איך הופכים צל של זיכרון לדבר מוחשי?

קשה לנו לדמיין מצב שבו כל התמונות נמחקות ואין אי-שם ולו תמונה אחת שמישהו שמר באיזשהו אמצעי דיגיטלי ושאפשר לשחזר • השליחות שלי בשנים האחרונות היא לסייע בשחזור של מה שנמחה בשואה, להפוך זיכרון חמקמק שחקוק בלב לתמונה נוכחת • גיל ג'יבלי

הדיוקן של פאבל פרנקל ש/ איור: גיל ג'יבלי
הדיוקן של פאבל פרנקל ש/ איור: גיל ג'יבלי

בשנים האחרונות קיבלתי לא מעט פניות מצד "ילדים" של נספים, שכיום הם בני 80 פלוס, שביקשו שאצור עבורם קלסתרון, תמונה למזכרת, עבור בניהם ונכדיהם. שיהיה משהו להיאחז בו באין קבר או זכר כלשהו. הרגשתי שעבורם זה צורך לזכור ולא לשכוח, אפילו שהקלסתרון אינו זהה (ולא יכול להיות זהה לחלוטין) לדמות עצמה. סוג של אינפורמציה ויזואלית אמורפית, כמו בחלום שנושאים איתם הילדים מאז נפרדו מהוריהם בתחנת הרכבת.

יצא לי גם ליצור דמות כזו עבור ציבור גדול שהרגיש מקופח בכך שלא הונצחה כראוי דמותו ופועלו של פאבל פרנקל הי"ד, המנהיג הבית"רי של מרד גטו ורשה, שהיה דמות עלומה במשך למעלה משישה עשורים אחרי שנספה. במשך השנים החלו להיוודע פרטים על חלקם של אנשי בית"ר במרד, אולם אף תמונה של פרנקל לא נשתמרה. את פניו הצלחתי לשחזר לפני שדמותו התעמעמה והתפוגגה לגמרי. היה זה כאשר משה ארנס, לשעבר שר הביטחון, שערך מחקר מקיף על המרד הבית"רי בגטו והחליט ליזום את ציור פניו של פרנקל ופנה אליי.

ארנס הצליח לאתר שלושה ממכריו של פרנקל - מילכה רוזנצווייג, ישראל ריבק ופלה פינקלשטיין - והפגיש בינינו. ניסיתי לגרום להם להיזכר בפניו ולתאר לי אותם, ועל סמך מה שסיפרו לי ציירתי פעם אחר פעם קלסתרונים עד שהגעתי לגרסה הסופית שאישרו שלושת המכרים. זה לא היה פשוט. ריבק היה זה שהתיאור שלו היה הבסיס לדיוקן שיצרתי. לאחר מכן התעוררה מחלוקת - האם לפרנקל היה שפם או לא. ריבק ופינקלשטיין זכרו שהיה לו שפם, רוזנצווייג טענה שלא. הפתרון שמצאתי היה לצייר שתי אופציות, עם שפם ובלעדיו, אבל באופן אישי אני מאמין שהיה לו שפם בגלל האופי שהם תיארו באוזניי ובשל העובדה שהוא היה מנהיג.

פינקלשטיין, שהייתה בת 18 בעת המרד בגטו ושימשה כקשרית של פרנקל, זכרה היטב את דמותו המרשימה אולם התקשתה לתאר את פניו בפרטי פרטים. הראיתי לה ציורים שונים שציירתי כדי לקבל מושג על צורת האף שלו ואפילו על הגבות. כך, צעד אחר צעד, אחרי שעות של עבודה, הגעתי לדיוקן ששלושת המכרים אישרו כ"נאמן למקור".

אנחנו חיים בתקופה שבה הכל מתועד ונשמר - החל מתמונות מודפסות, ויותר מזה בשירותי ענן ובשרתים של הרשתות החברתיות, מאינסטגרם ועד פייסבוק. קשה לנו לדמיין מצב שבו כל התמונות נמחקות ואין אי-שם ולו תמונה אחת שמישהו שמר באיזשהו אמצעי דיגיטלי ושאפשר לשחזר. השליחות שלי בשנים האחרונות היא לסייע בשחזור של מה שנמחה/נמחק בשואה. להפוך זיכרון חמקמק שחקוק בלב לתמונה נוכחת.

בדרך-כלל זה מתחיל כשהנכד של בני הנספים כפרויקט בר-מצווה בונה אילן יוחסין משפחתי, והסבא או הסבתא לא יכולים לפסוח על הורים שהשאירו באושוויץ ומיידנק, מגגלים בגוגל או שפונים למחלקת זיהוי פלילי במשטרת ישראל וכך מגיעים אליי. בדרך זו ראיינתי וציירתי קלסתרונים לאנשים שלא יכלו להתאפק ובכו לנוכח הקלסתרון (ואני איתם). אבל לאט-לאט פוחת הדור השני ואין מי שיזכור את פני האם או האב שנחקק עמוק במוחו של ילד בן עשר, או יותר כדמות הולכת ומתרחקת מהרציף בדרך שממנה לא חזרו. אגב, זו הנקודה שבה אני מתחיל את הציור.