כך נולד הסדר החוב הענק של הקיבוצים. מה מציל אותם היום?

בעשורים הראשונים הקיבוצים התרגלו לינוק מהמדינה ולבנקים שמחלקים אשראי ללא הגבלה • ה"מהפך" ב-77 ומשברים כלכליים אילצו אותם להבין שהחגיגה נגמרה, מה שהוביל לגלי עזיבה שאיימו על עתידם • וגם, האם מחירי הדירות הגבוהים הם אלה שמצילים היום את הקיבוצים? • הקיבוצים והכלכלה הישראלית, פרויקט מיוחד

הקיבוצים התאוששו מהמשברים וחזרו לפרוח / צילום: לע"מ
הקיבוצים התאוששו מהמשברים וחזרו לפרוח / צילום: לע"מ

שנים עברו מאז חשיפת השבר הקיבוצי הגדול שהוביל ל"תגלחת" הגדולה מכולם - חובות של יותר מ-19 מיליארד שקל שנמחקו ונפרשו, וזיעזעו את האידיאולוגיה הקואופרטיבית של תחילת המאה.

■ לכל הכתבות בפרויקט הקיבוצים והכלכלה הישראלית

מצד אחד, היה זה השבר הפוליטי-הכלכלי הראשון שבו השמאל המובס האשים את ממשלת הימין, שעלתה ב-1977 בהבאה מכוונת של הקיבוצים אל עברי פי פחת; מצד שני, הקיבוצים נאלצו להתמודד עם זה שהחגיגה נגמרה. המדינה והקופה כבר לא של אמא שלהם.

מי אשם? הקיבוצים שלאורך שנים התנהלו בהפקרות כלכלית, נבהלו ממהפך 77, והחלו בדרכם הכבדה, היקרה והצולעת להעביר כסף לחו"ל? האם היו אלה ההשקעות המטורפות בבורסה החוגגת של תחילת שנות השמונים שהובילו למשבר פישמן-ריגר בינואר 1983 ולמשבר הבנקים באוקטובר אותה שנה? בשניהם שקעו הקיבוצים עמוק עמוק. האם היו אלה ממשלות העבודה שאף פעם לא אמרו "לא" לקיבוצים? הבנקים, בעיקר הפועלים - בנק הבית, גם לאומי מזרחי, החקלאות ודיסקונט, שמעולם לא סירבו לתת להם אשראי כבד בלא סיכוי החזר? (הם סמכו על "יהיה בסדר" של הממשלה)

מי אשם: המדינה, הבנקים או הקיבוצים?

1985 הוכרזה בדיעבד כשנת ההתמוטטות בפועל, אף שגם שנים לפני כן היה ברור שהעסק ששמו אגודות שיתופיות בתנועות הקיבוציות לא מחזיק את עצמו, ואף שרק ב-1988 נחשף המשבר וב-1989 הוקם המטה להסדר הקיבוצים, שננעל סופית ב-2013.

ביולי 1985, כשהאינפלציה הגיעה למאות אחוזים, הוכרזה "תוכנית הייצוב הכלכלית". זו היתה ממשלת אחדות. ראש הממשלה היה אז שמעון פרס מהמערך, ממלא מקומו יצחק שמיר מהליכוד, ושר האוצר היה יצחק מודעי מהליברלים-ליכוד. התוכנית הייתה קשה מאוד, אבל הצילה את המשק. באותו לילה הוקפאו שערי מטבע, שכר, הסכמים, מחירים, הוטל איסור על הדפסת כסף. ברגע אחד ירדה האינפלציה השנתית מ-440% ל-33%.

"אלא שהבנקים המשיכו לגבות, בטענות שונות, ריביות ענק המשקפות את האינפלציה הישנה, כך שבעוד מחירי התוצרת החקלאית הוקפאו, חובם של המושבים והקיבוצים תפח לממדים מפלצתיים והמגזר ההתיישבותי עמד בפני קריסה", כתב ב-2012, אחרי שההסדר הסתיים, אחד הכלכלנים הבכירים בתנועה הקיבוצית, במאמר תחת הכותרת "משחקים 'חפש את הפרזיט'". אותו כלכלן, שלא היה מעורב בהסדר, היה לימים מייסד ומנהל קבוצת ק.מ.ה ( קבוצת מנהלים הטרוגנית) שהייתה אחראית לליווי, לניהול ולשיקום של קיבוצים רבים. שמו ניר מאיר - היום מזכ"ל התנועה הקיבוצית. גם היום הוא מציין את תוכנית הייצוב כגורם למשבר. "הם ידעו אז טוב טוב שהם הורגים את ההתיישבות העובדת. עובדה שכבר אז כתבו שברור שיהיו מגזרים שייפגעו במיוחד ותימצא דרך לתמוך בהם".

גם אם בימים הראשונים הקיבוצים קיבלו אחריות על "הכשל הפנימי" ו/ או "כישלון השיטה השיתופית" - זה חלף מהר מאוד (כמו תמיד במשברי חוב, לא חשוב אצל מי, באיזה צבע זה צבוע ומה תוכן המשבר). המערכת כולה, פוליטית, בנקאית וקיבוצית, פתחו במסע של מצא את האשם למשבר החוב בתנועה הקיבוצית והעיקר שזה לא יהיה הקיבוצניקים.

הנה כמה מסיכומי "האשמים" מהשנים שאחרי:

1. נתוני החוב בספרים אינם מייצגים את החוב הריאלי. מדובר בחוב שהוא תוצאת המדיניות האינפלציונית של הממשלה בשנות ה-90 וריביות הנשך שהשיתו הבנקים על המושבים והקיבוצים. "הקיבוצים נפלו קורבן" לקביעת כושר החזר לא ריאלי ולחשיפת השוק ליבוא מתחרה.

2. דוח מיוחד חילק-כימת את שווי האשמה. 41% השפעת תנאי הסביבה כולל מדיניות ממשלתית. 36% תוספת הריבית שהוטלה על המערכת המסקנה בדוח "שני אלה גורמים חיצוניים למערכת הקיבוצית וחלקם מסתכם ב 77% מהאחריות לחוב". ומה בעניין הגורמים הפנימיים? ב-16% "אשמה" סדרה של 'השקעות לא יעילות'.

בסיכום: הקיבוצים לא היו כושלים. הממשלה והבנקים - כן. האמת היא שכל שלושת הגורמים הללו, שבכיריהם היו מיודדים ומחוברים זה לזה, כשלו כשלון מר ונמהר. רק ששרים ובכירים בממשלה מתחלפים, הבנקאים תמיד נחלצים והקיבוצים - נאלצו להתמודד עם המשבר הכי קשה בתולדותיהם.

הקיבוצים התמודדו עם גלי עזיבה גדולים

אחרי פרוץ המשבר ולאורך שנות מימוש ההסדרים הקשים, קיבוץ אחר קיבוץ, אגודה שיתופית אחר אגודה שיתופית, כל אירגוני הקניות, החשבונות בארץ ובחו"ל, היו גלי עזיבה גדולים ברוב הקיבוצים. לעתים נותרו במשק רק הקשישים הוותיקים, מדור המייסדים, שכל כספם נבלע בתוכו. הם נותרו חסרי כל וחיו מהביטוח הלאומי שאותו חלקו עם צרכי הקיבוץ. לאט לאט התחילו להתאושש. אחרי הכל מדובר בצאצאי חלוצים לוחמים ועקשנים. לאט לאט שילמו את החוב, ויש כאלה שקיבלו פריסות ומחיקות נוספות.

בסיכום: להסדר הקיבוצים שלושה שלבים. ב-1989 הוגדר החוב הכולל והפרטני, בוטלה הערבות בין הקיבוצים. כל אגודה, כל קיבוץ וכל קיבוצניק, אחראים לכל החובות של כל המערכת הקיבוצית כולה. אחר כך נכנסו המדינה - הבנקים - מטה ההסדר לכמה שנים של חתימת הסדרים פרטניים. לכל קיבוץ וכל אגודה שיתופית, כאשר העיקרון הוא שהבנקים מוחקים ופורסים 65% והממשלה 35% מהחובות.

שנות ה-90: הקרקעות היקרות עוברות למדינה

כמה שנים אחרי התברר שההסדר שנקבע עבור 57 קיבוצים, בעיקר בפריפריה - לא פתר את הבעיות, הם התרוקנו מחברים ונכסים, ונוצר סיכון לקיומה של נקודת ההתיישבות. עבורם נחתם ב-1998 "הסדר משלים" שבבסיסו נקבע כי קרקעות באזורי ביקוש שהם בבעלות "קיבוצי נדל"ן" חזקים, שאינם זקוקים למחיקה ופריסה, יועברו למדינה - למינהל מקרקעי ישראל (היום רשות המקרקעין). יש שראו בזה "עונש" לקיבוצים החזקים שהצליחו להרוויח למרות הכל, אבל המדינה אמרה שבכך יממנו את יתרת החובות הבלתי מכוסים. הקיבוצים נדרשו גם למכור 25% מהמניות שהיו להם אז בתנובה.

הרעיון היה שפוטנציאל עליית ערך הקרקעות הללו, בעת שינוי יעוד, ישיבו לבנקים את התמורה בגין פריסות החוב ואפילו חלק נכבד מהמחיקות. בסך הכל הועברו למדינה 20,500 דונם באזורי הביקוש. איזה שימוש נעשה בהם בשני העשורים מאז? כמעט כלום. למעט פרויקט אחד של מחיר למשתכן בהרצליה שנבנה על הקרקעות שהועברו מקיבוץ גליל ים. רוב רובן של הקרקעות עדיין מחכות לתכנון לשיווק ולבניה.

"מצב הקיבוצים מעולם לא היה טוב יותר"

ב-2010 הסתיימו הליכי ההסדר. שיעור מחיקת החובות הכולל נע בין 56% ל 71%. הסכום הכספי של המחיקות הגיע אז ל-19-20 מיליארד שקלים.

ההסדר הביא לשינוי אורחות החיים, לדור חדש של קיבוצים. מרבית הקיבוצים למדו לחיות עם הצמצום, התייעלו, השתקמו, והיו לדוגמא לאיכות חיים וחריצות. במקביל, בחוץ, החלו להאמיר מחירי הדיור, משפחות עירוניות שקלו סוג אחר של חיים, ובקיבוצים החלה פריחה מחודשת.

בקיבוצים חיים היום 170 אלף איש - נשים, גברים, קשישים וטף. 55 אלף מהם חברי קיבוץ. יחד עם בני משפחתם הצעירים הם מונים כ-90 אלף. עוד 10,000 משפחות נמצאות בהליכי קליטה לחברות. רק שליש מהן של בני קיבוץ שעזבו ומבקשים לחזור. ה-70 אלף האחרים - משפחות תושבי ההרחבות, שכונות שהוקמו בגדר הקיבוץ ומשפחות שהגיעו לקיבוצים מסיבות שונות ומצויות בהליכי הסדרת חברותם. החיים בקיבוץ, גם קיבוצי הפריפריה, גם סמוכי הגדר מול עזה ולבנון, מבוקשים. רשימות ההצטרפות מתארכות וכמו שאומר ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית: "מצבם של הקיבוצים מעולם לא היה טוב יותר. יותר חברים, יותר ילדים והרבה יותר כסף".