תורתם, אמנותם: מה עומד מאחורי הגל של האמנות הדתית

אחרי שנים שהרגישו מודרים מהממסד או מוגבלים בידי ההלכה, האמניות והאמנים של המגזר הדתי והחרדי פורצים את תקרת הזכוכית: יותר סטודנטים לאמנות, יותר מסגרות, יותר תערוכות, יותר חשיפה, ובעיקר - יותר תקציבים

פודל 2015 / האמן: שי אזולאי
פודל 2015 / האמן: שי אזולאי

חצאית שבת לבנה, ארוכה וחגיגית, מרחפת בחלל, מנותקת מגוף או מדמות, מסתובבת באובססיביות וללא הרף במשכן לאמנויות בעין חרוד. אולי לובשת אותה רוח רפאים, אולי דמות שקופה, אולי זאת בכלל פעילות רוחנית שמניעה אותה, האקסטזה. מאחורי המיצב, המופעל על-ידי מנוע חשמלי, עומדת האמנית ציפורה מנדל, חברה בקבוצת האמניות "סטודיו משלך", הפועלות בירושלים משנת 2010. בסוף השבוע שעבר נפתחה תערוכה קבוצתית של הסטודיו באגף היודאיקה במשכן, ושמה "צאינה וראינה". מנדל היא אחת מחמישים האמניות הפעילות בסטודיו, היוצרות דימויים מעולמן הדתי-האמוני בטכניקות של אמנות עכשווית גבוהה. דימויים נוספים בתערוכה: עבודת וידאו של אישה עם כיסוי ראש, המצולמת בתקריב ויד מכסה את עיניה; אישה מצוירת יושבת בתנוחה מקופלת על כיסא נדנדה, אולי דואבת אחרי לידה; גבר חובש כיפה מערסל תינוק בשעת לילה ובידו בקבוק חלב; אישה עם זקן מצוירת בטכניקה מסורתית ונראית כמו רב. אלה הדימויים שגל האמנות הדתית העכשווית בישראל מייצר בשנים האחרונות.

מיקום התערוכה של "סטודיו משלך" הוא סימבולי במידה רבה, שכן המשכן לאמנות בעין חרוד, שנחשב למוזיאון לאמנות הראשון בישראל, יוזמה קיבוצית, הוא המקום שבו הנרטיב העברי של האמנות החילונית והציונית החל להיכתב ובאופן עקבי הדיר עיסוק בתכנים דתיים או של אמנים דתיים. את פתיחת התערוכה ליווה יום עיון שעסק במקומן של נשים דתיות בשדה האמנות בישראל. על משמעות העבודות התפלפלו חוקרים (לפחות ארבעה דוקטורנטים עסוקים בימים אלו בחקר הגל האמנותי החדש); וקטלוג מרשים הופק לתערוכה.

גל האמנים הדתיים הוא פרק חדש שנכתב בימים אלו בתולדות האמנות המקומית. ייתכן שזהו תיקון היסטורי. ייתכן שזה רק עוד נדבך בתרבות הישראלית, העוסקת בפוליטיקה של הזהויות, ייתכן שזהו תהליך הדתה עקבי שהגיע בימים אלו אל האולימפוס: שדה האמנות הפלסטית והחזותית בישראל, אולי המעוז האחרון בדומינו התרבותי, שנדמה כי עובר תהליך ייהוד בגיבוי משרד התרבות והחינוך - המתקן עוול או מייצר אותו, תלוי בפרשנות.

ביטויים לכך אפשר למצוא בוועדות הקבלה לפרסים ולתמיכות של משרד התרבות והחינוך. בוועדה של פרס האמן הצעיר, למשל, מדווחות השנה שתי שופטות כי שיעור האמנים והאמניות מהמגזר הדתי גדול יותר. גם בצוות השיפוט של יריד האמנות "צבע טרי" מדווחים השופטים על נוכחות של מוטיבים דתיים ויהודיים בעבודות שהוגשו, חשוב לציין, באופן אנונימי.

"זאת עדיין רק התחלה", מדגישה חוקרת האמנות אביבה וינטר. "עדיין יש חסמים במוזיאונים למעט מקרים בודדים של אמנים דתיים מאוד מצליחים. זה תהליך איטי, אוצרים מרכזיים במוזיאונים מתחילים להתעניין, אבל אין עדיין הכרה מלאה בממסד האמנותי".

"החשש הוא חשש פוליטי", טוען אמן פעיל מהמגזר הדתי שמבקש לשמור על עילום שם. "אמנים חוששים לתת דריסת רגל לעולם התוכן שלנו, שהוא נוגד את הליברליות המובנת שעולם האמנות מקדש - ובצדק. מעצם זה שאנשים שנמצאים בעולם דתי או היו בעולם דתי או מתעסקים בתכנים דתיים נמצאים בעולם האמנות, עולה חשש שברגע שתיפתח הדלת של הממסד האמנותי, זה יגרום לכרסום בעמידה על משמר הליברליות".

"אנחנו עדיין נתקלות בסטריאוטיפים מדי יום ביומו", מדווחת ציפי מזרחי, העומדת מאחורי מיזם "סטודיו משלך". "יש אצלנו אמנית ידועה, שקיבלה הזמנה של 13 עבודות מבעל גלריה בתל אביב. כשהיא הגיעה אליו, היא הייתה בחופשת לידה של ילד חמישי, והיא באה עם המטפחת, המנשא והתינוק, כי היא עוד מניקה. בעל הגלריה ראה אותה ושאל 'האמנית שלחה אותך להביא את העבודות?'. כשהיא הסבירה לו שהיא האמנית, הוא אמר לה שהוא פשוט לא מסוגל לחבר את איכות העבודות לדמות שעומדת מולו. באותו שבוע הוא מכר מחצית מהעבודות שלה".

"היה מודחק הרבה שנים"

נסיכים ונסיכות של הגל כבר יש: רעיה ברוקנטל, שי אזולאי, שמעון פינטו, פורת סולומון ועוד מציגים במוזיאונים בישראל, בביאנלים ובירידי אמנות ברחבי העולם ונמכרים באלפי דולרים לאספנים ולמוזיאונים. המשותף להם הוא הרקע הדתי, כחוזרים בתשובה או במסלול המסורתי של אולפנה או ישיבה.

"יש הרבה יותר נוכחות של התחום הזה, היצירה הפלסטית, בסדר היום של הציבור הדתי", אומרת האמנית רעיה ברוקנטל, שעוסקת גם בהוראת אמנות במכללת פרדס וב"מעלה". "אפשר להסתכל על זה מנקודת מבט של השיח הכללי ופנימה, וגם מהמגזר והחוצה. אני לא יכולה להגיד שהמגזר הדתי חווה אמנות פלסטית כמו מה שרואים עם המוזיקה - הרי כמה אנשים בפועל יוצאים מהבית והולכים לתערוכות? - אבל אני יכולה להגיד שסטודנטים לאמנות מהמגזר הדתי והחרדי יש הרבה יותר.

"הסתכלתי, למשל, על הפרסומת ליום פתוח בבצלאל, ויש שם מין איור של המתקבלים העתידיים ומאוירת גם אחת עם כיסוי ראש ועוד אחד עם כיפה. זה לא היה בעבר. כשאני סיימתי את הלימודים בבצלאל בשנת 2000 הייתי דתייה בודדה. הדבר הזה השתנה. היום אם מגיעה סטודנטית דתייה לבצלאל, היא כבר מבינה על מה החירות שלה יושבת, כי יש גם שיח פנים מגזרי בעניין".

- איך עולם האמנות מקבל את התכנים האלו?

"הוא עוסק הרבה יותר ביהודיות, נושא שהיה מודחק הרבה שנים. בשנים האחרונות האמנות הישראלית נפרדת מהחד-ממדיות הציונית-חילונית של הגלות, ויש ביטוי למוטיבציה זהותית במובן היהודי. כיוון שאמנים יהודים עוסקים בזה בצורה מובהקת ויש אמנים לא דתיים שעוסקים גם כן ביהודיות, אז יש מקום בשיח הציבורי וזה נדבך לגיטימי ומעניין".

- אין קונפליקט בסיסי אצל אמן דתי בין האמונה ובין המרדנות שהעשייה האמנותית מחייבת?

"זה קיים. המרדנות היא חלק. יש תובנות שאני באמת רוצה למרוד בהן וזה מה שרוב האמנים עושים. אני התעסקתי הרבה במושג של כשרות, למשל. אנחנו חיים במעגל שמגדיר אותנו באופן רוחני-פנימי ויש לו היבטים חיצוניים, ועניין אותי המתח הזה, איפה החיצוני מעיד על הפנימי, והשתמשתי דווקא בדימויים של הכשרות, כי זה הדבר המוחלט. עשיתי עבודות וידיאו של קעקועים של הכשרות, ויש חותמת כשרות של מיס פיגי בתור חזירה. אז חזיר זה טאבו וקעקוע זה טאבו אבל מאחר שזה פופ-ארט ויש הרבה הומור, אז אפשר לעכל את הדברים ולחשוב על זה. באופן כללי, נשים, זיקנה וגופניות והתכלות, אלה דברים שמאוד מעניינים אותי. אפשר לקרוא את זה גם בהקשר הדתי, אבל לא רק. אני מערבבת הרבה בין דת לבין פופ-ארט, כי ההפצה של תכנים היא מאוד דומה גם בדת וגם באמנות פופולרית. דימויים פופולריים עובדים על הפצה ורוצים להגיע לכמה שיותר אנשים, וגם הדת שייכת לקולקטיב ובמובן הזה רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים".

- העבודה בסטודיו משפיעה על האמונה?

"בוודאי. זה תמיד מעמיד אותי באופן ביקורתי. זאת דואליות, אני גם בפנים וגם בחוץ תמיד, ואני אוהבת את זה, כי אני לא רואה דרך אחרת לחשוב מחשבות".

- יש קושי בקהילה?

"הרבה פעמים זה קושי חברתי כלכלי. שואלים מה את עושה ומה תעשי עם האמנות. אני מרגישה שיש הרבה הערכה למי שמזוהה כבורגני ומבוסס ואני נגד זה באופן כללי. מדעי הרוח נחשבים לפחות יצרניים וזאת סתירה מעניינת, כי הייתי מצפה מחברה שתומכת בלומדי תורה לתמוך גם בפעילות הזאת, שכוללת כניסה לסטודיו ועבודה יומיומית. מצד שני, יש המון הערכה והרבה עניין. הייתה לי תערוכה לפני שנה בסדנאות האמנים, ורבים בקהל היו דתיים, לא הקהל הרגיל שמגיע לתערוכות. זה היה מעניין כי נדמה שהם הרגישו שהתכנים מדברים אליהם. הציבור הדתי כבר לא מגיע לתערוכה ומרגיש זר, הוא מפלס דרך כדי לצרוך את האמנות. אולי הם לא מבינים לגמרי את השיח, אבל יש המון דברים שהם חלק מהעולם שלהם ומאוד קשורים לעולם הרוחני-יצירתי שלהם, וזה היה בעיניי נהדר.

"מצד שני, בשיח גלריה שבו השתתפתי עם קהל חילוני, בדרך כלל מכוונים את השיח להקשרים שאופנתי לדבר עליהם, יותר פורמליסטים ופילוסופיים. יחד עם זאת, לאחרונה הזמינו אותי כדי להקרין וידיאו ולדון באמונה. אני מרגישה את שני הקצוות. תמיד המגמות קורות ביחד".

- יכול להיות שהאמנות הדתית היהודית צומחת כי השלטון קורץ יותר לאזורים הדתיים?

"הפוליטיקה איישה מחדש כל מיני תפקידים, ונכון שהדבר הזה קיים ולא תמיד חיובי. רואים שיש יותר תקציבים ותזוזה, אבל באופן אישי אני לא תמיד שמחה על כך. אני לא חושבת שצריך להחליף מגזרים שלמים ולעשות את ההחלפות האלה בצורה פופוליסטית. עולם האמנות צריך את המקצועיות שלו. אז נכון שיש תמיד פוליטיקה ואג'נדה, אבל גם אם אני דתייה זה לא אומר שאני חייבת להתחבר לאדם עם כיפה".

ביטוי חזותי לשיח של האמנות הדתית העכשווית עם תולדות האמנות הישראלית אפשר למצוא בעבודה של שי אזולאי, "מילת נמרוד" משנת 2007. היצירה עוסקת בפסל "נמרוד" שיצר האמן יצחק דנציגר בשנת 1939 - כנראה הייצוג הבולט ביותר לפילוסופיה של תנועת "הכנענים", שניסתה להתנתק מהמסורת הגלותית-דתית שאפיינה את ראשית תולדות האמנות העברית בימי בצלאל, וביקשה לבנות תרבות עברית חדשה ומתריסה, מנותקת מהדת. אזולאי חזר בתשובה לפני 12 שנה בגיל 30 והתייחס לפסל כשהוא הציב אותו במרכז הציור ומסביבו רבנים שעושים לו ברית מילה.

"כן, זה בדיוק העניין", הוא אומר. "המפגש עם הקאנון הישראלי מול העולם החרדי. אני לא נביא, אבל המאמץ הוא גדול והרצון הוא גדול והעולמות נפגשים סוף-סוף. יחד עם זה, אין לי עדיין אספנים דתיים ואין לי אספנים חרדים, ברגע שזה יקרה אני אגיד: 'וואלה זה משהו שממש קורה'".

- אתה מרגיש שמתעניינים בך יותר כי אתה מוגדר כאמן דתי או מבטא את הדתיות שלך?

"ההגדרה שלי זה שאני לא דתי, אני רוחני. אני לא מצייר אנשים עם כיפה בציור וזה לא האתגר שלי. אני גם לא אמן טוטאלי ששם את היצירה שלו בתור האלוהים שלו. לא, אני שם את אלוהים לפני היצירה. אני מאמין שזה משותף לכל האמנים הדתיים, יש להם בחירה מסוימת ויש גבול. לכן, אני תמיד אומר גם לסטודנטים שבאים מהעולם הדתי, 'אין סיכוי שתעברו את השומר בשער של המוזיאונים בלי שתהיו מתוחכמים ומעניינים'".

אזולאי, שבעצמו מלמד בשלוחה החרדית של בצלאל, "אמן", מוסיף: "יש קבוצה גדולה של אמנים צעירים מהמגזרים הדתי והחרדי שלומדים במוסדות לימוד לאמנות במגזר וגם במוסדות חילונים. הם עסוקים בללמוד את השפה, כי יש פער מאוד גדול בהבנה של איך המערכת הזאת עובדת. מה הגבולות שלהם באמנות, מה אפשר לעשות ומה אי-אפשר להראות ובאיזה תכנים להתעסק".

רב ביום, אמן גרפיטי בלילה

הגל המסקרן שמתקיים בימים אלו הוא בקרב האמנים מהמגזר החרדי. "המקלט", למשל, החל לפעול כבר בשנת 2000 כגלריה וחלל עבודה לאמנים ואמניות חרדים, הממוקם בלב שכונה חרדית בירושלים. לפני שנתיים בערך החל לפעול גם מי שאפשר להגדיר כ"בנקסי החרדי", אמן הגרפיטי האנונימי "אומץ לחרדים". רב ליטאי ואיש משפחה ממודיעין ביום ואקטיביסט גרפיטי בלילה, "אומץ" מרסס כתובות גרפיטי נוקבות לצד ציורים ברחבי הארץ. יש לו תרסיסי צבע ושבלונות בבגאז', ועל האצבעות הוא שם חומר המונע טביעות אצבעות למקרה שישכח אחריו תרסיס בשטח. בפייסבוק הוא מקפיד להעלות תמונות של העבודות שלו ברחבי הארץ ולתקשר עם 3,500 העוקבים שלו. כמה עבודות שלו אף נמכרו לאספנים פרטיים.

אמן בולט נוסף מהמגזר החרדי הוא מוטה ברים מביתר עילית, שמקובל במגזר להניח כי דמותו שימשה השראה לעלילת הסדרה "שטיסל", שבמרכזה חרדי צעיר שנמצא בקונפליקט בין משפחתו ובין משיכתו למכחול. עבודותיו מוצגות כיום בגלריות וכן נמכרות לאספנים. "העירום שאני מצייר הוא הטבע הדומם", הוא אומר, ומדגים באחד מציוריו, "בטטות". "אני מנפיש את הבטטה, נותן לה אופי של גוף ובשר. לאורך השנים לא שילבתי בין הדת לאמנות אבל לאחרונה זה קורה קצת יותר. היום אני רואה בזווית אחרת דימוים שהסתכלתי עליהם בעבר כעל קיטש של אמנות יהודית. היום, למשל, אני מצייר גם את התפילין שלי".

במגזר זה היחס בין הפעילות בשטח ובין מדיניות משרד התרבות מובהק: מאז שנכנסה לתפקידה השרה מירי רגב היא הקפידה להצהיר על חלוקה מחדש של עוגת התקציב, ואם בעבר תל אביב נהנתה מ-35% מתקציב, כיום משרד התרבות פועל על-פי תקינה חדשה, בין היתר ייעודית לתרבות במגזר החרדי. כך, בשנת 2015 התקציב לתמיכה בתרבות במגזר החרדי עמד על כמיליון שקלים, בשנת 2016 כמעט הוכפל ל-1.748 מיליון שקלים והשנה, 2017, הוא צפוי לעמוד על למעלה מ-3 מיליון שקלים. התקציב מופנה לכלל האמנויות ובהן גם לאמנות הפלסטית, בעיקר באמצעות תמיכה במוסדות לימוד ובמיזמים שונים.

מיזם כזה הוא "אמנות ואמונה" שנתמך גם כן בידי משרד התרבות ובו חלל גלריה לאמנים מהמגזר החרדי, הממוקם ביפו. לתערוכה להשקת המיזם בספטמבר האחרון, ושמה "בין קודש לחו"ל", הגיע גם שר האוצר משה כחלון, שפנה אל הקהל והביע התרגשות מהאמנות במגזר החרדי.

"הייתי בתפקידים שונים במשרדי ממשלה ונחשפתי להרבה יוצרות שעושות יצירה מדהימה אבל מאוד נחבאת אל הכלים במגזר החרדי והבנתי שיש לקונה מסוימת", אומרת עומר ינקלביץ, עורכת דין בענייני זכויות יוצרים, העומדת מאחורי המיזם. "אצלנו בגלריה לא רואים יודאיקה וקיטש, את רואה אמנות עכשווית. יש יצירה עכשווית נהדרת ומרתקת שלא זוכה לחשיפה, אז שכרתי מקום ביפו, גלריה מדליקה בשוק היווני, הכשרנו מעין מחסן עלוב ומסכן ושיפצנו אותו גרוש לגרוש. בגלריה מציגים תערוכות מתחלפות של אמנים. הקהל נכנס ורואה תערוכות שלא נופלות מהגלריות האיכותיות בעולם ואז מאחורי הקלעים מגלים שיש פה יהודי חרדי עם שטריימל ואישה ממאה שערים, וזה כל-כך מאתגר ומדליק בעיניי, אני רואה בזה שליחות".

הגיבוי של הממסד לתרבות במגזר הדתי והחרדי ניכר גם בקבוצת הווטסאפ הערה "מאחורי הקלעים", שהקים יונתן דובוב, יזם בעולם התרבות הדתי ויו"ר צעירי הבית היהודי, שהקים השנה את ארגון "אורי" - ארגון האמנים הדתיים על שם השר אורי אורבך ז"ל, שהיה חבר קרוב של דובוב.

"אורי הוקם במטרה לתת גג וגב לאמנים מהמגזר הדתי בכל התחומים וגם באמנות הפלסטית", אומר דובוב. "זה נולד כשפתחתי קבוצה של כל המושכים בחוטים בתעשיית התרבות היהודית, שכוללת מנהלי מוסדות כמו פורת סולומון מפרדס או איציק ממזמור, שזה כמו הרימון הדתי, והמנהל של מעלה שזה כמו סם שפיגל לדתיים ומעולם התיאטרון. בקבוצה יש גם מנהלי אגף תרבות יהודית ממשרד החינוך ואנשים ממשרד התרבות שעוזרים לנו להבין איך להגיש מועמדויות לתמיכות וקרנות. פעם בחודשיים אנחנו נפגשים, המטרה הייתה לייצר ברנז'ה ויצאו המון שיתופי פעולה. התרבות צריכה להיות פתוחה לכולם".

דוגמה לפעילות משותפת נרשמה לאחרונה סביב "פרס תרבות יהודית" של משרד החינוך, שקבוצת האמנים מחתה על שלא כלל קטגוריה נפרדת לאמנות הפלסטית.

תחת הכותרת "בנט, אל תתעלם מהאמנות הפלסטית", נכתב ב"מקור ראשון" מאמר פרי עטו של האמן אבנר בר חמא, יו"ר המדור לאמנות פלסטית וחזותית במשרד התרבות וחבר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות. הדברים שנכתבו בו מהדהדים את הפוליטיקה שמאחורי קריאה טכנית לכאורה, לשלב את האמנות הפלסטית בפרס שר החינוך: "בהיעדר קול אמוני שורשי, זירת האמנות הפלסטית נשלטת כיום בידי הבועטים והמתריסים נגד היהדות", כתב בר חמא במאמרו. "על הציבור הדתי להפסיק לפחד ולהיכנס אל הזירה בעלת ההשפעה הציבורית. אין חולק על מקומה המרכזי של הציונות הדתית במהלכים ההיסטוריים והלאומיים של מדינת ישראל, אבל עקב היעדרו הבולט והכואב של ציבורנו מסדר היום התרבותי הכללי בכלל ומהאמנות הפלסטית בפרט, נותרות בחלל שאלות לא מעטות שמאמר זה יעלה. לממסד הדתי ורבניו אין עניין, למשל, בעידוד האמנות הפלסטית והחזותית, ואני תוהה אם פרשנות מוטעית של הדיבר השני היא הסיבה. לאחרונה החלו רבנים מהציונות הדתית להתבטא בנושא, למרות שרובם רחוקים מלהכיר ולהבין את המהפכה שעברה האמנות, ולדידם האמנות הפלסטית עדיין 'תקועה' אי שם בציור הקלאסי, הרבה לפני האימפרסיוניסטים ומבשרי הציור המודרני והמופשט, שלא לה זכיר את האמנות העכשווית".

"התעצבנו מזה ודיברנו על זה בקבוצת ווטסאפ", מוסיף דובוב. "ניסחנו מכתב לנפתלי בנט ועשינו רעש בשם ארגון אורי. אמרתי לחברים שאי-אפשר לנצח בכל המלחמות, בואו ניקח דבר אחד ונילחם עבורו. שאלתי את ציפי מזרחי ופורת סולומון מה אתם צריכים באמנות הפלסטית כדי להרים את הז'אנר? החלטנו שאחת המטרות השנה היא למצוא חלל לאמנות פלסטית שאפשר יהיה להציג בוגרים של פרדס ואמנים נוספים".

- אוקיי, איך עושים את זה?

"פונים לתורמים, פונים למשרד התרבות, לאגף לתרבות יהודית במשרד החינוך. מחפשים דרך. נדבר עם אנשים, נתקן תקנה וניצור את החלל הזה. הצעתי בזמנו לחבר'ה של מועצת יש"ע: בואו תקימו זירות תרבות במבנים ישנים ירדנים שגם ככה אין לכם שימוש בהם, שיהיו גלריות כמו בתל אביב. יש היום הרבה יותר מודעות לתרבות גם במגזר עצמו, התרבות היהודית נמצאת בפריחה בשנים האחרונות, גם האמנים השתדרגו וגם הקהל הדתי למד לצרוך תרבות גבוהה".

הפוליטיקה, אגב, לא נגמרת פה: האגף לתרבות יהודית היה שייך בעבר למשרד החינוך והתרבות, וכשפוצל המשרד הוא נשאר באחריות שר החינוך והפך לאגף לתרבות יהודית. לפני שלוש שנים מונה לו מנהל חדש, הרב איתיאל בר לוי, ותקציב האגף לתרבות יהודית זינק מכ-90 מיליון שקלים בשנים האחרונות ל-168 מיליון שקלים בשנת 2016. בתחקיר מתחילת החודש שפורסם בחדשות 2 עלתה השאלה אם התקציב מכוון בידי נציגי הבית היהודי למטרות גיוס של מצביעים פוטנציאלים ותמיכה מצידם (ממשרד החינוך נמסר לחדשות 2 בתגובה: "הגידול בתקציב האגף נובע מדרישת הרשויות לפעילויות ערכיות. אופי הפעילויות וזהות האמנים ואישי הציבור נקבעים אך ורק על-ידי הרשויות שמממנות גם את שכר הרכזים, ואין לאגף כל חלק בכך").

"כיום, כמו בעבר, הפן הפוליטי קיים", מודה דובוב. "אז אם בעבר גופי התרבות הוקמו על-ידי השומר הצעיר והקיבוצים, שהבינו את הכוח של התרבות, גם היום הפוליטיקה משפיעה. אבל בסופו של דבר, לדעתי, התרבות היא זאת שמשפיעה על הפוליטיקה ודעת הקהל. יש יותר מודעות לאמנות, יוצרים רוצים יותר כסף ויש גם הכרה של הקהל. בעיקר יש תחושה של עצמאות שאומרת: אני כבר אסתדר לבד".