תמרור אזהרה

איך זה שהקואליציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו שורדת את ההמלצות החמורות והחריפות של משטרת ישראל להעמיד את ראש הממשלה לדין פלילי בשתי פרשיות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. מה יש בקוד הגנטי של הקואליציה הזאת, שמאפשר לאנשים הגונים, וכמובן שיש בממשלה ובקואליציה רבים כאלה, לתמוך באדם שחשוד בשחיתות אישית קשה, ומודה בגלוי בהתנהגות שיש בה בוז עמוק לערכים של צניעות, הגינות, כבוד לחוק, לאתיקה והימנעות מניגודי עניינים.

נתניהו הרי מודה כי קיבל טובות הנאה, וכי פעל במשך שנים לעשות שימוש בכוח המשרה שבידו למטרות פוליטיות ואישיות שלו, שאינן לטובת המדינה או האזרחים, למשל המאמץ לסגירת ערוץ 10 או לטובת החינמון "ישראל היום". אף לא אחד משותפיו עיוור למציאות הזאת, וכולם מבינים שסביבת האיש נגועה בשחיתות. ובכל זאת התמיכה בו רחבה וגורפת למדי.

הפוליטיקאים, הרגישים לעמדות הציבור, יודעים כנראה שציבור הבוחרים שלהם לא יעניש אותם על ההתנהגות הזאת. גם הסקרים מצביעים על כך. יש כאן תופעה מדהימה שמחייבת הבנה והסבר.

הסבר אחד נוגע לשסע העמוק שחוצה את הציבור הישראלי לשניים. בשסע הזה בין ימין לשמאל, טובת המחנה גוברת על כל עניין אתי, ערכי, אידיאולוגי אחר. המחנה יותר חשוב מהממלכתיות, משלטון החוק, מההגינות, מסדרי ממשל תקינים ולמעשה מכל דבר. והמחנה הוא המחנה הימני היהודי. רמז לכך ניתן למצוא בדברים של יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד אמסלם, שגינה את יאיר לפיד כמלשן, שטינקר, כלומר "מוסר", כמעט אמרנו "רודף". זהו הד לרעיון היהודי, שאותו הוא גם מצטט, שלפיו אסור למסור יהודים לגויים.

אכן, משטרת ישראל ושלטון החוק הם הגויים במשל הזה. בהסבר הזה, גם תומכיו מבינים שנתניהו הוא מושחת, אבל הוא "המושחת שלנו". הצד השני הוא כל מי שאינו בקואליציה: השמאל והמרכז הציוני, התקשורת, המשטרה, בתי המשפט. ובעצם, המחנה הדמוקרטי. לכן, אין מדובר רק באחיזה בכיסא של השרים, אלא בהבנת עומק של המצביעים שלהם.

ההסבר השני עצוב גם הוא. לפי ההסבר הזה, הציבור הישראלי, או לפחות חלקו הגדול, איבד את האמון באופן מלא בפוליטיקאים ואיבד את אמות-המידה להתנהגות הוגנת ישרה ואתית. קבלת שוחד מאנשי עסקים ופעילות לטובתם נתפסות כשגרתיות. לפי ההסבר הזה, תהליך ההשחתה של ישראל נמצא כבר בשלבים מתקדמים. חלק גדול בציבור לא רואה את השחיתות כדבר חמור או חשוב במיוחד. יותר חשוב הביטחון או הכלכלה ומחירי הדיור.

נתניהו מנגן על הסנטימנט הזה כאשר הוא מזכיר בדברי ההגנה שלו את מטוס הסבנה, את הטלפון האדום ואת דאגתו לביטחון. אלה הרי לא ראיות שמכחישות את העבירות, אלא טיעונים לגופו של אדם, ובעצם אמירה שמותר לאדם כזה, שתרם כל כך הרבה, גם לבצע עבירות. שחיתות היא המחיר שמשלמים תמורת הביטחון והיציבות הכלכלית. עסקת חבילה.

שני ההסברים עגומים. הקואליציה של נתניהו מעדיפה את טובת המחנה ואת אשליית הביטחון על פני הערכים של הממלכתיות, שלטון החוק והדמוקרטיה. מותר למנהיג גדול לבצע עבירות. רבים לא רואים את הסכנה בכך שאדם הרואה עצמו מעל החוק ועסוק בהישרדות, עלול לקבל החלטות הרות-גורל ומסוכנות גם לביטחון וגם לכלכלה, למשל ברכישת צוללות, או ביחסים עם אויבנו.

אם המלצות המשטרה לא שוות כלום בעיני הבוחרים, אפשר יהיה לבטל את גם חוות-דעת הפרקליטות והיועץ המשפטי וגם את החלטת בית המשפט. באווירה הציבורית הזאת, כאשר טובת המחנה והמנהיג מעל הכול, הדמוקרטיה שלנו בסכנה.

■ הכותב הוא רקטור האקדמיה "בצלאל", מומחה למשפט ותקשורת