היא שבג"ץ כמעט שלא חידש השבוע דבר באשר לאיזון הראוי בין חופש הביטוי וההפגנה לבין הפגיעה בשגרת החיים של התושבים שבאזורם מתרחשת המחאה.

כמעט כל מה שנאמר בעניין הזה בפסק הדין של בג"ץ בנוגע להפגנות סמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כבר נאמר בפסקי דין קודמים של בתי המשפט, למשל, בעתירות שהופנו נגד המחאה החברתית בשדרות רוטשילד בתל-אביב, שהפרה לא פחות את שלוות תושבי העיר ב-2011 משההפגנות בכיכר גורן מפריעות לתושבי האזור בפתח-תקווה. מה עוד שבהשוואה להפגנות אחרות המוכרות במקומותינו, כפי שקבע בג"ץ, ההפגות בפתח-תקווה הן בהיקף צנוע יחסית, הן מבחינת כמות המפגינים (כ-2,500 איש, לפי הערכותיה של המשטרה) והן מבחינת תדירות ההפגנות (פעם בשבוע למשך כשעתיים).

כפי שכתבה נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, השופטת אסתר חיות, באשר להחלטתה של המשטרה שלא לאפשר את המשך ההפגנות בכיכר גורן בפתח-תקווה, בנימוק של פגיעה בסדר הציבורי - "מדובר בהחלטה בלתי סבירה שאינה מתיישבת עם ההלכה הנוהגת עימנו מימים ימימה, ולפיה אין לפגוע בחופש הביטוי וההפגנה אלא בהתקיים הסתברות קרובה לוודאי לפגיעה קשה ורצינית בשלומו או בביטחונו של הציבור, ורק במידה הנדרשת למנוע פגיעה כזו".

חבל מאוד שמשטרה במדינה, שהיא בעלת מסורת של הפגנות ומחאות ושל הגנה על חופש הביטוי, נזקקת (שוב) ל-3 שופטים של בית המשפט העליון כדי להפנים את מה שאמור להיות מובן מאליו לכל משפטן, ובעצם לכל אזרח במדינה דמוקרטית - ולנהוג באופן מאוזן כלפי מפגינים.

לא רק המשטרה איכזבה קשות בהתנהלותה כלפי המפגינים בכיכר גורן, אלא גם היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. דווקא משום שמנדלבליט הוא מושא המחאה, הוא צריך היה להבהיר ביתר שאת כי אותה מחאה - גם אם הוא אינו מסכים עם תוכנה ועם הטענות נגדו - היא מחאה לגיטימית לחלוטין.

אז נכון שהיועץ המשפטי לממשלה התבטא בעד חופש הביטוי של המפגינים בפתח-תקווה, כשבכנס פתיחת שנת המשפט של לשכת עורכי הדין הוא אמר כי "הזכות למחות ולהפגין היא אחת מאבני-היסוד של חופש הביטוי, ובתור שכזו היא זוכה למעמד בכורה בחברה הדמוקרטית במדינת ישראל", וכי "כל עוד אני מכהן בתפקיד היועמ"ש, חופש הביטוי והזכות למחות ולהפגין יישמרו מכל משמר. כך היה וכך יהיה";

אולם, מה שהיועץ המשפטי לממשלה - שתפקידו בין היתר לייצג את האינטרס הציבורי ולהתוות את הדרך הראויה שבה המשטרה והתביעה צריכות להתייחס למחאות דוגמת זו שבכיכר גורן בפתח-תקווה - לא עשה, זה להבהיר למשטרה את מה שהבהירו לה שופטי בג"ץ שלשום - שיש גם משמעות פרקטית למילים הגבוהות ביחס לחופש הביטוי. היא שיש לאפשר את המשך ההפגנות בכיכר גורן בפתח-תקווה סמוך לבית מגוריו של היועץ, ולא להתנות אותן ברישיון.

 

2. מי שעומדים בחזית מערכת המשפט בארץ הם השופטים, אבל המערכת לא יכולה לתפקד ולו יום אחד בודד ללא עובדי הנהלת בתי המשפט, עובדי מינהלה, קלדניות ועובדי מטה. בשבוע שעבר חתמו משרד האוצר, ההסתדרות, הנהלת בתי המשפט ונציגות עובדי מערכת המשפט על הסכם קיבוצי חדש העוסק ברפורמה בבתי המשפט.

ההסכם לא זכה להד תקשורתי גדול, אבל הוא חשוב מאין כמוהו להמשך תפקודה התקין של מערכת המשפט. הוא חל על כ-3,000 עובדים בכל רחבי הארץ, בכל הדירוגים ובכל ערכאות השיפוט, והוא אמור להביא לשיפור משמעותי בתנאי ההעסקה של העובדים הללו. בין היתר הוא כולל חלוקת מענק אישי בגובה 29 אלף שקל לכלל העובדים, שיחולק בארבע פעימות במהלך שנות ההסכם.

עוד נקבע בהסכם כי העובדים יקודמו בדרגה אחת באוגוסט 2020, מהלך שישפר את שכרם. לצד זאת, "תוספת בתי המשפט" הייחודית הניתנת לעובדים אחת לחודש תוגדל ב-200 שקל לחודש, וייהנו ממנה בעיקר העובדים בעלי הדרגות הנמוכות.

אחרי שהאוצר הסדיר את תנאי העבודה של עובדי המינהלה של מערכת המשפט, יש לקוות שבקרוב יסתיים בהצלחה גם המשא-ומתן הבלתי נגמר ביחס לתנאי הפנסיה של השופטים. נזכיר כי השופטים שהתמנו לשיפוט אחרי שנת 1999, מקבלים פנסיה צוברת ולא פנסיה תקציבית - כפי שמקבלים השופטים הוותיקים - והם מוחים זה זמן כנגד השינוי בתנאי הפרישה שלהם. לדבריהם, המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת פגע בציבור השופטים יותר מכל מגזר אחר במגזר הציבורי.

נציגות השופטים - שבראשה יושבת שופטת בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט-לבנה - דורשת כי האוצר ומשרד המשפטים יישמו את המלצות "ועדת ניסים" שהוקמה ב-2012 בידי שר המשפטים דאז, פרופ' יעקב נאמן המנוח, כדי לדון בהסדרי הפרישה של השופטים. המלצות אלה מבקשות לשפר באופן משמעותי את פנסיית השופטים שמונו אחרי 1999.

נכון להיום, עדיין לא ברור מתי יסתיים סוף-סוף המשא-ומתן עם השופטים. אולם, יכול להיות שההסכם הקיבוצי עם עובדי מערכת המשפט שאינם שופטים, יקל על האוצר ועל משרד המשפטים לשווק הסכם עתידי ביחס לתנאי הפנסיה של השופטים - הסכם שצפוי להיתקל בביקורת ציבורית.

3. ביולי השנה פרסם הח"מ ב"גלובס", בנימה ביקורתית, כי משרד המשפטים עומד לערוך לעובדיו יום ספורט במכון וינגייט בעלות כוללת של 1.49 מיליון שקל. הפרסום עורר זעם בקרב הפרקליטים. אחרי "יום הכיף" שנערך בשבוע שעבר, כתב לי פרקליט בכיר כי "מבחינתך, שדדתי השבוע את הקופה הציבורית כשזכיתי עם חבריי לפוש במכון וינגייט".

במבט לאחור, אני טעיתי בביקורת, והפרקליטים צודקים בהיעלבותם. כפי שכל עובד זכאי לחופשה ולמנוחה, כך גם עובדי ציבור, ודאי כאשר מדובר בפרקליטים שמתמודדים בשם כולנו עם עבריינים ופושעים וששגרת עבודתם קשה וסבוכה. ובעיקר, בגלל שהסכום של 1.49 מיליון שקל אינו גדול במיוחד, ביחס לכמות הפרקליטים שנטלו חלק ביום הספורט.

אז יום כיפור אמנם עבר, ובכל זאת אני מתנצל בפני הפרקליטים שנפגעו מהפרסום. לכל דבר יש זמן - יש זמן לעבודה, יש זמן למנוחה, יש זמן לביקורת, ויש גם זמן לבקש סליחה.