מי ימצמץ ראשון: משחק הפוקר של עדי המדינה והפרקליטות

מי ימצמץ ראשון ויציע לצד השני לחתום על הסכם עד המדינה; איך לתת למדינה מספיק מידע כדי שיבינו את הערך של החשוד כעד מדינה, אבל לא יותר מדי מידע, כך שהם לא יוכלו לפצח את החקירה בלעדיו; ולמי יש פוקר פייס יותר מוצלח במשא-ומתן על פרטי ההסכם - כך, במעין טנגו סוער ומלא פתוס ודרמה, מתנהלים היום המגעים להסדרי עדי המדינה הגדולים הנחתמים בישראל.

במרבית סדרות המשטרה והמשפט ההוליוודיות משודרת סצנה קבועה ומוכרת: חשוד בעבירה פלילית חמורה נחקר בחדר חקירות אפלולי, והחוקרים מציעים לו לחתום על הסדר עד מדינה "מהר", לפני שהחשוד השני, שיושב באותה פוזה ממש בחדר החקירות הסמוך, יקדים אותו ויפיל את התיק עליו.

"זה או שאתה תשב בכלא או הוא. תבחר", אומרים החוקרים, ויוצאים ונכנסים ברוב דרמטיות מהחדר כדי לגרום לחשוד הנחקר להאמין שהם מציעים לנחקר השני את אותה הצעה ואו-טו-טו הוא חוקר.

התסריט המוכר הזה לא רחוק מהמציאות של חדרי החקירות במשטרת ישראל. במרבית החקירות הגדולות הוא חוזר על עצמו בווריאציות שונות ומגוונות, ולא פעם המציאות בחדרי החקירות עולה על התסריטים ההוליוודיים.

על רקע הסדר עד המדינה שנחתם עם שלמה (מומו) פילבר בתיק 4000, "גלובס" משרטט שלב אחר שלב את ההליכים המתרחשים מאחורי הקלעים של אחד המהלכים הסודיים ביותר שמתנהלים במסגרת החקירות הפליליות - הליך גיוס עדי המדינה.

הליך הגיוס מתחיל בדרך-כלל כבר ברגע שכף רגלו של החשוד דורכת בפתח חדר החקירות, ונפתחת חקירתו באזהרה. אם מדובר בחשוד שהמשטרה סבורה שמחזיק במידע שעשוי לפצח את החקירה ולהפיל חשודים אחרים, בעלי פרופיל גבוה משלו, אז מתחיל הליך חיזור. אך לא מדובר בחיזור מהסוג המוכר. כזה שכולל דברי חנופה ופרגון. מדובר בחיזור לא מהנה בעליל, שעיקרו הפחדת החשוד והטחת שלל פצצות פליליות לעברו ותרגילי חקירה על מנת שירגיש את מלוא כובד החקירה והחשדות נגדו.

המטרה הראשונית היא לגרום לו להרגיש את חבל החקירה מתהדק סביב צווארו. השיטות להוביל את החשוד למצב הזה מגוונות. החוקרים בונים אסטרטגית חקירה בהתאם לחשוד שנמצא מולם, לפעמים מדובר בהפעלת לחץ באמצעות מעצר בתנאים לא נוחים, הפגשה בינו לבין נחקרים אחרים במסדרון, כאילו במקרה, על-מנת לאותת לו שהחשוד השני כבר נשבר או פריטה על המצפון או הרגשות של החשוד בשאלות כמו "למה אתה לא דואג לעצמך", "למה אתה לא דואג לילדים שלך", "אשתך בוכה בחוץ" וכדומה.

ואז, כשהחשוד לחוץ מספיק, על סף שבירה או כבר נשבר, בוחרים החוקרים באחת משתי דרכים: לומר לחשוד באופן ברור aכדאי לו לחתום על הסדר עד מדינה ולהעיד נגד האחרים כדי להציל את עצמו, לפחות באופן חלקי, מהגזירות שההליך הפלילי יפיל על ראשו; או לרמוז לחשוד שיש לו אופציות, מתוך תקווה שהוא יבין את הרמז ויציע בעצמו לשמש כעד מדינה.

על-פי הפסיקה יש משמעות משפטית לשאלה "מי הציע חברות למי". אם המשטרה יזמה את החתימה על הסכם עד המדינה, וההליך לא הבשיל לחתימה על הסכם, הדיאלוג שהתנהל בינם לבין החשוד נותר חסוי. אם החשוד הציע את עצמו, הדברים שאמר גלויים ויכולים לשמש נגדו ונגד אחרים במשפט.

אם החשוד בלע את הפיתיון - הציע או הסכים להצעת החוקרים - אז מתחיל משחק פוקר בין הצדדים, כשכל צד צריך לחשוף מספיק קלפים בפני הצד השני, אך לא יותר מדי. אם באותו רגע החשוד יפרוס את כל המידע שיש לו בפני החוקרים, הוא עלול למצוא את עצמו קירח מכאן ומכאן. החוקרים יכולים לקחת את מה שאמר, להשתמש בכך על-מנת לאתר ראיות נוספות - ולייתר את העדות של החשוד כעד מדינה.

בשלב הזה נכנסים לתמונה הסנגורים, שאמורים להשיג את ההישגים הגדולים ביותר עבור החומר שיספק הלקוח שלהם. הם משחקים את משחק הפוקר עבור החשוד, מפתים את החוקרים עם ראשי פרקים מהעדות שהוא עתיד לתת ומבררים כמה שווה המידע הזה למדינה.

מהצד השני נכנסים לתמונה הפרקליטים שמנהלים את משחק הפוקר. בתיקים בעלי פרופיל גבוה מדובר בפרקליטי המחוזות שמלווים על-ידי הסגנים שלהם, כיוון שרק הם מוסמכים לחתום על הטבות לטובת עד המדינה.

מדובר במשחק רגיש ומורכב, כי ברגע שהחשוד מגלה יותר מדי, מוקדם מדי, הוא נחשף למצב שבו לא ייחתם עמו הסכם לבסוף אך החומר שמסר ישמש כנגדו. המאזניים מאוד רגישים בשלב הזה - אם החשוד מוסר הרבה מידע הערך שלו עולה בעיני החוקרים, אך הוא גם מספק להם כיווני חקירה שלטובת בדיקתם הם לא בהכרח זקוקים לו.

הבדיקה "כמה העד שווה" עוברת דרך השאלות האם הוא מספק אקדח מעשן ונגד מי - כמה בכיר החשוד שהעד "יפיל" והאם הוא מסבך אנשים נוספים. עוד שאלות שנבחנות הן מה טיב הראיות שהוא יספק - הקלטות, מיילים, תיעוד או רק עדות בעל-פה; כמה חזקים החשדות נגדו וכמה הוא מסובך בעצמו.

במקרים רבים, בשלב הזה, בו מתנהל המשא-ומתן בין הפרקליטות לסנגור של החשוד, מדמים החוקרים חקירות לא אמתיות עם החשוד על מנת ששאר החשודים לא יגלו כי מתנהלים עמו מגעים. הפסקת החקירות לחלוטין מאותת במקרים רבים על כך ש"משהו קורה".

השלב שלפני החתימה על הסכם עד המדינה מתואר על-ידי סנגורים ופרקליטים רבים כ"סחר סוסים". כולם הופכים לסוחרים. על השולחן מידע בתמורה להטבות. במקרים רבים, יחסי הכוחות לא שווים, כי בצד אחד יש חשוד במעצר. סנגורים מעידים כי ה"סחר" הזה קל יותר כאשר הלקוח שלהם משוחרר.

השלב הבא הוא "עדות הניקיון" - העדות הראשונית של החשוד, שמספקת תמונה כללית על הראיות שהוא יביא כעד מדינה. פרקליט המחוז מספק לסנגורו של החשוד מכתב שאומר שכל מה שיימסר במסגרת "עדות הניקיון" לא יוכל לשמש כנגד החשוד במידה ולא ייחתם הסכם, ובתמורה מעיד החשוד על דברים הידועים לו.

העדות הזאת היא הבסיס להחלטה אם ייחתם או לא ייחתם הסכם עד מדינה ומה תציע המדינה לעד בתמורה. היא גם פותחת פתח למשא-ומתן נוסף על ההסדר שייחתם. במקרים שהעדות מסבכת - על פניה - חשודים בכירים בפרשה הפלילית, העד יכול להימנע מהליך פלילי נגדו, גם כאשר היה מעורב בלב ליבם של המעשים הנחקרים.

זה התרחיש שאנחנו רואים בימים אלה בעניינו של שלמה פילבר, וגם ראינו בעבר בעניינו של עד המדינה שמואל דכנר, שהעיד בפרשת הולילנד וסיבך את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. גם בפרשת הרצת מניות אי.די.בי של נוחי דנקנר, זכה עד המדינה עדי שלג לפטור מההליך הפלילי. דנקנר היה שווה למדינה יותר משלג.

אם נחתם עד המדינה, הוא הופך ל"רכוש" המדינה לתקופת המשפט. עורך דינו לא יכול להיות איתו בעת מסירת העדות, המדינה קובעת איפה הוא יישן, עם מי הוא ייפגש ועם מי לא, מתי הוא ייצא לחו"ל, איזה רכוש יחולט לו ומה יוחזר לו מהרכוש שנתפס בעת החקירה ועוד.