מפרשת בר-און-חברון לפרשת חפץ-גרסטל: ההיסטוריה חוזרת?

קבלו תזכורת היסטורית לקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, כאשר הוצע לעו"ד רוני בר-און לכהן כיועץ המשפטי לממשלה בתמורה לסגירת התיק נגד אריה דרעי

רוני בר-און / צילום: סיון פרג'
רוני בר-און / צילום: סיון פרג'

הודעת המשטרה הבוקר על חשד להעברת הצעה לשופטת הילה גרסטל להתמנות ליועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיקים פליליים של שרה נתניהו - שלחה חץ היסטורי אל העבר. פרשת בר-און-חברון חקוקה עמוק בזיכרון הציבורי, כאשר בממשלה הראשונה בראשותו של בנימין נתניהו, ב-1997, הוצע לעו"ד רוני בר-און להתמנות ליועץ המשפטי לממשלה, מתוך הבנה שאחרי המינוי שלו הוא יפעל לסגור את תיקי החשדות נגד אריה דרעי. העסקה הסיבובית אז הייתה כה מסובכת, שעירבה גם את הסכמת מפלגת ש"ס לביצוע נסיגת צה"ל מחברון.

היועץ המשפטי דאז, מיכאל בן-יאיר, עמד לסיים את תפקידו, ומשפטו של אריה דרעי באשמת שוחד כבר היה בשלבים מתקדמים. לש"ס היו אז 10 חברי כנסת, ופרישתם מן הממשלה עשויה הייתה לפגוע ביציבות הפוליטית.

ב-10 בינואר 1997, 4 ימים לפני המועד לנסיגת צה"ל מחברון, הודיע נתניהו בהפתעה על מועמדותו של בר-און, שהיה אז עורך דין ירושלמי לא מוכר וללא רקע ציבורי בולט. בר-און קיבל את הודעת המינוי, ובעקבות מהומה ציבורית ביממה שלאחר מכן, הודיע תוך 48 כי יוותר על המינוי.

כעבור קצת יותר משבוע פרסמה העיתונאית איילה חסון בערוץ 1 כי ההחלטה למנות את בר-און הייתה חלק מדיל בין אריה דרעי, בתיווך של איש עסקים דודי אפל, כדי שבר-און יסגור את התיק של דרעי בעסקת טיעון. משטרת ישראל פתחה בחקירה והמליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו; מנכ"ל משרדו (אז), אביגדור ליברמן; שר המשפטים (אז), צחי הנגבי; ושר הפנים, אריה דרעי.

היועץ המשפטי (אז), אליקים רובינטשיין, קבע כי היחיד שהתנהגותו עולה עד כדי פלילים, ומגובה בחומר ראיות שמאפשר העמדה לדין, הוא דרעי. לגבי האחרים נקבע כי אין מספיק ראיות, וכי נתניהו לא היה מודע לקשר בין דרעי לבר-און.

בסופו של דבר דרעי לא הועמד לדין בפרשה הזו, כיוון שסיים לרצות עונש באישומים האחרים שלו, והיועץ המשפטי לממשלה החליט כי בנסיבות הפרסונליות שנוצרו, אין הצדקה להעמידו לדין.