מחאה מהונדסת: באיראן לא מתרגשים ממהפכות

ההמון האיראני כבר יצא לרחובות בעבר על מנת להילחם במשטר מדכא, אבל לרוב זה לא באמת עזר ■ אולי השילוש של הצעירים, עניי הערים והאיכרים חסרי הכל יוכל לשחזר את מאורעות 1978

מתנגדי הנשיא רוחאני  / צילום: רויטרס, Tony Gentile
מתנגדי הנשיא רוחאני / צילום: רויטרס, Tony Gentile

הגיון הפוליטיקה האיראנית של 20 השנה האחרונות היה פחות או יותר כזה: מפעם לפעם, כוהני הדת השליטים פותחים את שסתום הביטחון כדי לשחרר קיטור, ומניחים להמונים לבטא תסכול. לפעמים התסכול הוא זה של צעירים עירוניים, לפעמים התסכול הוא זה של אנשי הפרובינציות.

הצעירים הם צעירים - מרדנים, שוחרי תיקונים, יראי שמיים קצת פחות. אנשי הפרובינציות הם שמרנים, משכילים פחות, סקרנים פחות, יראי שמיים הרבה יותר.

ב-1997 נפתח השסתום כדי להניח לכוהן דת ליברלי, מוחמד חאתמי, להיבחר לנשיא. שמונה שנים אחר כך, פופוליסט שמרני, ההיפך מחאתמי, מחמוד אחמדינג'אד, הורשה להיבחר, במפתיע. שמונה שנים אחר כך, כוהן דת ליברלי, חסן רוחאני, הגיח במרוצה מאחור, ונבחר להפתעת הכול.

אמנם אי אפשר להגיד, בוודאי לא חד משמעית, שהבחירות זויפו לטובת המנצחים, אבל המשטר היה יכול למנוע את בחירתם באמצעים פשוטים למדי. למשל, הוא היה יכול לאסור עליהם להתמודד מלכתחילה באיזושהי אמתלה. הוא חזר ועשה כן ללא הרף, למשל כאשר אחמדינג'אד ניסה לחזור ולהתמודד בשנה שעברה.

לא-כל-כך-נשיא

הנשיא הוא לא כל-כך נשיאותי. הוא בעצם שווה ערך של ראש ממשלה מוגבל סמכויות בארץ עם משטר נשיאותי. הנשיא האמיתי, לכל חייו, הוא המנהיג העליון של המהפכה, האייאטוללה חמינאי.

הנשיא אינו יכול לטעון ברצינות למנדט. הנשיא האחרון שניסה לשלוט, אבול חסן באני סאדר, נאלץ להימלט על נפשו ב-1981. הוא חי עד עצם היום הזה ליד פריז, בהשגחה קפדנית של משטרת צרפת. ממילא לא כל-כך חשוב מה יעשה הנשיא. למשטר יש שורה של מנגנונים, המגבילים את חופש הפעולה שלו, ולפעמים מתקרבים לרוקן את כהונתו מתוכן.

רוחאני היה בחירה נוחה: הוא שחרר לחץ מבית, והוא הציג פנים מחייכות כלפי חוץ. עצם עלייתו הקלה על המערב להעמיד פנים שמשהו השתנה. להוט במיוחד להעמיד פנים היה נשיא ארה"ב ברק אובמה. הסוף היה גרעיני מאוד.

האייאטוללה חמינאי השתמש ברוחאני במפגיע. הוא הניח לנשיא לחתור להסכם עם האמריקאים, ולספוג את ביקורתם המרה של השמרנים. הוא אפילו טפטף מפעם לפעם ביקורת משלו. אבל לא היה מקום לפקפק באיזשהו שלב, שהכול נעשה על דעתו וברצונו. זו הייתה אפוא נוסחת הפעולה של הדור האחרון: התיאוקרטיה (שלטון כוהני הדת) והאותוקרטיה (שלטון היחיד), הניחו לקצת מראית עין של דמוקרטיה (שלטון העם) להתנהל ברפובליקה (שמעולם לא התחייבה לשום הייררכיה, חוץ מזו שבראשה עומד המנהיג העליון).

סדק, לא שבר

מה אם כן קורה עכשיו ממש? כלי העבודה של הדיקטטורה האיראנית עדיין לא נשברו, אבל הם נסדקו באופן לא צפוי; זה האופן המהלך אימים על משטרי דיכוי. המדכאים יכולים להסתדר עם צעירים מרדנים בחוצות עריהם, הם יכולים להסתדר עם פועלים קשי יום בחוצות עיירותיהם, הם יכולים להסתדר עם איכרים אביונים בחוצות כפריהם.

אבל יכולתם להסתדר מועמדת בספק כלשהו, כאשר כל שלושת המגזרים מתעוררים באותו הזמן. ראינו את זה בכל מיני מציאויות מהפכניות, בארבע יבשות. ראינו את זה באיראן עצמה, פעמיים במרוצת המאה ה-20: מהפכת 1905, שהובסה שבע שנים אחר כך, רק לאחר שצבא רוסי עלה על טהרן בתמיכה בריטית; ראינו את זה ב-1978, כאשר נחשולים עצומים של מפגינים הטביעו את המלוכה.

אין זאת אומרת בשום פנים שמדינות משטרה קורסות אוטומטית, אפילו כאשר מתרחשת "הסופה המושלמת", וקואליציה של פועלים, איכרים וסטודנטים נוהרת אל כיכר העיר. מדינות משטרה התקדמו להפליא בפיתוח מכניזמים של דיכוי ושל שיור מאז המהפכות העממיות של אירופה באמצע המאה ה-19, גם מאז האביב הערבי.

נחשול המפגינים התפתל

ההנחה שהפעם משהו באמת קורה ריחפה בשמי טהרן ב-1999 וב-2009. המראה של המונים ברחובות שכנע מספר ניכר של מתבוננים, שמן הנחשול הזה לא יוכל המשטר להינצל.

ב-1978, הסימן הברור ביותר שמשהו באמת קורה ניתן בספטמבר, כאשר נחיל אנושי עצום, מיליון בני אדם ויותר, התפתל בשדרות המרכזיות של טהרן מבלי שהמשטר היה מסוגל להתנגד. אני נזכר שאהוד יערי, אז הכתב לענייני ערבים של הטלוויזיה, שכנע את עורכיו לפתוח את מהדורת "מבט" בשש או שבע דקות רצופות של צילום לוויין של ההמונים בטהרן. יערי הודיע לצופיו שמשטר השאה מסתיים, והוא כמובן צדק.

אנחנו יודעים, לעומת זאת, שההמונים לא סיימו את רודנותה של המפלגה הקומוניסטית בסין, גם לאחר שמיליון מפגינים לטובת דמוקרטיה כבשו את כיכר השלום השמיימי בבייג'ין באביב 1989, ואף כי גם שם התממש הסיוט הגדול של הדיקטטורים: כל חלקי האוכלוסייה עשו יד אחת נגד משטרם.

ההמונים הפילו את מובארק בקהיר, ולפניו את בן עלי בתוניס - אבל כידוע לא את אסד. אדרבא, ההמונים רק חיזקו את נחישותו לעשות כל מה שצריך ונחוץ כדי למנוע את עלייתם לשלטון.

הרפובליקה האיסלאמית מוציאה לעצמה פוליסות ביטוח מפני מהפכה זו השנה ה-39. יש לה צבא נאמן, יש לה משמרות מהפכה (שומרי הסף הנאמנים של המשטר, שווי ערך של ה-SS בגרמניה הנאצית), יש לה בריוני רחוב (באסיג' ואנסאר אל-חיזבאללה, שווי ערך של ה-SA בגרמניה העוד-מעט-נאצית).

השפעת האקלים המשתנה

פן אחד מעניין, אולי חשוב, אולי קריטי, של תנועת המחאה הזו הוא הדמוגרפיה שלה. אפשר להגיד עליה כי היא תוצאה מעניינת ולא לגמרי צפויה של שינויי האקלים. בחלקים של איראן יש בצורת הנמשכת זה 14 שנה. היא חייבה איכרים לנטוש את שדותיהם, ולעבור לעיר הסמוכה, לחפש עבודה. על פי דיווחים עיתונאיים, חלק ניכר מן המפגינים בפרובינציות הם איכרים שהבצורת הפכה לפועלי דחק עירוניים.

חילופי הקנטות התנהלו בין שמרנים לליברלים במשטר, והם זלגו לתקשורת. השמרנים הסיתו נגד הנשיא, ומפגיניהם בעיר הקדושה משהד נענו למנהיג תפילה שיעי מקומי, והפגינו נגד הנשיא רוחאני בקריאה "הלאה הדיקטטור". אנשי רוחאני החליטו לגמול בהדלפת פרטי התקציב, שעד אותו הזמן היו שרויים בסוד כמוס. למיליוני איראנים נודע פתאום היקף ההקצבות למוסדות דת ולשירותי הביטחון - וחמתם בערה בהם להשחית.

היסטוריון אחד של איראן ניסה פעם לתת סימנים בהתפרצויות התקופתיות נגד משטר, או נגד שיטה. במאה ה-20, אחת ל-35 שנה נפל משטר איראני. יש אסכולה היסטורית-תרבותית-ביולוגית, המכנה את עצמה "קליאו-דינמיקה" (על שם אלה מן המיתולוגיה היוונית), הטוענת שמחזורי אלימות אינם מקריים, והם מייצגים מסה קריטית המועדת להתפרצות אחת לדור או אחת לשניים.

המחזוריות אינה מקלה עלינו לחזות את התוצאות. אבל כשאנחנו שומעים את הנשיא רוחאני (הוא כבר אינו מחייך) אומר לחברי הפרלמנט האיסלאמי על הפגנות הרחוב "זה שום דבר", מותר לנו להיזכר בדברי ההרגעה של אנשי השאה בחודשים הראשונים של 1978. שום דבר, לא לדאוג, הם אמרו.

לא שאנחנו דואגים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny