רוצים להתנגד לפרויקט בנייה? כדאי שתהיו עשירים ומקושרים

בתקופה האחרונה אנו שומעים על יותר ויותר מקרים של התנגדויות לתוכניות בנייה ופיתוח במרחב העירוני. "מטה המאבק לבינוי שפוי - התאחדות כל המאבקים", שקם במאי השנה, מונה כבר 38 התארגנויות מכל רחבי הארץ, ובתל-אביב צומח גוף שנקרא "הפרלמנט האזרחי של תל-אביב-יפו", שמאגד עשרות פעילים ממקומות שונים בעיר. לכל ההתארגנויות יש עמודי פייסבוק וקבוצות ווטסאפ והחברים נפגשים זה עם זה, מתייעצים ומתעצמים.

הקרקע רוחשת, ועתה טוענים המתנגדים למתנגדים שחלק ממובילי המאבקים מונעים מאינטרס צר ואין להם היכולת לראות את התמונה הכוללת. בדיונים המתפתחים בדפי הפייסבוק "תכנון עירוני וסביבתי", או "עירוניות מתחדשת", יש כבר מי שטוען שמתפתח כאן זן חדש של אורבניזם אגוצנטרי, או כמו שהם קוראים לו: בורגניזם.

רכבת קלה בעמק רפאים בירושלים

הרס העיר ההיסטורית או הצלת הרחוב הגווע?

מאבק מתוקשר מתקיים בשנה האחרונה בלב ירושלים, בין התומכים והמתנגדים למעבר הרכבת הקלה ברחוב עמק רפאים, הציר הראשי של שכונת המושבה הגרמנית. מדובר בקטע קצר מתוך מסלול הקו הכחול של הרכבת הקלה שאמור לחבר את העיר מצפון לדרום, בתוואי שאורכו 23 ק"מ ועושה את הדרך משכונת רמות ועד לשכונת גילה.

המתנגדים לתוכנית, שכולם מתגוררים או שיש להם עסקים ברחוב עמק רפאים, הקימו עמותה, גייסו יותר מ-800 אלף שקל (!), שכרו משרד יחסי ציבור, פתחו עמוד פייסבוק בשם "עוצרים את רכבת הרפאים" ודאגו לפרסום כתבות בכל אמצעי מדיה אפשרי. הפרופסור לספרות אריאל הירשפלד, המתגורר באזור, פרסם טור דעה בעיתון "הארץ" שבו טען שהסוגיה המקומית "נוגעת בגורלה של ירושלים כעיר היסטורית, כאתר תיירות, וכאתר מורשת שהוא קניינה של התרבות הישראלית כולה, ובעצם - הרבה מעבר לה". לפי תפיסתו, רכבת קלה בעמק רפאים "תהרוס סופית את ירושלים ההיסטורית".

בדיון שנערך בנושא בימים האחרונים (22.10) בוועדה המחוזית בירושלים, הציגו מתנגדי התוכנית חלופה של הרכבת הקלה (רק"ל) בתוואי תת קרקעי תחת פארק המסילה, המקביל לעמק רפאים.

הפרוטוקול, כולל ההחלטה של הוועדה המחוזית, טרם התפרסמו רשמית, ואולם ידוע כי הוחלט להחריג מקטע של כקילומטר מתוכנית הקו הכחול של הרכבת באזור המושבה הגרמנית. זאת לצורך "חשיבה מחודשת על חלופות".

עו"ד איתמר שחר, המשלים בימים אלה תואר שני בתכנון ערים ומתגורר באזור, הוא גם חבר בפורום האורבני של מנהל קהילתי גוננים (קטמונים). שחר מאמין בחשיבות של מעבר הרכבת הקלה בציר עמק רפאים ואת ההתנגדות לתוכנית הרק"ל הוא מפרש כ'נימביסטית' (נגזרת מ-NIMBY, ראשי תבות של Not In My Back Yard). לדברי שחר, "הטענה על הרס השכונה היא טענת אווירה. כשאתה פורט את זה לפרוטות אתה רואה שאין הרס של בניינים, יש כריתה של כמה עצים, הזזה של גדרות וזהו. אני לא מצליח להבין איך להכניס רכבת קלה במקום רכבים פרטיים זה הרס".

 עמק רפאים בירושלים/ צילום: איל יצהר

- מה מניע את המתנגדים?

"אני חושב שיש שם קבוצה גדולה מאוד, עם אינטרסים מרובים: הסוחרים חוששים מפגיעה בעסקים שלהם בזמן העבודות על הרק"ל, התושבים חוששים מפגיעה בנגישות של הרכב הפרטי, מהרעש, וחלק מהאנשים, כאלה שהוזנו בדיסאינפורמציה, באמת מאמינים שזה יפגע במורשת".

- מניין הביטחון שהפרויקט טוב?

"הרחוב הזה היה בשיא פעילותו בשנות ה-90. אחר כך היו פיגועים. כשהקימו את מתחם התחנה בסמוך העסקים ניזוקו. אם אתה מסתובב ברחוב אתה רואה המון חנויות להשכרה. הרכבת הקלה, להערכתי, תסייע בנגישות לרחוב ותציל אותו".

ג', אדריכלית ירושלמית שחוששת להזדהות בשמה, אומרת שיש באזור התארגנות של מעט אנשים ממעמד סוציאקונומי מסוים, שמשפיעה לרעה על תכנון: "החלופה שהם מציגים תפגע בתושבים של הקטמונים, כי שם הרכבת תהיה עילית. הפורטלים (הכניסות והיציאות של הרכבת מתת הקרקע) ייצרו שני קרעים עירוניים. הקול של האנשים האלה נשמע הרבה יותר מאשר החלק שלהם באוכלוסייה. זה לגמרי לא מובן מאליו ששר התחבורה יתאם עם יו"ר הוועדה המקומית של ירושלים בחינה מחדש של מנהור בקטע קטנטן של הרכבת הקלה. איזה אדם רגיל יכול להגיע לשר ישראל כ"ץ, שישקול מה יהיה או לא יהיה מול הבית שלו?"

בינוי בחורשת ההסתדרות בתל-אביב

מגורים לחסרי בית או שימור הנוף הירוק

חורשת ההסתדרות, הממוקמת מצפון לדרך בן צבי וממזרח לדרך לבון בתל-אביב, מהווה פוטנציאל בלתי נדלה לתוכניות בינוי ופיתוח. לפני כשנתיים נודע לתושבים מהשכונה בדרך מקרה על כוונת עיריית תל-אביב לשתף פעולה עם יוזמה של משרד האדריכלים יסקי מור סיוון, שבמקרה זה פעל כיזם, וביקש לקדם במקום תוכנית לבניית פרוייקט בנייה גדול. מדובר במיזם התחדשות עירונית בשיטת בינוי-פינוי, שאמור לתת מענה לדיירי מבנה שיכון ברחוב אופטושו, שבמזרח השכונה, שקרס עקב עבודות הפיתוח של ציר איילון דרום.

תוכנית נוספת מייעדת 7 דונם משטח חורשת ההסתדרות לצרכי התארגנות. כלומר, לצורך אחסון ציוד כבד ועודפי עפר בזמן הקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה. לתוכנית הוגשה התנגדות על ידי האגודה השיתופית ליוצאי צבא קבע בקרית שלום, הפורום למען טבע עירוני ואיכות הסביבה, ופורום תושבים מקרית שלום ושכונות דרום תל-אביב, בטענה שפיסת שטח ההתארגנות שאושרה אינה מוגבלת בזמן, והמשמעות היא שנתח משמעותי משטח הפארק ייגזל מתושביה למשך שנים ארוכות, וקיים ספק גדול אם בכלל יושב לציבור.

מאירה תדמור, תושבת השכונה שהייתה בין מובילי המאבק נגד הבנייה בחורשת ההסתדרות, מבהירה שמדובר בעניין שמשמעותו חורגת הרבה מעבר לחורשה הקטנה: "מדובר בתופעה גלובלית, שהולכת ומחמירה של פגיעה בשטחי טבע, במקרה הזה טבע עירוני. לשטחים האלה יש חשיבות אקולוגית נרחבת. אם אנחנו לא נשמור על המקומות האלה לא יהיה כדור הארץ. זאת המציאות".

 חורשת ההסתדרות דרום תל אביב/ צילום: איל יצהר

- ומה עם דיירי השיכון של רחוב אופטושו שמשוועים לתפרון?

"אנחנו חתרנו כל הזמן לפתרון במגרש כדורגל נטוש, בפינת הרחובות ישראל גורי וקיבוץ גלויות. הכל עניין של רצון. לא חייבים לאכול שטחים פתוחים".

יעל בן יפת, מנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית, שהיא גם ילידת שכונת קרית שלום, זועמת על האופן שבו התנהלו הדברים: "הקמת איילון דרום הרסה לתושבי רחובות לייוויק ואופוטושו (שיכונים בצד המזרחי של שכונת קרית שלום) את החיים. לפני 12 שנים אחד מהמבנים התמוטט. כשבאו ורצו לעשות פינוי-בינוי הסתבר שאי-אפשר לבנות מחדש את המבנים כי מדובר באזור מסוכן ולא ראוי למגורים. חורשת ההסתדרות הייתה אתר פוטנציאלי לפתרון בעיית תושבי השיכון ברחוב אופטושו.

"המאבק שם היה הפנים המכוערות של התארגנות תושבים. הם דיברו על 'הריסת פארק החורשות' אף על פי שזה בכלל לא קשור לפארק. זה היה כל-כך סימבולי שאחד מנציגי האוכלוסייה המוחלשת (מרחוב אופטושו) התאבד כשנודע לו על ההתנגדות לבנייה. אני רואה בג'נטריפיקטורים ובתושבים הוותיקים את האחראים למה שקרה שם. הניצחון שהם מתהדרים בו כבר גבה חלל".

"משטרת הג'קוזי" בתל-אביב

בניין למשטרה או מבנה לגני ילדים

מאבק שזכה לתהודה רבה יחסית בתקשורת הוא ההתנגדות של תושבי אזור מזרח לב העיר בתל-אביב (בין שדרות רוטשילד לדרך בגין) למבנה הממוקם בפינת הרחובות יהודה הלוי ולינקולן, ששימש בעבר את בזק והדואר. המבנה נרכש בשנת 2014 ע"י קבוצת "אורבנו", שהגישה בקשה לוועדת ההיתרים להקים במקום תחנת משטרה ומעליה מלון - הכולל ג'קוזי בחלק מהמרפסות.

בחוות דעת אדריכלית ותכנונית שהוכנה על ידי אדריכל עילם טייכר עבור עו"ד דוד שוב, והוגשה לוועדת הערר המחוזית באפריל 2016, הוא מנה שורה ארוכה של פגמים שאמורים למנוע את התאמת המבנה כתחנת משטרה: מדובר במבנה ציבורי בבעלות פרטית; העירייה מתעלמת מצרכי התושבים ומבקשת לשנות את ייעוד הבניין על חשבון שימושים קהילתיים שהיו אמורים להיות בו; מיקום תחנת המשטרה לא יאפשר שירות איכותי לתושבי מרכז העיר; האזור סביב יהיה פקוק בשל עבודות הרכבת הקלה ועוד.

אי-אפשר שלא להתרשם מאופן הפעולה וההתארגנות של תושבי אזור מזרח לב העיר. קבוצת התושבים שפועלת כעת לסילוק תחנת המשטרה המיועדת מרחוב לינקולן, המכנה את עצמה "ירוק וגם בטון", הצליחה, במאבק שארך 15 שנים, להביא להקמתו של פארק קריית ספר, באתר שבו רשות מקרקעי ישראל, בתמיכת עיריית תל-אביב-יפו, תכננו להקים מתחם מגדלי מגורים. זהבה ארזואן, שהובילה את המאבק נגד הקמת תחנת המשטרה, מבקשת להדגיש שמדובר בקהילה מגובשת למדי, אך לאו דווקא אמידה: "אנחנו בורגנים, אנשים עם המון מוטיבציה, שלא מוכנים שהרשות תנהג בנו בבריונות ותרמה אותנו".

פעילי "ירוק וגם בטון" יוצאים מגדרם כשקוראים להם 'נימביסטים'. בין היתר הם נזכרים בפוסט שהתפרסם באוקטובר 2015 בדף הפייסבוק של מירב מורן, מי שהייתה באותם ימים כתבת במוסף הנדל"ן של גלובס, ויצאה נגדם: "הבה נשים לב שהמחאה מגיעה מצד אנשים שמחזיקים בנכסים על הקרקע הכי יקרה בארץ: דירות מגורים בבנייה נמוכה בואכה שדרות רוטשילד ושינקין (סליחה על הדמגוגיות), 400 מטרים מבניין הסינמטק, ו-500 מטרים מכיכר הבימה, מרחק צעידה נעימה למוזיאון תל-אביב ובית האופרה, לצד בית הספר היסודי הכי מיוחס במדינה, וסמוך לתחנת הרכבת הכי מפוארת שתבנה במטרופולין. מוקפים בכל מוסדות הציבור הנחשקים של העיר במרחק הליכה, ומתנגדים להקמת תחנת משטרה, יש לי רק מילה אחת לומר לכם, אגואיסטים: תתביישו".

הפוסט הודפס ואף הונח על שולחנות חברי מועצת העיר, כשבאו לדון בנושא.

 בנין בזק יהודה הלוי פינת לינקולן תל אביב/ צילום: אמיר מאירי

"אין הזדמנות להשפיע, אז אנשים מתנגדים"

בשלושת המקרים שתוארו כאן, המתנגדים יטענו כמובן שהם בעד עירוניות והתחדשות, שהם מצילים את רוח העיר האמיתית ושהם פועלים למען הסדר הטוב. אולם, אי-אפשר להתכחש לכך שמדובר בהתאגדויות של מעט תושבים שדואגים לקידום אינטרס מצומצם. אנחנו לא יודעים באמת כמה כסף עולים הקמפיינים של ההתנגדויות, אבל ברור שהפעילים במושבה הגרמנית בירושלים, בקרית שלום ובלב העיר בתל-אביב, הצליחו לייצר חשיפה ונראות של המאבקים שלהם בגלל שיש להם נגישות יוצאת מן הכלל לעולם התכנון, המשפט והתקשורת, והם יודעים להגיע ללבם של פוליטיקאים מקומיים שמשתמשים במאבק לקידום מעמדם.

ד"ר טליה מרגלית, מבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת תל-אביב, אומרת שאכן התחושה היא שיש בתקופה האחרונה יותר התארגנויות וגם יותר התנגדויות. מרגלית מכירה בעובדה שבסופו של דבר קולם של החזקים הוא זה שנשמע: "באופן מסורתי, בארץ ובעולם, האוכלוסייה החלשה מתנגדת פחות. הם לא יודעים איך, הם לא מעיזים, והם לא מאמינים שזה יעזור להם.

"גם המערכת התכנונית מתייחסת אליהם בצורה שונה: עונה להם בצורה פחות מפורטת, פחות מתייחסת אליהם, פחות מתקשרת איתם. אנחנו יודעים שהמאבקים הגדולים התחילו ממקומות שאנשים יודעים לספק את המילים הנכונות. במקומות אחרים, של אוכלוסייה חלשה, שדווקא שם הבעיות הגדולות, הקול שלהם לא נשמע".

לאלה אלכסנדרי, חברת הוועד המנהל של עמותת "מרחב" ולשעבר מנהלת קהילת חיפה של החברה להגנת הטבע, ביקורת עניינית על סוגיית ההתנגדויות: "המצב שבו ההתנגדויות ניתנות אחרי שהתוכניות כבר מגובשות, מזמין תגובות נימבסיטיות. לציבור אין הזדמנות להיות שותף בגיבוש התוכניות ולכן הוא מתנגד וימצא כל דרך שהיא לעצור תוכנית, בכלי היחיד שהמערכת נתנה לו. המערכת מקדמת חוסר אמון של התושבים ואף יוצרת אפליה מובנית. עצם זה שהאוכלוסיות היחידות שמבינות מה קורה ויכולות להקדיש אנרגיה למאבקים הן אוכלוסיות חזקות, בעייתי".