בית המשפט העליון עוצר את סחף התפיסות: יש גבול לחילוטים

השופט יצחק עמית הורה בהחלטה תקדימית לשחרר רכוש שחולט בשווי של 5 מיליון שקל • "חילוט פרי שלא הגיע לידי העבריין מביא למצב בו מי שכשל בביצוע העבירה ייפגע באופן חמור יותר לעומת מי שהצליח בכך"

בעיצומה של "עונת התפיסות והחילוטים", שם בית המשפט העליון תמרור "האט" בפני המדינה בנוגע להיקף החילוטים ועוצר מעט את הסחף: בהחלטה שניתנה אתמול (ג') קבע בית המשפט העליון כי לאור הוראות חוק הלבנת הון והתכליות הניצבות בבסיס מוסד החילוט, לא ניתן לחלט רכוש של נאשמים בעבירה פלילית בשווי פירות העבירה שמעולם לא הגיעו לידיהם.

מדובר בהחלטה תקדימית, שניתנה בניגוד לעמדת המדינה ולפסיקת בית המשפט המחוזי מרכז, אשר במסגרתה קבע השופט יצחק עמית, הלכה למעשה, כי לא ניתן לתפוס לצורך חילוט רכוש בשוויו של הרכוש שהיה אמור להתקבל אילו היו הנאשמים מצליחים לבצע את העבירה, אך בפועל לא התקבל בידיהם.

ההחלטה ניתנה במסגרת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, במסגרתה ניתן צו זמני לחילוט רכושם של שלושה נאשמים בעבירות תרמית והלבנת הון. מכתב אישום שהוגש נגד שלושת הנאשמים עלה כי עובר לחודש פברואר 2017 קשרו הנאשמים קשר להונות חברות באירופה על דרך של איסוף מידע על חברות היעד; יצירת מסמכים מזויפים; ופנייה אל חברות היעד מהארץ בדרישה להעברת כספים, תוך הצגת מסמכים כוזבים ושימוש במידע שנאסף. בתוך כך התחזו הנאשמים למנהלי חברות היעד, ולעורכי דין בחברת CMS CONSULTANT המלווה עסקאות פיננסיות ( CMS ), וכן זייפו מסמכים של הרשות הפדרלית הגרמנית לרגולציה פיננסית - BaFin . בעוד יוחסו לנאשמים עבירות של קשירת קשר להונות את חברות היעד השונות, תוך התחזות ושימוש בשמותיהם של מנכ"לי חברות היעד והתחזות לעו"ד מטעם חברת CMS . בעקבות מצגי השווא ומעשי המרמה, העבירו חברות היעד למערערים סכום כולל של כ-17.2 מיליון שקל (הכסף לא הגיע בסופו של דבר לנאשמים). כמו כן, ניסו הנאשמים לקבל במרמה סכומים נוספים בדרך זו, שלא הועברו.

באישום נוסף, בהתבסס על עבירות התרמית והזיוף, יוחסו לנאשמים עבירות של הלבנת הון בסכום של 17.2 מיליון שקל - עבירות הלבנת הון ביחס לעבירות המקור של קבלת דבר במרמה וזיוף; עבירה של ניסיון להלבנת הון - בהתייחס לעבירות ניסיון לקבלת דבר במרמה; ועבירת פעולה ברכוש אסור.

בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי לא נגרם נזק לחברות היעד, שכן כספי המרמה הושבו במלואם משהתעורר חשדם של גורמים בחברות היעד, או עם היוודע דבר המרמה והקפאת ההעברה על-ידי הבנקים. בחלק מהמקרים חברות היעד לא העבירו כלל את הכספים, ובמספר מקרים הכספים הועברו וקיימת מחלוקת עובדתית אם התקבלו בשלב כלשהו בחשבונות המערערים בטרם השבתם. לא היו אף ראיות לכאורה שהכספים הגיעו לחשבונות הבנק של הנאשמים או מי מטעמם.

במקביל לכתב האישום הוגשה בקשת חילוט לכספים בסך 17.2 מיליון שקל. המשטרה והפרקליטות סברו כי בשל העובדה שהכספים הועברו, יש להתייחס למקרה כאל עבירה מושלמת של קבלת דבר במרמה והלבנת הון, תוך מתן פרשנות מרחיבה להוראות חוק איסור הלבנת הון, וטענה כי ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש שהועבר והוחזר, מתוך רכושם הלגיטימי של הנאשמים. בהתאם לכך, התבקש המשך תפיסתם של שני נכסי נדל"ן, שלושה כלי רכב, וחשבונות בנק, בשווי כולל של כ-5 מיליון שקל.

בית המשפט המחוזי קיבל את טענות הפרקליטות, ואישר את המשך תפיסת הרכוש. פרקליטיהם של הנאשמים, עורכי הדין דוד יפתח, ליה פלוס ודוד פאל, גייסו לתיק את עו"ד ד"ר איתן פינקלשטיין, עד לאחרונה הפרקליט אשר היה אחראי על נושא החילוטים והלבנות ההון בפרקליטות מחוז מרכז, וכיום סנגור המתמחה בתחומים אלו, ויחד הגישו ערעור לבית המשפט העליון על החלטה זו.

בין היתר טענו הסנגורים כי לא ניתן להגדיר את הרכוש שהועבר והוחזר כ"רכוש אסור" היות והוא עדיין לא "התקבל" על-ידי הנאשמים, ולכן המקרה לא עומד בתנאים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון. טענה מרכזית נוספת שהועלתה היא שחילוט במקרה שכזה לא משרת את התכליות המצדיקות חילוט שקבע בית המשפט העליון, ובוודאי לא את התכלית המרכזית של "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", שעה שבלעו של הגזלן מעולם לא הגיע לפיו.

בנוסף, טענו סנגורי הנאשמים כי קבלת עמדת המדינה מביאה לידי מצב אבסורדי, לפיו דינם של מי שניסו לבצע עבירה ולא הצליחו חמור מדינם של מי שהצליחו לשלשל לכיסם רווחי עבירה בפועל. זאת, מאחר ובמקרה שבו עבריינים מצליחים לרמות ולשלשל לכיסם רכוש אסור, הרי שהחילוט יביא אותם לכל היותר למצב שבו היו לפני העבירה, ואילו לפי גישת המדינה במקרה של ניסיון שלא צלח, החילוט יביא את המנסה לחסרון כיס של מיליוני שקל ביחס למצבו הראשוני.

השופט יצחק עמית מבית המשפט העליון קיבל את טענות המערערים, והורה בהחלטה תקדימית לשחרר את כל הרכוש שנתפס במסגרת פרשה זו. "חוק איסור הלבנת הון הוא חוק גורף, וכלי החילוט הוא אמצעי מרכזי במאבק הגלובלי בהלבנת הון. פשוטו של מקרא, שהחילוט נועד לשלול את ההנאה שצמחה מהעבירה, את ההתעשרות של העבריין", ציין השופט עמית. בנסיבות אלה קבע כי "החלת חובת החילוט על שווי פירות העבירה, על מי שלא צמחו לו פירות מהעבירה ולא צמחה לו טובת הנאה מביצוע העבירה, מרחיבה עוד יותר את מוטת כנפיו של החוק, בבחינת הרחבה על גבי הרחבה".

השופט הבהיר את האבסורד הנובע ממצב זה: "חילוט פרי שלא הגיע לידי העבריין, מביא למצב בו מי שכשל בביצוע העבירה ייפגע באופן חמור יותר לעומת מי שהצליח בכך. מי שמזימתו צלחה בידו וקיבל רכוש אסור לידיו, נכסיו לא ייפגעו משום שיחולט מהם רק מה שנוסף עליהם בעקבותיה. אך מי שנכשל בביצוע העבירה, ומצבת נכסיו לא גדלה, ייעשה החילוט מנכסיו האישיים, בבחינת קנס נוסף על הקנס שעשוי להיות מוטל עליו עקב ביצוע העבירה. ובקיצור, עדיף לעבריין להשלים את העבירה ולהצליח במזימתו, מאשר להיכשל בה".

השופט החליט להדגים את האבסורד באופן ציורי במיוחד, תוך שהוא פונה אל עלילות קולנועיות הוליוודיות מוכרות, ובהן הסרט "אושן 11", בכיכובו של השחקן בראד פיט. "נדגים את הדברים בעזרת עלילה קולנועית מוכרת (כגון הסרט "אושן 11", בבחינת דוגמה אחת מיני רבות): צוות עבריינים מתכנן לשדוד את חדר הכספות המוגן הממוקם במרתף של קזינו או בנק, בו מוחזק הון משוער של כחמישים מיליוני דולרים, ולאחר מכן להלבינו בדרכים שונות. לצורך כך העבריינים רוכשים ציוד מסוגים שונים בשווי של כחצי מיליון דולר (כגון ציוד אלקטרוני מתוחכם, ציוד פריצה, רכבי מילוט וכיו"ב), ונניח כי הם אף מקימים חברה פיקטיבית לצורך טשטוש והסתרה של פעולות ההכנה ורכישת הציוד. אלא שבניגוד לסוף העלילה בסרט הנ"ל, ניסיון השוד לא עולה יפה, והם נתפסים בשעת מעשה. במצב זה, אין חולק כי ניתן להרשיעם בעבירה של ניסיון שוד... בנסיבות אלו, ברי כי ניתן לחלט את הרכוש ששימש את העבריינים לביצוע ניסיון השוד, קרי רכוש בשווי של חצי מיליון דולר. בד-בבד, קשה להלום כי ניתן יהיה לחלט רכוש בשווי של כחמישים מיליון דולר מרכושם של העבריינים, שכן ניסיון העבירה לא הצמיח כל פירות".

בנקודה זו הזכיר השופט כי ניתן לחלט רכוש מכוח עבירת המקור עצמה, לפי חוק סדר הדין הפלילי, אך ציין כי המדינה לא הציגה תקדים לפיו הורה בית משפט על חילוט של פירות עבירת מקור, מקום בו עבירת המקור לא הצמיחה פירות.

לעומת זאת, ציין עמית, אילו ניסיון השוד היה עולה יפה, ברי כי ניתן היה לחלט הן את הרכוש ששימש לצורך ביצוע העבירה (או רכוש בשווי זה), והן את פירות העבירה (או רכוש בשווי זה). "חילוט זה היה אפשרי בין אם הושלמה העבירה של הלבנת הון ובן אם ניסיון ההלבנה לא צלח, שכן אין חולק כי פירות העבירה הם בבחינת רכוש "שיועד" להיות מולבן, וממילא ניתן לחלטו גם מכוח עבירת המקור לפי סעיף 39 לפסד"פ (חוק הסדר הדין הפלילי, א' ל"ו)".

לבסוף, בית המשפט קבע כי קיימות 5 תכליות לחילוט, ובהם הרתעה, הוצאת בלעו של העבריין מפיו, מניעת שימוש עתידי באמצעים, פגיעה במקורות מימון של תשתיות עברייניות וארגוני פשיעה, ואף במקרים מסויימים, תכלית עונשית. לצד קביעה זו קבע בית המשפט העליון כי התכלית העונשית לא יכולה לעמוד כתכלית עצמאית, ו"המסקנה היא כי ניתן להצביע על מאפיינים עונשיים של חילוט, אך ספק אם התכלית העונשית יכולה לעמוד בפני עצמה ולהוביל את ההחלטה בדבר החילוט".

לאור קביעה זו, קבע בית המשפט העליון כי ארבעת התכליות הראשונות לא מתקיימות במקרה זה, ואין בתכלית העונשית, כשלעצמה, כדי להביא לחילוט במקרה זה.

עו"ד ד"ר איתן פינקלשטיין התייחס לפסיקת בית המשפט העליון ואמר כי "מעבר לעצם ההחלטה התקדימית על שחרור כל הרכוש שנתפס בפרשיה רחבת היקף, מדובר בפסק דין חשוב ביותר אשר פורס באופן שיטתי וסדור נושאים רבים הקשורים לחוק איסור הלבנת הון והחילוט המתבצע מכוחו, ומתווה גבולות לשימוש באמצעי החילוט, גבולות שהפרקליטות עושה ניסיון להרחיבם מתיק לתיק, עד כדי הגעה לאבסורד אליו הגענו בתיק זה".

עוד ציין עו"ד פינקלשטיין כי "נגרם קושי מיותר לנאשמים ולמשפחותיהם עת נאלצו במשך שנה שלמה להתמודד עם כתב האישום ועם מעצר אבי המשפחה כאשר המשפחה נותרת ללא אמצעים כלכליים, כאשר כיום מסתבר כי הטענה שנטענה מהיום הראשון לפיה לתפיסת רכושם לא הייתה כל הצדקה - היא נכונה".