הצביעות הגדולה: למה שהערים הגדולות לא יקלטו מסתננים?

לראשי הערים החזקות יותר מדי נוח לזרוק את האחריות למשבר המסתננים על המדינה • פרשנות

הפגנה נגד גירוש הפליטים / צילום: Corinna Kern, רויטרס
הפגנה נגד גירוש הפליטים / צילום: Corinna Kern, רויטרס

"הן באמצעות האקטיביזם הגורף שלו והן באמצעות ניסיונו להשתתף בקביעת דמותה הערכית של המדינה, נטל בית המשפט העליון חלק פעיל במאבק הפוסט-הגמוני על עיצוב דמותה של ישראל, שהחל מתחולל בסוף שנות השבעים. בית המשפט 'תפס צד'. הוא פעל באופן המזוהה בבירור עם הקבוצה הליברלית המערבית נגד הקבוצה המבקשת לעצב את דמותה של ישראל על-פי ערכיה של היהדות. בשנים שלאחר המהפך של 1977 הרחיבו החוגים הדתיים יותר ויותר את האחיזה שלהם במוסדות השלטון ובמנהל הציבורי של המדינה. זאת, תוך יצירתה של ברית הולכת ומתחזקת עם החוגים הלאומיים שעלו לשלטון. לעומת זאת, החוגים המזוהים עם הליברליזם מצאו עצמם פעם אחר פעם נכשלים במשימתם לשוב לשלטון ולהשתלט על המנהל. האקטיביזם של בית המשפט העליון פתח בפני החוגים האלה ערוץ להתערבות במהלכיו של השלטון, במטרה לשבשם. ואילו הטקסטים של פסקי הדין של בית המשפט, שבהם נחשפה הזהות הליברלית של הפסיקה באופן נרחב וגלוי, הבטיחו להם עולם ערכים שבו ירגישו 'בבית'".

"אכן, מבין חברי הכנסת היו אלה בעיקר חברי הכנסת ממפלגות 'השמאל' שהגישו במהלך שנות השמונים בג"צים - לעשרות - נגד מוסדות השלטון ורשויות המנהל (אני נוקט בביטוי "שמאל" רק משום שהוא מקובל בשיח המתנהל בישראל לצורך האפיון של קבוצה מסוימת. אם שמאל פירושו חתירה למימוש משנה חברתית החותרת לצדק חברתי והמכוונת לשפר את מצבן של השכבות החלשות באוכלוסייה, הרי שבישראל לא קיים שמאל מזה לפחות 30 שנה, ואף יותר). חברי כנסת אלה, שמצאו עצמם במיעוט בכנסת, מנותקים מתקציב המדינה וחסרי אחיזה ברשויות המנהל של המדינה, הפכו את בית המשפט העליון זירה חשובה לניהול המאבקים הפוליטיים שלהם. הצטרפו אליהם עמותות לקידומם של נושאים שונים, וכן עורכי דין ופרופסורים למשפטים... הדיון בבג"צים אלה לווה לא אחת בכיסוי תקשורתי נרחב ומתמשך. לאורך כל שנות השמונים הילך בית המשפט העליון (שהילך) קסם על החוגים הליברליים בישראל - העיתונות, התקשורת, חברי הכנסת ממפלגות השמאל והאקדמיה המשפטית.

"ייתכן שההתמקדות בבית המשפט העליון כזירה מרכזית לפעילות הייתה אסטרטגיה של חוסר ברירה עבור אלו שמצאו עצמם פעם אחר פעם באופוזיציה, מנותקים משליטה בתקציבי המדינה ובמנהל של המדינה. במבט של סוף שנות התשעים על שנות השמונים, החוגים הליברליים נראים כמי שפעלו בעיקר בפסגות מוארות הזרקורים של המשפט, בזירת המאבקים הסימבוליים, המופשטים, ולא ב'שטח', בפריפריה, במקומות שבהם מתנהלים חיי היום-יום של בני האדם, מתעוררות בעיות הפרנסה והדיור, שאלות חינוכם, גידולם ועתידם של הילדים, עולות השאלות על אודות המשמעות והזהות - בין השאר לנוכח החלל הריק שנוצר בעקבות התפוררותה של ההגמוניה התרבותית הקודמת - צומחים המצוקות והתסכולים, אך גם נוצקות הנאמנויות העמוקות וארוכות-הטווח.

"אבל אקטיביסטי ככל שיהיה, בית משפט הוא תמיד גוף הפועל באופן נקודתי ולא באופן מערכתי ורחב היקף: גוף הפועל בדרך-כלל על-ידי פסילת פעולותיהן של רשויות אחרות ולא בדרך של הכתבה של מה שצריך להיעשות; גוף מופעל ומגיב, שסדר היום שלו נקבע במידה רבה על-ידי אחרים, לא גוף יוזם ופעיל. הגשת עתירות לבית משפט וכתיבתם של פסקי דין לעולם אינם יכולים להיות תחליף לעשייה פוליטית של ממש".

(מתוך המאמר "המשפט הסמוי מן העין" מאת פרופ' מנחם מאוטנר, שנכתב ב-1998. פרופ' מאוטנר כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב והיום משמש כפרופ' מן המניין בפקולטה. היה מועמד בעבר לבית המשפט העליון).

1. זה לא מפליא ששרת המשפטים אילת שקד ציטטה את דבריו של מאוטנר במאמרה "מסילות אל המשילות". גם לא מפליא שאותם "חוגים ליברלים", כפי שמאוטנר קורא להם, מנסים להפוך את הדיון על האקטיביזם של בית המשפט העליון למתקפה על החוק ובעצם למנוע דיון לגיטימי על מערכת האיזונים והבלמים שבין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. נכון מאוד שכל אותם "חוגים ליברלים" העבירו את המאבק שלהם בשלטון הנוכחי לבית המשפט העליון, במקרים רבים לא כדי לדאוג לאינטרס הציבורי, אלא כדי לשבש את פעולותיו. כיוון שאיבדו את ההגמוניה, הם מנסים להחזירה לא דרך הקלפי אלא דרך פסיקות של בית המשפט העליון.

נדמה לי שהמאמר שכתב מאוטנר רלוונטי מאוד למשבר המסתננים, משום שסביב בית המשפט העליון מתנהל מאבק סימבולי ומופשט שאינו קשור כלל למה שקורה ב"שטח", כפי שמאוטנר כתב, ולא למקום שבו מתנהלים חיי היום-יום של בני האדם. במקרה של המסתננים, מדובר בתושבי דרום תל-אביב, שהופקרו במשך שנים לטובת דיונים סימבוליים, בלי שניתן להם פתרון. הם הופקרו לגורלם, בשעה שבמגדלי השן מתנהלות עתירות שאינן יכולות להיות תחליף לפעולה שעשויה לפתור את בעיותיהם. לכן הדיון על מערכת האיזונים והבלמים הזו הוא חשוב מאין כמוהו, ומי שמנסה לבלום אותו בכסות "ליברלית" ובכסות של "שלטון החוק", הוא בעצם סוג של דיקטטור נאור.

ובכלל, אולי כדאי להפסיק להשתמש במושג המגוחך "שומרי הסף", שמקנה להם אוטומטית חיסיון מביקורת ציבורית, כאילו "שומרי הסף" הם בעד הציבור ובעד החוק וכל השאר לא. זה רחוק מאוד מהמציאות. בהרבה מקרים ראינו כיצד "שומרי הסף" לא ייצגו את האינטרס הציבורי, אלא בעיקר את האג'נדות הפרטיות שלהם. ובכלל, מיהו בדיוק "שומר הסף" ששמר על האינטרס של תושבי דרום תל-אביב? אף אחד מהם לא.

2. אני תמיד חושד בכל אותם "ליברלים" שמומחים בלהגיד את הדברים ה"נכונים" ולהשתבח בדעותיהם ההומניות על זכויות אדם בכלל ועל זכויות המסתננים בפרט, אבל כשהם נשאלים אם הם מוכנים לקבל אותם בחצר ביתם, הם מגלגלים עיניים. ספק אם אי פעם ביקרו וראו במו עיניהם מה קורה בדרום תל-אביב. יהיה גם חבל אם פסקת ההתגברות תנוצל לעוד משבר פוליטי ובחירות מוקדמות, דבר שכמובן לא יפתור את הבעיה של תושבי דרום תל-אביב, אלא רק יחמיר אותה.

במאמר קודם על המסתננים, הפניתי זרקור לרון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב, שמצליח לחמוק מאחריות בכל העניין הזה. לחולדאי יש כישרון לקחת קרדיט על דברים מוצלחים בעיר, אבל להתרחק מכל הדברים הרעים. דרום תל-אביב והמסתננים? זו אחריות המדינה. תל-אביב עיר של עשירים? זו אחריות המדינה. האומנם? ממש לא. חולדאי הוא אחד האנשים החזקים במדינה, בוודאי בשלטון המקומי. העובדה שתל-אביב די סטטית לאורך זמן במספר תושביה (קצת יותר מ-400 אלף בסך הכול) נוחה לחולדאי: הוא מעדיף כמה שיותר עסקים ואי-צמיחה בתושבים. יש לכך השלכות גם על הדיור ועל הכנסות העירייה מארנונה לעסקים ומהיטלי השבחה. העובדה שהמסתננים התרכזו רק בדרום תל-אביב נובעת גם מסיבות כלכליות (כוח עבודה זול) וגם מכך שהתושבים שם אינם הבסיס הפוליטי שלו.

3. יש עוד גוף חזק מאין כמוהו שחולדאי עומד בראשו, והוא פורום ה-15, אותו פורום המייצג את הערים החזקות בישראל, הכולל את העיריות העשירות יחסית והעצמאיות בישראל שאינן זקוקות למענקים מהמדינה: תל-אביב, חיפה, באר-שבע, הרצליה, רעננה, רמת-גן, אשדוד, גבעתיים, חדרה, חולון, כפר-סבא, נתניה, פתח-תקווה, ראשון-לציון ורחובות.

האם שמעתם את קולם הערכי של ראשי העיריות הללו במשבר המסתננים? אני מניח שרובם או חלקם מתנגד לגירוש. ונניח, רק נניח, שיש תוכנית פיזור מגובשת למסתננים במקום תוכנית גירוש. האם כל אחד מאותם ראשי עיריות יהיה מוכן לקלוט כמה מאוד מסתננים, נניח עד 1,000 כדי לפתור את הבעיות החמורות של דרום תל-אביב? מדוע כולם שותקים? אולי כי לכולם נוח שדרום תל-אביב הופקרה ונוח להם לזרוק את הבעיה רק על המדינה?

כדי להפר את השתיקה הזאת, בכוונתי לפנות אליהם ישירות בשאלה הבאה: האם אתם מוכנים לקלוט 1,000 מסתננים כדי לפתור את בעיית דרום תל-אביב? מאחר שבפתח תקוה ובאשדוד יש מסתננים רבים, החלפתי אותן ברמת השרון ובקרית אונו. במקרה של תל-אביב, מדובר על קליטה בחלקים אחרים בעיר.

בואו נראה אם הם מנציחים את שתיקתם.

eli@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988