עצמאות? זה תלוי - כולנו עבדים להתמכרויות הקטנות

דור צח על ההתמכרות לספה בסלון, רעות מרים כהן על הצפייה במופעי דראג, חגית מהלא בן-משה על קבוצות הוואטסאפ • על שוללי החירות הקטנים שאנחנו מתירים לעצמינו

הספה בסלון / איור: עירית דגני
הספה בסלון / איור: עירית דגני

ארצ'י באנקר, גרסת דור ה-Y - דור צח לא מבין למה העולם מנסה להפריד אותו מהספה בסלון

היא מהוהה. היא מוכתמת. היא די מכוערת. היא אפילו לא נוחה או רחבה במיוחד. לא ברור איך היא בכלל הגיעה הביתה. הכרבולית האפרפרה שמונחת עליה דרך קבע, מתנה ממקום עבודה קודם, רטובה תמיד בקצוות - משום מה החתולים נהנים לכרסם אותה. ובכל זאת, הספה הזאת היא נקודת המשען שלי בעולם. כורסת ארצ'י באנקר בגרסת דור ה-Y השפוף.

זה המקום שאליו אני מייחל להגיע בסוף היום ובסופי השבוע. אני מתפלל שלא יקרה משהו חשוב בעבודה, ושאין מפגש חברים או הופעה או משחק של הפועל שהדחקתי. לפעמים בת הזוג מצטרפת, לפעמים היא עסוקה, אבל גם הבדידות נעימה לי. העיקר שאפשר לקיים את כללי הטקס: לפתוח נטפליקס בטלוויזיה או ספוטיפיי ברמקולים. לאכול רק שוקולד אחד או חמישים. לעשן עלי פטל (כן אמא, עלי פטל). לתת למחשבות להתפזר ולהפוך למשחקי מילים תמוהים שאשכח למחרת. להתעורר בבהלה בשלוש בלילה ולא לזכור מי אני ואיך הגעתי לכאן.

נשמע נחמד, לא? להיות טיפוס ביתי כזה, שנוהג להירגע בסוף יום ארוך. העניין הוא שאני חווה את העולם כמאמץ מתמיד להפריד ביני לבין הספה שלי. מהמיטה דווקא קל לי להתנתק: לאחרונה אני לא מסוגל לישון יותר משש שעות בלילה. זאת לעומת בת הזוג, שמשוכנעת שמשמעות הביטוי "עוד חמש דקות" היא "בהחלט לא עוד חמש דקות". אני עובד במשרה מלאה פלוס. יש לי חברים שאני רואה לעתים יחסית קרובות. השמועה אומרת שיש לי גם תחומי עניין. ועדיין, יום שבו אין לי מספיק זמן ספה הוא מבחינתי יום כושל. וכשזה קורה, אני כועס.

אני לא אמור להרגיש ככה בגיל 30. אני אמור לטרוף את העולם, לצאת כל ערב למקום אחר, לפנטז על מסיבות וטיולים וחוויות בלתי נשכחות, רגע לפני שיהיו לי ילדים והכל ישתנה. במקום זה, רק חסר שאני אפתח ערוץ 1 ואנסה להבין לאן נעלם חיים יבין. האמת היא שתמיד הייתי כזה: בכל טיול שנתי שיצאתי אליו כתלמיד, בכל לינת שטח רופפת, דמיינתי את עצמי שוכב במיטת הנוער שלי, מוגן ורגוע. העולם יכול להיטרף גם מחר.

תפסתי ראש על הדראג - רעות מרים כהן מתנתקת מהשגרה בעזרת צפייה במופעי דראג

הלב של רובנו נוטה להירגע לקראת העשור הרביעי של החיים. המסעות בעולם מאחור או כבר הפסיקו לרגש, הראש פחות פנוי לחקור וללמוד דברים חדשים וחיי העבודה, המשפחה ותלאות היומיום סוחפים לשגרה אפרפרה. נראה שאפיק הבריחה הנפוץ מהמציאות הזו בימינו מגולם בעיקר בסדרות טלוויזיה - שקיעה על הספה מול פרק ועוד פרק ועוד פרק שמאפשרים לכבות קצת את המוח, וכבונוס מספקים נושא לשיחה בפייסבוק או במטבחון של העבודה.

כך מצאתי את עצמי בתחילת שנות ה-30 של חיי, במצב ניווני מתקדם, עד שסדרת טלוויזיה אחת שינתה את הכל. דראג רייס, או בשמה המלא והעברי "המירוץ לדראג של רופול", נראית במבט ראשון כמו עוד סדרת ריאליטי טראשית ונישתית. במבט מעמיק יותר מבינים שהיא הרבה מעבר לכך, ולא בכדי הפכה בשנים האחרונות לתופעה תרבותית שיותר מכל מוצר בידורי מסחרי אחר צועדת בחוד החנית של הצייטגייסט הליברלי.

ככל שנשאבתי עמוק יותר לתוך הסדרה, נפתח בפניי עולם אמיתי, גדול וצבעוני יותר שמתקיים הרבה מעבר לגבולותיה, בכל העולם בתיווך הרשתות החברתיות וגם במועדונים קטנים ברחבי הארץ. עולם הדראג פתאום עורר רגשות ששכחתי שאפשר בכלל להרגיש - התרחבות של הלב שדומה לאותה התרגשות מהערצת אלילי פופ בגיל העשרה, אבל עם שיקול הדעת ויכולת ההעמקה שמתאפשרים רק בבגרות ובאופן מפתיע דווקא מעצימים את החוויה.

המפתח הוא החופש - הדראג במהותו הוא אמנות טרנסגרסיבית, של יצירת אשליה (שבתורה הופכת למציאות, גם אם רגעית) שמבטלת כבלים אנושיים כמו מגדר, גזע, גיל, מצב סוציו-אקונומי ונסיבות חיים. ברמה האישית, היא מאפשרת לאנשים שעוסקים בה להתחבר לאמיתות פנימיות עמוקות דווקא דרך הפיכתם לדמויות דמיוניות. היא מקדשת את האינדיבידואל הטהור, ובו זמנית יש בה אלמנטים קהילתיים מובהקים. הבסיס האיתן שלה מוצב בקהילה הלהט"בית, אבל היא מחבקת את כל האאוטסיידרים ומורדי המוסכמות של העולם.

זו חוויה שלא תמיד קל למוח להתמודד איתה. כשמלכת דראג כמו אלסקה ת'אנדרפאק, דוגמא שהיא הפייבוריטית האישית שלי אבל תקפה לכלל העוסקים בתחום, עולה על הבמה היא מאתגרת את כל הקטגוריות שאנחנו רגילים לשפוט אנשים לפיהן. האם זה גבר או אישה, או לא זה ולא זה, ולמה זה בכלל משנה? אם המראה שלה כל כך גרוטסקי, איך זה שהמוח שלי מפרש אותו כיופי עוצר נשימה? אם ההופעה שאני צופה בה מתקיימת במתנ"ס מחניק מול עשרות בודדות של אנשים, למה כשהפריים מתמקד רק בה אפשר בקלות לדמיין שהיא ביונסה נוצצת באצטדיון מול מאות אלפים?

האהבה לדראג גרמה לכל הנחות היסוד והתבניות החברתיות לאבד משמעות מבחינתי. העיניים נפקחו והכל בעולם נבחן מחדש, מקבל פרשנויות חדשות - סלחניות, מכילות, רגועות יותר. חיי היומיום האפרוריים הרבה יותר נסבלים כשאת נזכרת שהכל אשליה, שעל גבולות אפשר להתעלות ועם קשיים אפשר להתמודד דרך דמיון חסר גבולות. It's giving me life הוא ביטוי נפוץ בקהילת הדראג לתיאור התרגשות גדולה. הביטוי הזה הוא לא הגזמה, עבורי ועבור רבים אחרים שנשאבו לתנועה הזו, הדראג נותן חיים. הוא העתיד.

דראג / איור: עירית דגני
 דראג / איור: עירית דגני

המורה מקליד/ה... - חגית מהלא בן-משה משועבדת לכל בדל הודעה בקבוצת הווטסאפ הכיתתית

חופשת הפסח הסתיימה ויחד עמה הסתיים גם חג החירות מבית הספר. בקבוצת הווטסאפ של הורי כיתה ו' נחת לוח מבחנים בעזרתה האדיבה של אחת האמהות מהוועד, שקיבלה אותו מהמחנכת. גם בקבוצה של הורי כיתה ג' לא התבטלו, ושיתפו לוח מבחנים והודעה על יום פעילות מיוחד ש-32 הורים התבקשו לאשר, ומיד, שהם מודעים לקיומו. בקבוצה של הורי כיתה א' היה רגוע יחסית, וההורים התבקשו רק לאשר שהם יודעים שביום הזיכרון מסיימים מוקדם. אה, וחולצה לבנה!

מתוך אוסף עצום של קבוצות ווטסאפ שכל אחד נאלץ לקחת בהן חלק, הקבוצות הכיתתיות הן המתישות ביותר. האחריות הבסיסית המתבקשת מהתלמיד הסביר - לדעת מתי יש מבחן, ועל מה; לדעת אילו שיעורי בית ניתנו, ובאיזה מקצוע; ואפילו לזכור שבעוד שבוע יוצאים סוף-סוף לטיול השנתי - נזרקת על ההורים על ידי המורים. התלמידים מצידם כבר לא צריכים לכתוב ביומן מהם שיעורי הבית או להקשיב למורה שמסביר איך מגישים את העבודה באנגלית (בתלת-ממד!), ואפילו אין צורך לעשות פעולה פשוטה כמו להוציא מהילקוט את לוח המבחנים. ההורים בלאו הכי קיבלו את המידע עוד לפניהם. מספיק לשאת תפילה שהסלולרי של אמא לא יקרוס בגלל תקלה זדונית.

אוקיי, חושב לעצמו ההורה הסביר. אני לא "הורה הליקופטר", את (רוב) שיעורי הבית שלי הכנתי מזמן, את (רוב) הבחינות כבר עברתי, והאמת היא שאף פעם לא אהבתי את השיר "זו ילדותי השנייה".

חוץ מזה, הילד הסביר שלי בוודאי הכין שיעורים ואני סומך עליו שהוא יתכונן למבחן גם בלי תזכורת. אבל משנוקפות שעות אחר הצהריים והערב, בקבוצה הכיתתית מתחיל שיח הורי לחוץ ואצל הילד לא ניכרת כל תכונה לימודית, הוא נשבר ושואל על אודות השיעורים בחשבון (4 אמהות כתבו שזה המון), מציע עזרה בהכנת דגם של מערכת השמש במדעים (2 הורים סבורים שהפרויקט אינו תואם גיל ו-20 הורים חושבים ש"למידה חווייתית" זה מעצבן) ואפילו מזכיר בטרחנות-מה שהמבחן בלשון בעוד 3 ימים ואולי כדאי להתחיל להתכונן (2 אמהות ואבא אחד טענו שהילדים לא מבינים כלום).

ההורה המתוסכל הבין כבר מזמן שהוא משועבד לכל קשקוש ובדל הודעה שנכתבים בקבוצה הכיתתית, שהוא יודע על הלימודים בכיתה של הילד שלו יותר ממה שידע על הלימודים בכיתה שלו אי-אז, ושהלוגיסטיקה היומיומית, ואפילו יחסי ההורה-ילד, הולכים ומסתבכים בגלל שהוא מוצף בכל הטוב הזה. אבל כמו כל מכור סביר, הוא יודע שזה רע אבל לא מעז להתנתק - ולא בגלל שאז יזכה הילד לראשונה לחוויה הסבירה של עונש על אי הכנת שיעורי הבית. עם המזל שלו, הוא יחמיץ את המייל על ארוחת בוקר כיתתית, ובמקום להיפטר מהמועקה הזאת בקניית חומוס, פיתות או שוקו, הוא ייאלץ - כמו גם 2 ההורים הנוספים הלא מחוברים - להכין פלטת ירקות חתוכים.

המורה המקלידה / איור: עירית הדני
 המורה המקלידה / איור: עירית הדני

עד הצ'ייסר הבא - עדי רם רוצה להרים כוסית לכבוד ההיריון המתקדם, אבל יודעת שאסור

"לחיים!", צעקו החברים שסביבי במעגל, רגע לפני שהפגישו את כוסות הצ'ייסר מהפלסטיק אחת עם השנייה ולגמו בשלוק את הנוזל שבכוס. "לחיים", הצטרפתי אליהם עם כוס המיץ המתוק שבידי והפרצוף החמוץ שעל פניי.

אני בחתונה, אני בהיריון, אני סחית ולא כיף לי. כולם מסביב שיכורים ושמחים ואנרגטיים וקופצים, ואני מרגישה כמו ילד קטן בחנות ממתקים שלא יכול לגעת בכלום.

תשעה חודשים ככה? רק מהמחשבה אני צריכה לשתות משהו. מה עם ישיבות "האפי אוור" בבר עם החברים אחרי העבודה, מסיבות, חתונות, סתם מפגשים ביתיים? כמעט כל פעילות של כיף בשנים האחרונות בחיי לוותה בבירה וצ'ייסר, ג'ין-טוניק, וודקה-רדבול. יום ניים איט.

עד שבוקר בהיר בטיול שלי ושל בעלי באירופה, שעשינו כדי "קצת לעוף על עצמנו לפני שיש ילדים" ויום לפני ההגעה לבודפשט, איפה שבירה עולה פחות ממים וכבר היו לי בר קוקטיילים מיוחדים ואיזה מועדון מגניב על הכוונת - הגיע הפס השני על המקל דקה אחרי הפיפי, שהודיע חגיגית שמעכשיו המשקה היחיד שאוכל לשתות הוא סודה, וגם זה רק בשביל הצרבות.

ופתאום, בבת אחת, בלי שום התראה או הכנה מוקדמת, היה צריך להפסיק עם הכול. לא אלכוהול, לא סיגריה שתתלווה לדרינק בשביל הכיף, לא יותר מדי קפה, לא סושי ולא בשר שלא הפך לסולייה.

מגוון הנאות שהייתי רגילה ואהבתי לצרוך מתי וכמה שאני רוצה, הפכו כולם לאיסורים נוקשים בן רגע. ועם הכול הייתי מוכנה לחיות די בקלות, כי אפשר לחשוב שכל ערב אני זוללת קומבינציית סושי סטייק מדמם. אבל האלכוהול, אוי האלכוהול.

"אבל מה, אבל אפשר כוס יין פעם ב...", אומרים ואומרות לי כולם. אחלה, זה כמו להגיד למעשן כבד שמותר "שאכטה פעם ב...". מדגדג לי אתם יודעים את מה.

ואז הגיעו גם הסילבסטר, ומסיבת רווקות ועוד חתונה, ופורים, ושלל אירועים שמבחינתי השתייה היא חלק בלתי נפרד מהם, וכל נוכחות שלי בהם רק הזכירה לי מה אסור לי והפכה אותם מהנאה לעינוי.

אבל מכל מכשול או קושי גם לומדים משהו, ולמדתי לזהות את הסיטואציות בהן אני הכי צריכה או רוצה את הדברים שאסור לי ופשוט להתרחק מהן.

כנראה, שלחלשי אופי ולחסרי יכולת דחיית סיפוקים כמוני, לילד הזה שרוצה את הממתק שלו, עדיף פשוט לא להיכנס לחנות הזאת מלכתחילה ובמקום זה, להתמקד בפעילויות בהן לא אצטרך לעמוד במבחן. כמובן, בגבול השמירה על חיי חברה תקינים.

בינתיים, הטקטיקה הזאת יחסית הצליחה, עובדה שעד כה שרדתי כבר שבעה חודשים נטולי שתייה (נו, עם כוס יין פעם ב...).

עוד חודשיים הגוף שלי ישוחרר מהרבה מהאיסורים ויחזור להיות ישות עצמאית משלו. אמנם יהיו אילוצים וקשיים אחרים, אבל חלק גדול מהמגבלות הפיזיות יוסרו. ועד אז, כנראה שאמצא את עצמי היום בערב במסיבת יום העצמאות, סופרת את הימים עד לצ'ייסר הבא. לחיים.

עד הצ'ייסר הבא/ איור: עירית הדני
 עד הצ'ייסר הבא/ איור: עירית הדני

על עכברים ואנשים - אהרון רוזן לא מוכן לוותר על האספרטיים

מים גנובים ימתקו - טענו רבותינו שהפגינו כרגיל בורות איומה בנושאי תזונה. ה-fake news הרליגיוזיים מספרים לנו שאכילת גדי בחלב אמו היא מתכון לכיבי קיבה, שלא לדבר על חסילונים, שרצים וסנפירים אחרים. איש באמונתו יחיה? נניח, אבל אני משמיע כאן טענה ניצחת: אספרטיים הוא ממתיק שהופך מים מחומר גלם תפל למשהו טעים, בייחוד לסוכרתיים כמוני. הדיווחים על סכנה קיומית שמכיל הממתיק הזה מקבילים בעיני לדיווחים על כך שאנשים יכולים להפוך בקלות לעכברים, אם הם אינם מצייתים לכללי עשה ואל תעשה בין אדם למקום, ובתזונה נכונה.

מי שהטבע האכזר נטל ממנו את תענוגות הפחמימות והסוכרים יכול לבחור באחד מהשניים: להקשיב לטענות של דיאטנים כמו לאה רזניקוביץ', שחיברה ספר בדיוני בשם "רק לא דיאטה", שאינני מכיר ולא קראתי, שלדבריה, ואני מצטט, "את הסיפור המלא על אספרטיים היה לי קשה לקרוא מפני שהוא כל כך מזעזע, מעורר כעס ותסכול", או להקשיב לאותו רופא-חוקר אמריקני ששמו פרח מזיכרוני, שהסביר שכמעט תמיד כדאי להעדיף ממתיק על סוכר, מפני שהמחקרים נערכים רק על עכברים, שהם אולי חיה תבונית, אבל ממדיה מצומצמים יותר.

נזקקתי לבקבוק דיאט קולה (ואינני מפלה לרעה בין זירו, מקס או דיאט התפל של שופרסל) כדי לקרוא את ההשמצות של רזניקוביץ'. זהו הפיצוי שלי למרירות הטבעית מכך שאפילו קרואסון בוקר כבר לא משתלם לי מבחינה סוכרתית. אני לוגם ממשקה האלים הזה הישר מהבקבוק הגדול, שזו סגולה להנאה וגם לריכוז, אגב תרגום, כתיבה או קריאה דינמית. העיקרון הוא החירות להערות אל קרבי כמה שמתחשק, בלי הגבלת כוס קטנה (שאני משלים איתה בארוחות ליל שבת). גם ביציאות לטיולי גלגלים ורגליים, ההנאה לא מובטחת כל עוד אין לצידי בקבוק שחור של ליטר וחצי.

נשאר לי רק לחוש אמפתיה כנה כלפי העכברים או חתולי משק ביתנו. הם באמת מנועים מרעלני האספרטיים. לא הזכרתי את הציקלומט והסטיביה, ולא בכדי. הראשון אולי באמת מזיק, השני פשוט לא ממתיק מספיק. אספרטיים זו התמכרות, אבל אני זקוק גם לכמה משחקי שחמט בשבוע, ועוד לא קיבלתי נזק מוחי מזה. או שכן? גם נדודי השינה, תסמין אופייני לאספרטיים לפי הדיאטנים, לא חדלו כשניסיתי גמילה למי תמי בר לשלושה ימים לפני שבועיים. אני כן גמול מחדשות תזונה.

על עכברים ואנשים/ איור: עירית הדני
 על עכברים ואנשים/ איור: עירית הדני

יש בינינו קליק - שירי דובר לא מצליחה להפסיק לצלם את הפעוט שלה בסמארטפון

יש שמרגישים אבודים ללא אפליקציית וויז, יש שמסוגלים לתקשר רק בווטסאפ, יש מכורים לסמים קשים ו/או ספורט, ואילו אני מרגישה עירומה ללא המצלמה של הסמארטפון.

הרי קיומה קריטי לתיעוד חיי היומיום של הפעוט. לא להאמין שפעם אנשים גידלו כאן ילדים בלי לתעד אותם עשר פעמים ביום, במינימום.

אני מנסה להיזכר בן כמה היה מושא האלבומים, המתועד בכפייה, כשפגש לראשונה את צמצם המצלמה. מכיוון שמסיבות מובנות זו לא הייתי אני שצילמתי את התמונה הלא מחמיאה, אני יכולה רק לשער שהוא היה אז בן 10 שניות. אולי שבע. מאז, מזעזע להודות, נראה לי שלא חלף יום בחייו המתפתחים בקצב משגע, בו הוא לא צולם. נו, ואיך אפשר שלא לצלם? הנה, פה הוא בן חודש ולובש את החולצה המתוקה שהזמנתי באינטרנט (כבר דמיינתי את הפוזה שלו כשהוא לובש אותה); זה הביס הראשון; כאן הוא מתוק; פה הוא עם כלב; הנה הוא רוקד עם חברים מהפעוטון, וזה מן הסתם, ממש מחייב סרטון.

היום, בחלוף כמעט שלוש שנות תיעוד, אני מתחזקת אלבומים בני אלפי תמונות, שלא היו מביישים (כמותית בלבד. איכותית הם כן היו מביישים) צלם סטילס מזדקן. המתועד בכפייה כבר השכיל להבין שמדובר בחלק בלתי נפרד מחייו, הוא סיגל חיוך סכריני, והוא יודע שכל צעד משעשע מצדו יגרום לאמו לשלוף את הטלפון.

אז תגידו - כמה חבל שהיא לא חיה את הרגע. בטח כל התמונות נזנחות בכרטיס הזיכרון והיא לא מעיפה בהן מבט. ובכן, הן מגובות בענן, וחלקן, סליחה על הארכאיות, הודפסו לאלבום. המתועד בכפייה כבר למד לבקש בסוף יום, רגע לפני טקס השינה, לשחזר רגעים מעברו. "יו, תראי! זוכרת אימא איך טיפסתי פעם על המגלשה הגבוהה?".

"בוודאי מתוקי. זה היה לפני כמעט שעתיים".

ואפרופו מתיקות - תודה לך גוגל על היישום שרק מתחזק את הכפייתיות שלי, ומזכיר לי מדי יום את הרגעים שתיעדתי בדיוק לפני שנה ושנתיים.

הוא מהחיתולים שלו כבר נגמל. ואני? אני יכולה להפסיק לצלם אותו מתי שבא לי. אני פשוט לא רוצה.