מבחן אמסלם: כך ייעשה לאיש שהעז להתעסק עם החברים בכחול

אני אולי לא מסכים עם ח"כ דודי אמסלם - אבל אני אעדיף את הנבחר על פני הממונה ואת האזרח על פני לובש המדים בכל שעה משעות היום ובכל יום מימות השנה

מבחן אמסלם / איור: תמיר שפר
מבחן אמסלם / איור: תמיר שפר

א. שני אירועים די מטורפים התרחשו השבוע בישראל: חמישה מפכ"לים, אחד נוכחי ועוד ארבעה לשעברים - רפי פלד, יהודה וילק, דודי כהן ומשה קראדי - התכנסו להם בתל-אביב כדי לטכס עצה, מה עושים עם חבר הכנסת דוד אמסלם מהליכוד, שהציע כמה הצעות חוק שלדעתם יכולות להפחית מכוחה, מעמדה וכושר ההרתעה של המשטרה, והכי נורא: קיצוץ בשכרו של המפכ"ל.

בין הרעיונות שעלו בפגישה, זירוז החקירות נגד הבוס של אמסלם. רעיון אחד היה מקסים במיוחד - פנייה ליועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שיאשר חקירה פלילית נגד הח"כ בעבירת סחיטה באיומים, כי ככה ייעשה לאיש שהעז להתעסק עם החברים בכחול. יומיים אחר-כך התכנסה שורת קצינים בכירים לשעבר מהצבא, המשטרה, המוסד והשב"כ - היו שם ארבעת המפכ"לים, ארבעה רמטכ"לים לשעבר, שלושה ראשי מוסד לשעבר, ועשרות רבות של קצינים - ופרסמה קריאת תמיכה פומבית במפכ"ל ובמשטרה.

אז מה היה לנו? תלוי איך מסתכלים ובעיקר מאיפה. כשאני מסתכל, אני רואה חבורה של אנשים שלא נבחרו לתפקידם, שתפקדו במערכות לא אזרחיות, היררכיות עד לזרא ושקופות כמו הכעבה במכה, מערכות שנועדו לבצע את מדיניות הדרג הנבחר - וכולם ביחד מתייצבים נגד הכנסת והממשלה, כלומר נגד הדמוקרטיה. כלומר, נגדנו.

אז נכון, אם זה מתאים להשקפת עולמכם ולטעמכם האישי בפוליטיקאים, אתם יכולים לחשוב שמדובר באקט אמיץ של הגנה על הדמוקרטיה, ואם זה לא מתאים להשקפתכם תחשבו הפוך. אבל אם מנטרלים את ההעדפות האישיות ובוחנים את מה שאירע בעיניים קרות, נשארים עם חונטה. חונטה ביטחונית ששומרת על עצמה ועל כוחה. זו המדינה העמוקה בהתגלמותה (כתבתי על זה באפריל השנה).

ולכן אני בעד חבר הכנסת דוד אמסלם ומאבקו במשטרה. אני לא מסכים איתו, אני לא ליכודניק ולא בן של ליכודניק - אבל אני אעדיף את הנבחר על פני הממונה ואת האזרח על פני לובש המדים בכל שעה משעות היום ובכל יום מימות השנה.

ב. אכן, הצעות החוק וההצהרות של אמסלם בעייתיות עד מאוד בחלקן ובאות מכיוון פרסונלי, להגן על ראש הממשלה על חשבון המשטרה. זה ברור. יש שם דברים פסולים, כמו "החוק הצרפתי" (איסור על חקירת ראש ממשלה מכהן, למעט במקרים יוצאי דופן), דברים מטורללים כמו איסור על הקלטות, דברים חצי הגיוניים כמו "חוק ההמלצות" (למעשה, כבר היום המשטרה לא באמת ממליצה), הצהרות לוחמניות גרידא (שהשוטרים יאכלו כריכים ולא חמגשיות); וגם דברים שנשמעים לי הגיוניים, כמו בחינה מחודשת של בעלי השכר הגבוה בסקטור הציבורי, כולל המפכ"ל, כך שאלה לא ישתכרו יותר מראש הממשלה. זו הצעה בת שנתיים, אבל כשהרוחות התלהטו, התייחס אמסלם ישירות למפכ"ל והצהיר כי שכרו צריך לרדת בחצי.

חוקים פרסונליים זה דבר גרוע, כך גם חוקים טיפשיים. צריך להילחם בהם. מפריע לי גם שאמסלם וחבריו דואגים יותר לממשק של המשטרה עם הפוליטיקאים ופחות לממשק של המשטרה עם האזרחים (אף על-פי שגם בחזית הזו אמסלם עושה עבודה טובה). הכול נכון. אבל כשאני מדמיין מפכ"לים, קצינים ואנשי מודיעין יושבים יחד בחדר ומתכננים תוכניות, אני מתחיל להתגרד. זה מפחיד. זה מזכיר לי סרטי קונספירציות, וזה מפחיד אותי הרבה יותר מח"כ צייתן-יתר-על-המידה אחד.

אני לא מגן על מושחתים, כמובן, גם לא על נתניהו. אם הוא מושחת, שיילך לכלא. אבל גם חונטה שכזו היא בעיה: כשכולם חושבים אותו דבר, זה זמן טוב להתחיל לדאוג. נכון, יכול להיות שהם כולם צודקים, אבל גם יכול להיות שהם פשוט שומרים זה על מוקד כוחו של זה.

אז כן, מניעיו של אמסלם אולי אישיים, אבל אולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה - הגבלת כוחה של המשטרה מול כולנו. ונכון, גם התזמון לא מקרי - אבל אין דבר כזה תזמון מקרי, כל דבר קורה בזמן שלו.

אמסלם אף הודה שיש לו מניע אישי: בראיון אמר שיש לו טראומה מהחקירות שעבר (נחקר בחשד לזיוף טופסי התפקדות ליכוד) - ואתם יודעים מה? אני לגמרי מבין אותו. כמעט כל מי שפגש במשטרה נושא עמו טראומה.

ג. אני בעד כל מי שנלחם כדי להצר את כוחה של המשטרה למינימום ההכרחי, גם אם מניעיו אינם המניעים שלי. בעשור האחרון, סמכויותיה רק הורחבו והורחבו. לא שהיא גוף מרושע, המשטרה, ממש לא. זה פשוט כוח שצריך לרסן. הרי מותר להם לעצור אותך בלי סיבה, לחפש עליך בלי חשד, לפתוח בחקירה. מותר להם לפרסם הודעות חסרות אחריות, להרוס חיים של חפים מפשע, מותר להם כמעט הכול. האם אפשר להפריד בין הרחבת הסמכויות לאלימות המשטרתית? לא נראה לי.

וזה עוד לפני שדיברנו על התרבות הארגונית הרקובה במשטרה ועל הסרטים שעולים שוב ושוב לרשתות החברתיות ומתעדים אלימות משטרתית הולכת וגוברת. העיקר שאני שומע את כל אותם בכירים ודוברים חוזרים ואומרים ש"בתקופה האחרונה משטרת ישראל חווה התקפות חוזרות ונשנות". ממש. דברו עם אזרחים שמפגינים על התקפות חוזרות ונשנות. למה אני צריך להגן על המשטרה מפני ח"כ אמסלם? בסופו של דבר, סביר יותר שצריך להגן על ח"כ אמסלם מידי המשטרה. זה הגיע עד כדי כך שהשוטרת אושרה אסף, מ"הוועד של השוטרים, הגמלאים והסוהרים" הגישה תלונה במשטרה נגד אמסלם על סחיטה באיומים (מומלץ להריץ את השם בגוגל, לקריאה נוספת). האירוניה הכניסה את עצמה לצינוק. כשנשאלה בראיון למה הגישה תלונה, אמרה: "החלטתי שיש גבול לחופש הביטוי". אתם הבנתם את זה? אז בין המשטרה והליכוד - אני מעדיף את הליכוד.

ד. מצד שני, הפרדת רשויות זה אל"ף-בי"ת והתערבות היתר הבלתי פוסקת של הרשות המחוקקת (כלומר ח"כים מהליכוד) ברשות המבצעת זה דבר גרוע לאללה; כביש חד-סטרי ללא מוצא שמוביל רק ליעד אחד - דיקטטורה. משטרה עצמאית וחזקה (אבל לא חזקה ועצמאית מדי) זה דבר קריטי לדמוקרטיה. האיזון הזה הוא מה שמשאיר את המדינה בחיים, האיזון הזה הופר והנזק הבלתי נמנע יופיע בעתיד.

אז אני לגמרי בעד אמסלם כשהמשטרה וכל מיני לשעברים מתייצבים נגדו, אבל אני לגמרי נגדו כשהוא מנסה לפגוע בה רק כדי לשמור על שלטון מפלגתו. מה שנקרא, מאחוריי תהום ומולי אריה טורף. נראה שקצת אכלנו אותה.

ה. השבוע למדתי דבר שממש סובב לי את הראש: מתברר שאנחנו נמצאים בתקופה גיאולוגית חדשה ששמה "אנתרופוקן" - עידן האדם. את המונח טבע זוכה פרס נובל לכימיה פול קרוצן בשנת 2002. טענתו, בקצרה, היא שהשפעת האדם על כדור הארץ ועל הטבע גדולה כל-כך עד שניתן להשוות אותנו לכוח טבע, ממש כמו עידן קרח או אסטרואיד שבא מהחלל.

אין טבע - אנחנו הטבע. אנחנו משנים אותו, מעצבים אותו, הורסים ובונים אותו. ממלחמות ועד קידוחי נפט. ביבשה, באוויר ובים פיזרנו שלל חלקיקים, מקוטלי חרקים עד דאודורנטים, מפלסטיק עד לפצצת אטום. מאז שקראתי את זה, עוד מהדהדות באוזניי מילותיו של מקסימוס (ראסל קרואו, "גלדיאטור", 2000. בימאי: רידלי סקוט) - "מה שאנחנו עושים בחיינו יהדהד לנצח".

המעשים שלנו מהדהדים לנצח, הטובים והרעים, הפרטיים והציבוריים - וכן, גם המעשים של חבר הכנסת אמסלם. השאלה היחידה מה יהדהד רחוק יותר ומה יחלחל עמוק יותר - פגיעתה של משטרה חזקה מדי או צרתה של משטרה חלשה מדי. ימים יגידו מה יכאב יותר: הפגיעה בדמוקרטיה מהצד של המשטרה או הפגיעה בדמוקרטיה מהצד של הפוליטיקאים.

וכשאני אומר דמוקרטיה, אני מתכוון אלינו. כי לא בשמיים היא אלא ביומיום.