"להגיד שאתה נגד אמפתיה? כאילו אמרתי שאני נגד גורי חתולים"

"אם בני אדם לא יחושו עצב כשמישהו אחר עצוב, מה תהיה המוטיבציה שלהם לעזור לאחר?" ■ פרופ' דן זהבי מנסה לענות על השאלות הכי בסיסיות של הקיום

פרופסור דן זהבי / צילום: תמונה פרטית
פרופסור דן זהבי / צילום: תמונה פרטית

אדם מתעורר בבוקר משינה עמוקה. בהתחלה הוא יחוש רק את סביבתו - את המיטה שמתחת ואת האוויר סביב, ורק אחרי רגע ייזכר מי הוא, מה הסטטוס שלו בחיים ואפילו איזה יום היום. האם ה"עצמי" שלו היה שם רגע לפני שנזכר בכל אלה? זו אחת השאלות שמעסיקות את פרופ' לפילוסופיה דן זהבי, מאוניברסיטת קופנהגן בדנמרק.

חוקרים של תחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והנוירופסיכולוגיה, כלומר החוקרים שבוחנים התנהגות לפי הדמיות מוח, שואלים ב-30-40 השנים האחרונות שאלות רבות על האופן שבו אנחנו חווים את עצמנו, את העולם ואת האחר, אולם הם לפעמים שוכחים שאלה לא תחומי מחקר חדשים. אלה נושאים שאנשים הקדישו להם מחשבה ומחקר לאורך כל תולדות האנושות. אין צורך להמציא מחדש את מדע העצמי. בעיקר הפילוסופים של המאה ה-20 עסקו בשאלות דומות, ואם יורשה לי, בתחכום רב יותר".

פרופ' זהבי, למרות שמו הישראלי, הוא יליד דנמרק. אביו הוא ישראלי שהתחתן עם אישה דנית וזהבי גדל ולמד כל חייו בדנמרק. לפני כשבועיים הוא הגיע לישראל כדי להשתתף בכנס "רגשות ללא גבולות" שקיימו בית הספר להיסטוריה ע"ש צבי יעבץ באוניברסיטת תל-אביב, יד הנדיב והמחלקה להיסטוריה של מזרח אסיה, וכדי להרצות בפני תלמידי מכון כהן לפילוסופיה והיסטוריה של המדע באוניברסיטת תל-אביב.

פרופ' זהבי הוא ראש המכון לחקר הסובייקטיביות באוניברסיטת קופנהגן ונחשב אחד הפנומנולוגים החשובים הפועלים כיום. ספריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה למענקים ולפרסים רבים בגין מחקריו. לאחרונה הוענק לו מידי מלכת דנמרק תואר אבירות, כהוקרה על עבודותיו פורצות הדרך.

ילדים עדיין לומדים להיות אמפתיים

פרופ' זהבי מעיד על עצמו שתמיד התעניין באינטראקציה של העצמי עם אחרים, ואחת הסוגיות שמעסיקות אותו היא כיצד נוצרת אמפתיה. מבחינתו, זו דוגמה אחת לכשל בהבנת החוויה רק דרך המשקפיים של מדעי המוח. "פנומנולוגים סברו במשך שנים שאמפתיה במפגש פנים אל פנים בין בני אדם היא מצב שבו אנו מזהים באופן מיידי וישיר את המצב הרגשי של האחר", הוא אומר. "כאשר התגלה מנגנון בשם 'נוירוני מראה', שהם תאי עצב שנדלקים גם כאשר אנחנו מבצעים פעולה וגם כאשר אנחנו רואים אדם אחר מבצע אותה פעולה, המסקנה של החוקרים בתחום הנוירופסיכולוגיה הייתה שנוירוני המראה מאפשרים לנו לחוות באופן מיידי מאוד מה שהאדם האחר חווה ומרגיש, כאילו חוויותיו הם שלנו. כשאדם מולנו שמח ומחייך, אנחנו חשים ממש כאילו חייכנו בעצמנו. כשהוא עצוב ומביע עצב, אנחנו קצת עצובים בעצמנו, גם אם אין לנו מושג מדוע הוא עצוב. כשהוא קופץ גם אנחנו קצת קופצים.

"עד שהתגלו נוירוני המראה, החוקרים בתחום הפסיכולוגיה התייחסו לאמפתיה כתהליך מורכב: אם את מזהה שאני כועס ומנסה להבין מדוע אני כועס, את צריכה לייצר בתוך המוח שלך ייצוג שלם שכולל את האירוע שהכעיס אותי, וספר שלם של חוקי אם-אז שמסבירים מדוע דבר כזה הוא מרגיז, ואז את צריכה לדמיין שכל מה שקרה לי היה קורה בעצם לך, ורק אז נוצרת אמפתיה. נוירוני המראה הראו שזה יכול לקרות גם אחרת, באופן מאוד מיידי ובלתי אמצעי, אם יש מפגש פנים אל פנים".

לדברי זהבי, הפילוסופיה שאלה גם היא את השאלות הללו לאורך השנים - האם אמפתיה היא תהליך מורכב בלבד שמצריך תיאוריה של הנפש, או תהליך תחושתי-בלתי אמצעי שכולל זיהוי מהיר ומיידי של המצב הרגשי הבסיסי של האחר או אולי שניהם. חלק מהתשובות, הוא אומר, עשויות להגיע ממקומות מפתיעים, כמו חקר האוטיזם.

"לאנשים עם אוטיזם קשה להבין את המניעים ואת התחושות של אחרים באופן מיידי, אוטומטי, אולם ניתן ללמד אותם להבין את המניעים של האחר על ידי הסקת מסקנות לוגית. "אנו רואים את המאמץ שאותם אוטיסטים משקיעים בכך, ואת התוצאה שאינה דומה בדיוק לאמפתיה הקלאסית (זיהוי ישיר ומיידי של המצב הרגשי של האחר), ויכולים להסיק מכך שאמפתיה קלאסית כוללת משהו שהוא מעבר לפעולה חישובית".

לפי הגישה הזאת, אמפתיה אכן תלויה במפגש פנים אל פנים ויכולה להיפגע מאוד על ידי הטכנולוגיה.

"ילדים מתפתחים עדיין בתוך עולם שבו רוב הקשרים הם פנים אל פנים. כך הם גם מפתחים את היכולת שלהם לאמפתיה. גם הטלפון משמר חלק מהאמפתיה הישירה, כי הקול מכיל מידע רב. כל עוד לא נגדל את ילדינו בצורה מאוד שונה מכך, לא תהיה להערכתי פגיעה ביכולת שלנו לאמפתיה".

אמפתיה לא רק לאנשים דומים

ב-2016 יצא לאור ספר מאת פרופ' פול בלום מאוניברסיטת ייל, שנשא את הכותרת הפרובוקטיבית "נגד האמפתיה". בלום חיבר הוציא את הספר על רקע אמירות כמו זו של נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה שהעולם נמצא ב"מחסור אמפתיה", שהוא הרבה יותר חמור מהמחסור במזון או במשאבים. בלום טען שאמפתיה אינה המקור לחמלה, אלא היא דווקא בסיס להפליה, משום שהיא חזקה יותר כלפי מי שקרוב אלינו פיזית וכלפי מי שדומה לנו. עוד הוא טען שאמפתיה מאפשרת לאנשים עם מוטיבציות שליליות להבין אחרים כדי לנצל אותם ולהפעיל עליהם מניפולציות. יותר מכך, הוא כתב, רופא עשוי "להידבק" ברגשות של מטופליו בגלל האמפתיה שהוא חש כלפיהם ועלול להיות מרוכז בניסיון לגרום לעצמו להרגיש טוב יותר במקום לפתור את הבעיה המונחת לפניו. לאור כל זאת, אומר בלום, מוסר רציונלי המבוסס על ההחלטה מה נכון לעשות ייצור חברה צודקת יותר מאשר החלטה על בסיס אמפתיה בלבד. למשל, בעוד אמפתיה גורמת לנו לעזור לאדם אחד, החלטה מוסרית רציונלית תאפשר לנו לפעול למען אנשים רבים.

בלום סומן מיד כמי ששוחט פרות קדושות, ונראה מרוצה מהתפקיד. "להגיד שאתה נגד אמפתיה? כאילו אמרתי שאני נגד גורי חתולים", אמר לעיתון "הגרדיאן" הבריטי. אבל זהבי אינו אמפתי לנקודת המבט הזאת. "ההגדרה המודרנית של אמפתיה היא רק בת 100 שנה לערך", הוא חוזר לפרספקטיבה ארוכת השנים ורחבת ההיקף המאפיינת אותו. "זהו תרגום של מונח מגרמנית שפירושו, פחות או יותר, 'להרגיש לתוך', כלומר להרגיש את ה'בפנים' של אדם אחר. אולם ההגדרה הזאת אינה מגבילה את הרגש האמפתי למה שמתעורר בנו כשאנחנו נפגשים עם אדם פנים אל פנים. "כמבקר של בלום, אני עונה לו שקודם כול מתפתחת השכבה של האמפתיה הרגשית, המיידית, ואותה אנחנו יכולים להחיל אחר כך באופן חישובי ורציונלי על העולם הרחב יותר, על אנשים רבים. זה מה שיגרום לנו לשאוף לצדק, לא רק כלפי מי שקרובים לנו אלא גם לגבי מי שרחוקים, ולא רק לגבי מי שדומים לנו אלא גם, בזכות יכולת הסקת המסקנות שלנו, כלפי מי שקצת פחות דומים לנו".

כדי שנהיה מסוגלים להכליל מהפרט אל הכלל, אנחנו זקוקים לבסיס, אומר זהבי. "לא הגיוני בעיניי שמערכת היחסים הדיאדית, פנים אל פנים, איננה משמעותית לאופן שבו אנחנו לומדים להיות אמפתיים לאוכלוסיות רחבות יותר. מנקודת המבט של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, אנחנו רואים שילדים לומדים להיות אחראים על אחרים קודם כול דרך הדאגה למי שקרוב להם. אם בני אדם לא יחושו עצב ממש בתוכם כשמישהו אחר עצוב, או שמחה בשמחתו של אחר, אם לא יחוו את התחושה הזאת, מה תהיה בכלל המוטיבציה שלהם לעזור לאחר? בעיניי האמפתיה הבין-אישית היא המפתח גם לצדק הרציונלי".

גם לעוברים יש "עצמי"

לזהבי יש גם ביקורת על האופן שבו נוירולוגים חוקרים את ה"עצמי". "נוירופסיכולוגים רבים רוצים להבין את המופע של העצמי במוח, ובאחד הניסויים המפורסמים בתחום, הם מראים לנבדקים תמונות של עצמם, של אחרים קרובים להם ושל זרים, ובוחנים את התגובה הייחודית של המוח לזיהוי העצמי בתמונה", הוא אומר. "בעיניי, זו דוגמה לכך שהנוירולוגים לא מספיק מתוחכמים בהגדרת מונחי היסוד שלהם. אף שהם עוסקים היום המון בשאלת העצמי, הם לא הגדירו באופן מלא למה הם מתכוונים כשהם אומרים 'עצמי'. כשאני שואל אותם, הם אומרים, 'כולם יודעים למה מתכוונים כשאומרים עצמי, אבל זו שטות.

"בואי נחשוב על זה רגע בכלים פילוסופיים. אם 'עצמי' פירושו להכיר את עצמי בתמונה, או במראה, הרי שחוויית העצמי צריכה להיות חוויה יחסית מורכבת הכוללת זיהוי פנים שאתה לא רואה בשגרה, כי אדם לא רואה את פניו, ולהכיר אותם כשלך. והרי הפנים הללו גם משתנים כל הזמן. חוויית עצמי כזו גם מגיעה בגיל יחסית מאוחר. אם זו ההגדרה של העצמי, הרי שלתינוק קטן ולחיות רבות, ולאנשים עם חוסר יכולת לזהות פנים, כולל אלה שלהם, לא יכולה להיות חוויית עצמי.

"אני רוצה להכיר בחוויית עצמי מוקדמת יותר. אם כואב לתינוק, הוא הרי יודע שזה הכאב שלו. יהיה לא נכון לומר שהוא יודע שיש כאב, אבל לא בטוח של מי זה. זה לב התיאוריה שלי - אין כזה דבר חוויה בנפרד מהעצמי. אין דבר שאנחנו חווים ואז מנסים להבין אם החוויה היא שלנו או לא שלנו. כל חוויה היא של העצמי. זו הגדרה מאוד מינימלית של העצמי, מאוד ראשונית, ולפיה העצמי הוא תופעה רחבה מאוד. הוא קיים גם אצל תינוקות קטנים מאוד, אולי אפילו אצל עוברים בסוף התפתחותם, ובבעלי חיים רבים".

לדברי זהבי, גם פילוסופים לא רואים את התמונה כולה. "פילוסופים מסוימים טענו שהשפה היא היסוד לקיומו של העצמי, אבל הם לא מכירים היטב את המחקר בפסיכולוגיה התפתחותית, כי הרי ישנם דברים מדהימים שתינוקות עושים, המביעים את קיומה של מוטיבציה ואת קיומו של רגש, זמן רב לפני התפתחות השפה. אז כיצד יכולה חוויה של העצמי להיות תלויה בשפה?"

יש אולי הגדרות שונות של העצמי.

"נכון, ניתן לדבר על כמה רבדים של עצמי שיש ביניהם היררכייה. ישנו העצמי שמתקיים ברגע שיש חוויה וישנו העצמי שהוא הנרטיב שלנו, הרכיב שזוכר את סך החוויות שלנו מתחילת דרכנו בגוף ראשון. אומרים שאלצהיימר הוא התפרקות של העצמי. זה בעצם סוג העצמי שהולך לאיבוד במחלה הזו - הנרטיב. החוויה עדיין קיימת.

"ישנה עוד רמה של העצמי והיא היכולת שלי להושיט יד לתפוס משהו, מתוך ידיעה שעליי להושיט את היד שלי ולא של מישהו אחר ומתוך ידיעה היכן החפץ נמצא ביחס אליי. העצמי הזה, למשל, לא נפגע במחלת האלצהיימר. אנשים עדיין יכולים להושיט את היד למזלג".

העצמי כאשליה מערבית

האם העצמי מתקיים רק מתוך אינטראקציה עם אחרים? האם אבין שאני "אני" רק כשאקלוט אחר שאיננו אני? זהבי חושב שלא. "על פי הגישה שלי, קודם כול יש עצמי שאיננו תלוי חברה, ורק אחרי שהוא קיים, הוא מבחין בקיומם של אחרים. קיבלתי ביקורת מפילוסופים מהמזרח, שהגישה הזאת מבטאת אינדבידואליזם מערבי. אני נמצא בדיונים עמוקים עם בודהיסטים על שאלת העצמי. כמובן, בודהיזם הוא לא דבר אחד, אבל יש גישה אחת בבודהיזם שלפיה העצמי הוא כולו אשליה, ואם רק נבין שהשלינו את עצמנו, נכיר באמת את העולם. אני לא חושב כך, אם כי כמובן העמדה לגבי האמירה הזאת תלויה בהגדרה של העצמי. אם אתה אומר שהעצמי הוא ישות שנולדת בלידה ונעלמת במוות ובתווך לא עוברת שום שינוי, אני מבין את הצורך לשאול אם אמנם יש דבר כזה. הרי כפי שציינו, אלצהיימר הוא התפרקות של העצמי. הוא חדל מלהתקיים בעיני החולה כנרטיב עם התחלה והמשכיות, אבל עדיין החוויות של אותו אדם הן שלו, ולא של אף אחד אחר. השאלה היא אם בכלל יכולה להתקיים תודעה בלי עצמי מינימלי לפחות כמו זה שאני מציע. ישנם בודהיסטים שמסכימים איתי ואחרים שעדיין טוענים שמדובר באשליה.

אולי העובדה שכל הרמות שעליהן דיברת נקראות עצמי, זה מה שמבלבל.

"נכון, אבל אני לא בטוח שיש אלטרנטיבה, כי כל סוגי העצמי האלה מעורבים אלה באלה. אי-אפשר באמת להפריד אותם ולכנות אותם בשם לגמרי אחר. זו היררכייה של חוויות שכולן הן עצמי".

איך בעצם אנחנו מבדלים את החוויה שלנו מזו של אחרים? הזכרת את נוירוני המראה, שנדלקים כאשר מישהו אחר פועל. יש אנשים ששומעים קולות שנדמים להם כמגיעים מבחוץ. האם יש להם חוויה אחרת של גבולות העצמי?

"לא. גם כשנוירוני המראה נדלקים, אנחנו יודעים בוודאות שלא אנחנו אלה שקופצים אלא מישהו אחר, שלא אנחנו אלה שבוכים אלא מישהו אחר (אלא אם כן באמת התחלנו לבכות יחד איתו). כאשר אדם שומע קול זר בראש שלו, הוא אולי לא בטוח אם הקול הזה באמת מגיע מבחוץ או נוצר במוח שלו, אבל אין לו ספק שהוא עצמו שומע את הקול".

האם העצמי המינימלי שאתה מתאר אותר במחקרי מוח?

"עדיין לא, וגם אין לי צורך למקם אותו במקום מסוים במוח, אלא לשאול אילו חלקים במוח מעורבים, אילו תהליכים. אני אפילו לא בטוח שרק המוח חווה, אלא כל הגוף חווה, ואם כך - יהיה קשה להבדיל בין המופע העצבי של החוויה לבין 'חוויית העצמי'".

האם הטכנולוגיה המודרנית שינתה באופן כלשהו את העצמי?

"בעיניי לא. מציאות וירטואלית היא מבחן מעניין לכך. למשל, ניתן באמצעות המציאות הוירטואלית לעוות את תפיסת המיקום של הגוף ואת גבולותיו, וכן את האופן שבו אנחנו נראים לעצמנו. לדוגמה, אם אדם מביט בידיו בעודן מלוטפות ורואה אותן פעם אחת כידיים זקנות ופעם כידיים צעירות, יכול להתרחש אצלו עיוות בתפיסת העצמי הנרטיבי, אולם זה רק מדגיש את העובדה שהליטוף הוא חוויה שקורית לו, לא משנה איך הוא נראה".