"את רואה את העשן שיוצא מהארובות - זו אמא שלך"

"אמא, קשה לך ללכת, אז תעלי למשאיות עם כל הזקנים והילדים וניפגש עוד כמה דקות במחנה" - אלו היו מילותיה האחרונות של סבתי, רנה ביבס-סבי, לאמה, באה (בלה) סבי, על הרמפה בכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בפולין בתום שמונה ימי מסע ברכבת. הרכבת יצאה מסלוניקי שביוון ב-15 במארס 1943. שמונה ימים שבהם הצטופפו 100 איש בקרון שאמור היה להכיל ארבעה סוסים. שמונה ימים של צפיפות ומחנק שבהם נאלצו סבתי ו"דיירי" הקרון האחרים לעשות בו את צריכהם ("היה דלי קטן בפינת הקרון לעשיית צרכים, אבל הדלי עלה על גדותיו מהר מאוד, כך שכל רצפת הקרון הייתה מוצפת", סיפרה סבתי).

עם הגעתם לאושוויץ, לשער הכניסה המפורסם, ביצעו הגרמנים סלקציה לטרנספורט הראשון שהגיע מסלוניקי הכבושה. הן סבתי והן אמה צלחו את הסלקציה ונשלחו ברגל לצריפים במחנה. אלא שאמה של סבתי סבלה מבעיות ברכיים, ולכן סבתי המליצה לה לעלות למשאיות שאליהן הועלו כל המבוגרים והילדים. היא רצתה לחסוך לה את ההליכה. היא לא ידעה לאן היא שולחת את אמה.

 באה סבי / צילום פרטי

כעבור שלושה ימים שאלה סבתי את אחת היהודיות הפולניות במחנה, שהיו ה"פז"מנקיות" במקום: "מתי אראה את אמא שלי?", והיא השיבה לה: "את רואה את העשן שיוצא מהארובות - זו אמא שלך". כך גילתה סבתי רנה את "הפתרון הסופי" שהגו הגרמנים ל"בעיה היהודית".

סבתי הגיעה לאושוויץ בהיותה בת 19, נשואה כשנה לסבי, סלמון ביבס, ניצול שואה גם הוא. ערב המלחמה חיו ביוון 78,750 יהודים, מהם 55 אלף בסולניקי (80% מיהדות יוון חוסלה בשואה). חיי היהודים בסלוניקי (שאותה כינו "עיר ואם בישראל") היו מצוינים - הם השתלבו חברתית-כלכלית ותרבותית עם האוכלוסייה היוונית-הנוצרית-אורתודקסית וחיו עמם ביחסי שכנות טובים. ההיסטוריה המפוארת של יהדות יוון הסתיימה באחת עם כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית ב-1941. היהודים רוכזו בשלושה גטאות, שהמרכזי שבהם הוקם בשכונת ברון הירש שהייתה קרובה לתחנת הרכבת העירונית. בשכונה זו חיו סבי וסבתי ובני-משפחתם עוד לפני הגעת הגרמנים.

כשהגיעה רנה הצעירה לאושוויץ בחורף 1943, היא הייתה בהריון בחודש השלישי. גם כאן עצה מהיהודיות-הפולניות, ותיקות המחנה, סייעה לה. "אם לא תיפטרי מההריון הזה, את תגמרי בגזים תוך ימים", הזהירו את סבתי. רנה לא חשבה פעמיים. היא אספה את שתי חברותיה הטובות שהיו עמה, פלור (אחותו של סבי, אז בת 16) ומרי חברתה הטובה ביותר והחליטה לבצע "הפלה יזומה" עצמית באמצעות מוט ברזל. וכך עשתה. "נפל עובר עם 'פיפינו' ('בולבול' בלדינו) קטן. עטפנו אותו בנייר עיתון וזרקנו אותו לביוב", סיפרה לי דודה פלור שנים מאוחר יותר.

מאותו רגע החליטה רנה לעשות הכל כדי לשרוד. והיא שרדה - את עבודות פרך, את הסלקציות פעמיים בשבוע, את אובדן האהובים, את הרעב הקיצוני, את חוסר התקווה ואת הייאוש. והיא הייתה עוצמתית, כל-כך עוצמתית, שהיא הצליחה לגנוב כמויות מזון כה גדולות עד שהיא אף קיבלה מחזור (וסת) באושוויץ (בגלל תת-התזונה והמשקל הנשים הפסיקו, כמובן, לקבל מחזור). הרופאים הגרמנים הוכו תדהמה.

נונה ("סבתא" בלדינו) שרדה שנתיים באושוויץ, ועם פינוי המחנה בחורף 45', שרדה גם את צעדת המוות לתוך גרמניה. היא סיפרה לי ולכל נכדיה את סיפורי השואה מגיל קטן, מאז שאני זוכר את עצמי. היינו יושבים מולה מהופנטים ובלענו כל מילה בשקיקה.

לפני שנים, כשעוד הייתה בחיים, הלכנו היא ואני בדיזנגוף פינת פרישמן בת"א, ואישה בת גילה עצרה אותה לפתע וסיננה לעברה: "את, את גנבת לי את המזרון באושוויץ"; נונה סיננה בחזרה במהירות: "מי ישמע - את הבאת אותו מהבית". בלדינו כמובן. זו הייתה "בדיחת השואה" הכי אותנטית והכי טובה ששמעתי בחיי.

נונה הלכה לעולמה לפני 11 שנה כשהיא אמא לשתי בנות, סבתא לארבעה נכדים וסבתא-רבתה לשני נינים.אהבתי את נונה מהרגע שהגחתי לעולם והערצתי אותה תמיד. להיות יהודי עבורי פירושו, בראש ובראשונה, להיות הנכד שלה ושל נונו (סבא). נונו חגג יום הולדת 100 לפני כחודש. מנונה נפרדתי בנשיקה במצח במארס 2007, אבל אני יודע, היא קבורה פה. בתוכי. גם בימיה האחרונים, כשנשמה את נשמותיה האחרונות, סבתי רנה לא סלחה לעצמה על הלילה הארור ההוא בחורף 43', שבו שכנעה את אמא שלה לעלות משאית שהובילה אותה ישירות לתאי הגזים. "אני שלחתי את אמא שלי לגזים", אמרה לי גם כשגססה.