בקיבוץ, בכפר, בקרת: הכי משתלם להיות "בן ממשיך"

עכשיו גם ביישובים הקהילתיים רוצים ליהנות מההטבה, שבעבר הלא רחוק הייתה נחלת המגזר החקלאי בלבד ■ ד"ר הני זוביידה: "זה לא רק הזכות לגור ליד אבא ואמא. זה הביסוס של ההון התרבותי והקרקעי, דרך פרקטיקות של השתלטות על המשאב הכי יקר במדינה"

בקיבוץ בכפר / איור: ליאב צברי
בקיבוץ בכפר / איור: ליאב צברי

תופעת "הבנים הממשיכים", עד לא מכבר נחלת המושבים, תפסה בשנים האחרונות תאוצה, וחדרה לשיח התכנוני-נדל"ני כדבר מובן מאליו, שאין עליו עוררין. פעם היה בזה היגיון של רציפות עיבוד הקרקעות ושימור המורשת החקלאית, אולם כשהמושג "בן ממשיך" עודכן ל"בן המקום", אף אחד כבר לא מתבייש להודות שמדובר בקומבינה נדל"נית, חברתית ופוליטית.

ביולי האחרון הוגשה הצעה לסעיף חדש בחוק "רשות מקרקעי ישראל-1960", על ידי חבר הכנסת אלעזר שטרן, אליו הצטרפו חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ', דוד ביטן, יואב קיש, ענת ברקו, חיים ילין ועליזה לביא. החוק מכונה: "תיקון העדפת בני המקום בשיווק קרקעות". הרעיון העומד בבסיס ההצעה הוא שגם בשיווק קרקעות המיועדות לבנייה עצמית (צמודי קרקע) בפריפריה, תתנה רשות מקרקעי ישראל את הקצאת הקרקע לזוכה במכרז, כך ש-60% מתוך סך יחידות הדיור שייבנו על הקרקעות באזורי עדיפות לאומית יוקצו לטובת בני המקום.

ח"כ שטרן ("יש עתיד"), המתגורר במצפה הושעיה בגליל התחתון, כלל אינו מסתיר שמדובר ביוזמה שלו שתכליתה הגדלת היישוב שבו הוא גר, תוך שימור זיקת ההורים המזדקנים והילדים שהקימו משפחות, ושמירה על התמהיל החברתי הקיים: "יישובים קופאים ב-400 משפחות, כי המינהל לא מכריח אותם לגדול והם חוששים משינוי התמהיל החברתי. זה לא רק אנחנו. שאלתי פה ביישוב ואמרו לי שאם תהיה התחייבות ל-60% בני מקום הם יסכימו. אני מסתכל על קיבוצים ומושבים: שם זה כבר בן שלישי שמקבל זכות לקרקע, ואצלנו זה אפס. אין אצלנו לא בן ממשיך שיכול לבנות ולא כלום.

"ליישובים כאן יש תוכניות ל-620 משפחות, ומבחינתי שיהיה גם אלף, אבל היישובים קופאים. זה הסיפור. הושעיה רוצה לשמור על האופי של ישוב דתי".

4 מתוך 10 שנים

השינוי בתפיסת הבן הממשיך החלה כרעיון חתרני של הקשת הדמוקרטית המזרחית. בסיועו של שר האוצר משה כחלון, חדר קונספט הבנים הממשיכים גם לערים, כשבפרויקטי "מחיר למשתכן" הוקצו דירות בפרויקטים מסוימים ל"בני מקום". בפועל, רק כדי לסבר את האוזן, המשמעות היא שלתושב הרצליה יש סיכוי גדול בהרבה מתושב קרית שמונה לזכות בדירת מחיר למשתכן מסובסדת בהרצליה - המעניקה לזוכה בה "הטבה" בסך של מאות אלפי שקלים.

באופן כללי, באזור המרכז מדובר בדרך כלל בכ-25% מהדירות של מחיר למשתכן המוקצות לטובת בני המקום (כחמישית מהדירות בתוכנית המקורית וכמחצית מהתוספת שמאפשרת הרשות המקומית), כשבאזורי עדיפות לאומית א' וביישובי קו עימות זוכים בני המקום גם ב-50% מההגרלות. הרציונל המקורי של כחלון נועד לכוון לבטן הרכה של ראשי הערים, שלא נלהבו מהצפת עריהם בדירות זולות. בזכות העדיפות הברורה של תושבי העיר בכל הגרלה, הניח כחלון שהתושבים לא יניחו לראש העיר, עד שגם אצלם ישווקו דירות בהנחה - עבור ילדיהם שגרים או שגרו במקום.

מדובר במושג טולרנטי מאוד: "בן המקום" הוא מי שמתגורר בשלוש השנים האחרונות או בארבע שנים מתוך עשר השנים האחרונות בתחום שיפוטה של הרשות שבה יבנה הפרויקט. הגדרתו של מישהו כבן מקום ביישוב מסוים אינה שוללת ממנו את הזכות להירשם להגרלות גם במקומות אחרים שבהם אינו בן מקום.

חבר מועצת העיר רעננה, איתן גינזבורג, לקח את המושג של "בן מקום" רחוק יותר. בשבוע שעבר הוא השתתף בדיון בכנסת בנושא דיור בר השגה כנציג הצעירים במרכז לשלטון מקומי, והציע שבכל פרוייקט שיבנה ינתנו 20% מהדירות לבני המקום - כתנאי להגדלת הזכויות. גינזבורג מדבר על מאבק. מבחינתו, צריך להגדיל את מספר הדירות שמוקצות ל"רעננים" ל-50% מהדירות: "יש בעיר ציבור רחב מאוד שרוצה להמשיך לגור בה. אנחנו, נבחרי הציבור ופרנסי העיר, שומעים את הרצון והצורך והכמיהה מצעירי רעננה להישאר כאן. האם זה מוצדק? זה עניין של פולמוס ציבורי".

ד"ר הני זובידה, מרצה במכללה עמק יזרעאל וממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, מתייחס לתופעת הבנים הממשיכים בהסתייגות ובביקורת: "בקיבוצים הם לא פראיירים. הם לא רוצים לקרוא לסיפור הזה בנים ממשיכים אז הם עשו תוכניות (תב"עות) להרחבה וועדות קבלה, שבהן טענו שלא מקבלים אנשים אחרים 'כי לא רוצים לפגוע באופי חיינו'.

"כשבירוחם התחילו להגיע גרעינים תורניים שהתחילו להשתלט על העיר אמרתי שצריך לצאת עם הרעיון של בנים ממשיכים גם בפריפריה. הקיבוצים קיבלו את הקרקעות ב-30% מערך הקרקע, אבל את הבנייה לא ישלמו החברים, האגודה השיתופית תשלם. אז אני אמרתי שאם זה הסטנדרט, אז מגיע לכולם. שיהיו בנים ממשיכים גם בפריפריה. תנו לאנשים לגור ליד ההורים שלהם.

"רק בניו יורק, שם עשיתי את הדוקטורט, קלטתי את הטירוף של מדינת ישראל. זה לא רק הזכות לגור ליד אבא ואמא, זה הביסוס של ההון התרבותי והקרקעי, דרך פרקטיקות של השתלטות על המשאב הכי יקר במדינה".

"פעם הבן הממשיך נתפס כפראייר"

במגזר החקלאי לא אוהבים את השימוש שעשו בהם למתיחת המושג בן ממשיך/בן מקום. עו"ד עמית יפרח, יו"ר אגף הקרקעות של תנועת המושבים, מבקש להדגיש שמה שכחלון עושה בעיירות הפיתוח אינו דומה למה שקורה במושבים: "מה שכחלון אומר זה שהוא רוצה לאפשר לילדים של בני עיירות הפיתוח עדיפות למכרזים שהמדינה עושה. אבל בן ממשיך במושב זה בכלל מעולם הירושה, שם הנחלה עוברת לאחד הילדים".

מתי התחילה התופעה הזאת של בנים ממשיכים? "במושבים, 'בן ממשיך' זה יציר של החוזה המשולש מול הסוכנות היהודית. הרעיון נולד אחרי קום המדינה, כתוצאה מהרצון למצוא פתרון להעביר נחלה לאחד הילדים. יש לזכור שהייתה בעיה להוריש את הנחלות, כי בעלי הנחלות הם 'בעלי רשות' ואין להם חוזה ישיר מול המנהל. לכן לא הייתה אפשרות לרשום את הנחלות בטאבו. הבן הממשיך זה סוג של העברת מקל בין ההורים לבן. הבן בונה את ביתו ליד ההורים, חי את חייו ואחרי מאה עשרים הוא נכנס לנעליהם".

ומה קורה עם שאר הילדים? "כל משפחה זה עולם ומלואו. או שזה הילד הגדול ביותר, שהשתלב בתהליך, או שלפעמים זה הבן הקטן, האחרון שנשאר עם ההורים. נחלה, בניגוד לבית בעיר, יכולה להירשם על שם בעלים אחד בלבד ולכן ההורים חייבים לבחור ילד אחד בלבד. כשאני הייתי ילד, לגור במושב לא היה ממש פופולרי. הבן הממשיך נתפס כפראייר. היום העניין השתנה והמשמעות של הבחירה בילד אחד משמעה הצורך בפיצוי של שאר הילדים. אם ההורים רוצים לדבוק בעיקרון השוויון הם פשוט מחליטים שהנחלה תימכר.

"לצערנו, ואני אומר את זה בכאב, עליית ערך הקרקע יצרה את המחלוקות והקושי ואת חוסר הברירה למכור את הנחלה. רובנו מהמעמד הבינוני ואין להורים שנפרדים מהעולם נכסים שיכולים לאזן בין הילדים".

עו"ד מיקי דרורי, מנהל המחלקה המשפטית בתנועה הקיבוצית ובעצמו מקיבוץ געש, מדגיש שהמושג "בן ממשיך" בא ממקום של מגבלה ולא מזכות: "לבן אדם יש דירה בראשל"צ. הוא הולך לעולמו ושלושת ילדיו יורשים את הדירה. במושב, מותר רק לאחד. זה כל הסיפור. מתייחסים לזה כאילו זאת הטבה, אבל זה עול, זה עונש.

"רק מרגע שהתחילו להגביל את הגודל של הקיבוצים בתוכנית המתאר הארצית (תמ"א 35), החליטו לעשות 'דמוי בן ממשיך'. תמ"א 35 קבעה מגבלה של 400 יח"ד. אם בקיבוץ יש 350 יח"ד זה אומר שנשארו באותו קיבוץ רק 50 דירות לכל הדורות העתידיים. בגלל המצוקה הזאת הוחלט לשמור מקום רק לבנים של חברי הקיבוץ. בשדרות, בתל-אביב, בראשל"צ אין את הבעיה הזאת. הוויכוח היחיד שיכול להתעורר הוא על כסף".

במקומות אחרים בעולם יש דברים כאלה? "בוודאי, המשפחה שלי מארגנטינה. ואם יש שם חווה של אפילו 100 אלף דונם, אסור לפצל אותה. היא מותרת להעברה לבן אחד בלבד, בדרך כלל הבן הבכור. בכל העולם, במשקים חקלאיים, יש כל מיני שיטות למנוע את הפיצול שלהם. פיצול יקשה על הפרנסה בעתיד".

- אבל חברי ה"קיבוצים" געש ושפיים כבר לא מתקיימים מחקלאות.

"אבל עדיין יש את הקונספט שאסור לפצל את הקרקע. המדינה ממשיכה להחזיק בקונספט הזה".