עוד לא אבדה התקווה, גם באפריקה

פגם מולד ותנאי הגיינה קשים גורמים לכך ששבטים החיים בעמק האומו שבאתיופיה סובלים מבעיות ראייה חמורות, שבאזור כזה יכולות להביא למותם ■ מוטי שרף, יועץ התקשורת של "גלובס", התלווה למשלחת רופאים ומתנדבים ישראלים, שמנתחים בתנאי שדה חולים שלא ראו מעולם רופא

סקריניג  / צילום: מוטי שרף
סקריניג / צילום: מוטי שרף

המסע הזה בחר בי, ולא אני בו. למעשה תכננתי נסיעה אחרת לחלוטין - חופשה באי תאילנדי מפנק. ואז הגיע טוויסט בעלילה בדמות הצעה להצטרף למשלחת רפואית לשבטי עמק האומו שבאתיופיה. ברגע האחרון, החלפתי את בגדי הים והסניקרס בנעליים גבוהות ודגמ"ח, ומיד לאחר מכן: 7 חיסונים מוזרקים ב-3 דקות, צריכה יומית של כדורים נגד מלריה, מרשם למעכבי שלשולים ושפע אזהרות ממגע עם המקומיים.

עבור מוריס קאהן, איש עסקים ופילנתרופ בן 88 שעמד בראש המשלחת, מדובר בשיגרה. קאהן הוא יליד דרום אפריקה ולוחם צדק משחר נעוריו. קומוניסט שחי תחת משטר האפרטהייד וחווה התנכלויות מהמשטרה האלימה בתבל. ילד שנולד לבית עני וגדל להיות לאחד מאנשי העסקים והפילנתרופים המשפיעים בישראל.

זו הפעם השמינית שמשלחת רפואית בראשותו יוצאת לעמק האומו שבאתיופיה, מקום נידח הגובל בקניה ובדרום סודן. העמק הוא תא המחיה של שבטי ה"האמר", ה"בנה|, ה|קארה| וה"מורסי". שבטים אלה סובלים משיעור גבוה מאוד של בעיות קטרקט וטראוכמה, כתוצאה מפגם מולד והיגיינה נמוכה. במקום הקשוח בעולם, איבוד הראייה הוא כמעט גזר דין מוות. מחלקות העיניים בבית החולים האזורי בג*ינקה ובמרפאת השדה בטורמי, שמוריס קאהן הקים לפני 8 שנים, מצילות חיים.

מוריס קאהן עם ילד מינגי בבית יתומים / צילום: מוטי שרף
 מוריס קאהן עם ילד מינגי בבית יתומים / צילום: מוטי שרף

קאהן חותך: לא מחכה שיחליטו בשבילו

הנחיתה באדיס אבבה כבר מאותתת שלאפריקה חוקים משלה. על המסלול נמסר כי אין לנו אישור המראה לג'ינקה. שמועות דיברו על מתיחות ביטחונית ופוליטית, שהובילה להשבתת הטיסות הפנימיות במדינה. התשובה הפורמלית: "עוד 10 דקות תקבלו אישור המראה". בפועל, לאחר כמעט 6 שעות המתנה במטוס, אמרנו לעצמנו: "וולקם טו אפריקה".

מסתבר שגם למחרת לא צפוי להגיע אישור ההמראה המיוחל. מה שהוביל לשיחות הלוך וחזור עם הרשויות. מאוחר בלילה, במלון באדיס אבבה, מוריס חותך: "נשכור מטוס מקומי ונצא השכם בבוקר לג'ינקה. על הדרך אנו לומדים ממוריס פרק בקבלת החלטות: 'אל תחכה שיחליטו בשבילך. תחליט לעצמך'.

בבוקר טסים לג'ינקה. עיירה נידחת, עלובת מראה. החיים בה קשים וקצרים. מעמיסים את הציוד על שני ג'יפים וממשיכים לטורמי, מרפאת השדה באזור השבטים.

השלב הבא הוא נסיעה בת 4 שעות אל מעמקיה הנידחים והחבויים של אפריקה, בדרך עפר מחורצת ומסולעת של נוף מונוטוני. מידי פעם עוצרים בשום מקום לקפה אתיופי חזק, קולה קרה וסיגריה. אין מה לאכול בדרכים, מלבד אינג'ירה, בגרסת שטח קשה לעיכול. מסתפקים בחטיפים מהבית.

עם ערב, מגיעים ללודג' בטורמי. תנאים בסיסיים. ירקות, שימורי טונה וסרדינים. ביקשתי ללכת לראות את מרפאת השדה. חושך מוחלט. למעלה שמיים זרועים בכוכבים, מסביב רעש של חרקי לילה ונהמות של חיות. הגוף מתכווץ. במרפאה ריח גוף חזק וקשה מכה בפתאומיות וגורם לסחרחורת. ברוכים הבאים לחיים באפריקה.

תסתכל* אומרת אמירה המתנדבת, תוך שהיא מאירה בפנס, ומגלה לי שורה ארוכה של בני אדם ישנים האחד לצד חברו. צפופים ושקטים. ככה הם ישנים. הם ממתינים פה לפעמים 5 ימים עד שיגיע תורם. לא מתלוננים. מסתפקים במנת דייסה קטנה אחת ביום ומעט מים. וכל זה תחת שמש קופחת. לכל שבט מתחם נפרד. פה הם בשלום. את המתיחויות והיריבויות הם משאירים מחוץ למרפאה. חוזרים ללודג. שינה טרופה. חום בלתי נסבל. יתושים חוגגים.

יום הניתוחים הראשון. המרפאה מהלילה מתגלה כמבנה רעוע עם שלושה חדרי ניתוח מאולתרים. הכניסה לחדר הניתוח, כאילו לקוחה מסרט. המנתחים מקבלים את הפציינטים עם מתורגמן צמוד. המרחק שהמנותחים עושים מחדר ההמתנה לחדר הניתוח, עד ישכבו על מיטת הניתוח תחת ידיו של רופא ישראלי, מקפיץ אותם כ-3,000 שנים בזמן.

בני שבט הקארה / צילום: מוטי שרף
 בני שבט הקארה / צילום: מוטי שרף

הניתוח מתחיל עם זריקות וסכינים חדות ומקצועיות שדוקרות וחותכות בעיניים, עפעפיים וריסים, במיומנות וזריזות מופלאות. ההרדמה מקומית. לא פעם ללא הרדמה כלל. המנותחים שקטים לחלוטין. כשהנחתי את היד על גוף שדוף, הרגשתי רעידות קלות של פחד.

כל פרוצדורה נמשכת כ-20 דקות, ובסופה העיניים נחבשות. למחרת התחבושות יוסרו והעיניים ישובו לראות. מחושך לאור בפחות מיממה. המבוגרים יבכו משמחה; הילדים, שבפעם הראשונה רואים אור יום, ישתקו. המוח שלהם יוצף בבת אחת בצונמי של אינפורמציה. מסתכלים סביב אבל לא יודעים לפרש את המראות.

הניתוחים מתחילים מוקדם בבוקר ונמשכים עד לשעות הערב המאוחרות. צוות אחר במשלחת יוצא למקום מושבם של שבטים מרוחקים יותר ועורך בדיקות עיניים במקום. האימהות חוששות שהלבנים באו לחטוף את ילדיהם והגברים חוששים שהם באו לחטוף את נשותיהם. לאחר הבדיקות מחליטים מי המועמדים לניתוח, מעלים אותם על הטנדר ומסיעים אותם למרפאה. בארוחת הערב הצוות מרשה לעצמו להתפרק מעט מהיום המתוח עם וויסקי טוב מהבית. אחר כך פורשים לחדרים הלוהטים מהחום ומוכי החרקים לקראת יום נוסף.

הצלקות בגוף הן סמל סטטוס שנדרש לשידוך

ביום הרביעי למסע הוזמנו להשתתף בטקס מיוחד של בני שבט ה"האמר". אלה שנשותיהם נוהגות למשוח את שערן בחמר אדום מהול בשומן בקר, ונחשבות ליפות ביבשת השחורה. הטקס היה מבחן בגרות לאחד מצעירי השבט - הוא חייב לקפוץ מעל גבם של מספר שוורים העומדים בשורה אחת. אם ייכשל, לא יימצא לו שידוך. טקס ארוך של שלוש שעות בשמש קופחת, בסביבה חשופה ללא צל.

בחלק הראשון של הטקס בנות השבט מתגרות בגברים שיצליפו בגופן. הצלפות חזקות וקשות שמותירות צלקות עמוקות על גופן. כל הצלפה קורעת את העור והדם ניגר. הן לא מוציאות קול. רק מרכינות את ראשן לתודה ומצטרפות חזרה למעגל הרוקדות. האחת שיצליפו בה יותר מכולן, תזכה לשידוך טוב יותר. הצלקות הן סמל סטטוס. לגבר הצעיר שלום: הוא חלף על פני השוורים ויזכה בשידוך משובח.

הימים חולפים, אך התחושה היא שמדובר ביום אחד שנמתח ונמתח. לזמן כאן אין משמעות. הניתוק מהעולם החיצון עושה את שלו. ללא אינטרנט, אנחנו נטמעים בקצב החיים האיטי של בני האומו. שיגרה שקטה של משימות, ניתוחים נערמים וביצוע מהיר.

השיחות עם מוריס מתמלאות בתובנות על החיים. הוא שב ואומר: "החיים הם לא חזרה כללית, חיו אותם במלואם ובעוצמה. אל תתפשרו עליהם". כולנו זכינו במתנה. תובנות מחייו המרתקים של מוריס קאהן שמחזיר לחברי המשלחת אהבה ואומר: "אתם מוסיפים חיים לשנותיי".

אני מסתכל על חברי המשלחת מהצד - חבורה של מלאכים שעצרו את חייהם הנוחים ובחרו לעזור לחלשים מהם - והלב נמלא גאווה: שני מייסדי הפרויקט - אלון חנניה, במאי ומפיק וד*ר איתי בן ציון, מומחה ברפואת עיניים ומנתח; פרופ' גיא בן סימון, מומחה לכירורגיה פלסטית של העין; ד'ר דפנה פרט, מתמחה ברפואת עיניים; צחי קמחי, אופטומטריסט; אמירה לאו ומאי בן ציון מתנדבות; דפנה ג'קסון ושמוליק לוי, העובדים לצדו של מוריס קאהן.

אלון חנניה מוריס קאהן הילדה בתאלם דר איתי בן ציון  ומאיה בן ציון / צילום: מוטי שרף
 אלון חנניה מוריס קאהן הילדה בתאלם דר איתי בן ציון ומאיה בן ציון / צילום: מוטי שרף

מלחמה נגד המסורת: ילדים הם תמיד ברכה

המסע מגיע לפרק האחרון שלו. חוזרים מטורמי לג'ינקה עם הררי מתנות לבית יתומים מקומי, שהמתנדבות מאי ואמירה גילו במקרה. מבנה פשוט. ילדים חייכנים, מדברים אנגלית שוטפת. אנחנו מובלים לחדרו הצנוע של המנהל. על הקיר כתובת גדולה: "ילדי המינגי הם ברכה, לא קללה". מוריס שואל: מה זה מינגי?.

מינגי, אנחנו לומדים, הוא תינוק מקולל בשפת השבטים. תינוק שלידתו לא בורכה על ידי ראש השבט כנדרש במסורת, ולכן דינו מוות. בחנק, ברעב, בדחיפה ממצוק. השבטים פוחדים פחד אימתני מתינוקות "מינגים". לפי אמונתם, תינוק מינגי עלול להביא כלייה על השבט. כ-300 תינוקות "מינגים" נרצחים מידי שנה בשבטי האומו. הרשויות מתקשות לשבור המסורת, והעמותה שמנהלת את בית היתומים אליו הגענו, שכולו ילדי "מינגים", מצילה עשרות מהם באמצעות סיכומים שקטים עם מועצות השבטים בתהליך ארוך וקשה.

העמותה זקוקה למבנה גדול וחדש יותר. מוריס מקשיב בסבלנות ושואל מספר שאלות קצרות. אחרי שקיבל תשובות, הוא אומר: "נפגש שוב מחר". הפגישה למחרת קצרה. מוריס מחליט במקום. "אני אתכם. אתן לכם כסף לממן את הפרויקט". חד ומהיר. אפס מילים מיותרות.

המסע מגיע לסיומו. לילה אחרון בלודג" בג'ינקה. המואזין מתפלל כל הלילה ואנחנו לא עצמנו עין. בבוקר קמים, אורזים במהירות ויוצאים לבית החולים האזורי. עוד מעט נסיר את התחבושות מעיניה של ילדה יפהפייה בת 8, העונה לשם בתאלם. הבוקר היא תראה את ההורים שלה לראשונה בחייה.

אחרי נסיעה קצרה אנחנו יורדים מהג'יפ. ד'ר איתי בן ציון, ניגש אליה עם חיוך ומסיר את התחבושות מעיניה בזהירות. בתאלם פוקחת את עיניה הגדולות לאט. דומעת ודוממת. היא מבחינה בנו ומושיטה את היד לצעצוע.

בטיסה חזרה אני שם לב שהראייה שלי צלולה וחדה יותר, כאילו גם עיניי עברו תחת ידי הרופאים. התובנות מהשיחות עם מוריס צפות. עוד מעט יחגוג 88 שנים. במסע הזה הוא הוכיח לכולנו שמכשולי המוח דומים לכשלי העיניים. כשמסירים אותם, הדרך הופכת סלולה ונקייה. אני שומע אותו אומר: "יש עיוורים שרואים מצוין, והפוך".

כשאני פותח את דלת הבית שלי, אביגיל בתי רצה אליי ומחבקת חזק. היא בת גילה של בתאלם. עיניהן גדולות ודומות.

גילוי מלא

מוטי שרף הוא מבעלי משרד ייעוץ התקשורת שרף תקשורת ומשמש כיועץ התקשורת של "גלובס".