הסיוע של ארה"ב עדיין נכס אסטרטגי

הטענות לפיהן הסיוע הביטחוני פוגע בתעשייה שלנו לא נכונות ופוגעות בישראל

מטוס F–35 / צילום: לוקהיד מרטין
מטוס F–35 / צילום: לוקהיד מרטין

אחד הנכסים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים החשובים ביותר של ישראל הוא הסיוע הביטחוני האמריקאי בהיקף של יותר מ-3 מיליארד דולר בשנה - תמוה אפוא ששר התעשייה והכלכלה אלי כהן - אולי מבלי להיות מודע להשלכות של דבריו - הצהיר לאחרונה ש"ישראל צריכה לשקול לוותר עליו...". נימוקיו: הרכש הביטחוני מארה"ב פוגע בתעשייה הישראלית, ובכלל, "אי-אפשר לסמוך על האמריקאים".

מדבריו ניתן להבין שישראל תהיה מוכנה לוותר, למשל, על מטוסי F-35, על פצצות חודרות בונקרים (שהפעלנו לאחרונה, על-פי מקורות זרים, בסוריה), על ההשקעה האמריקאית ב"כיפת ברזל", ב"חץ" וב"קשת דוד", ועוד.

הסיוע הביטחוני האמריקאי לא נולד ביום אחד והוא לא היה מובן מאליו - ואומנם עד מלחמת ששת הימים ישראל, כמעט לא זכתה לסיוע משמעותי בתחום זה. המצב השתנה באופן מהותי לאחר שניצחונה הפך אותה בעיני האמריקאים מנטל ביטחוני לנכס ביטחוני, שראוי להעצימו. מאז, הסיוע הביטחוני נמצא בקו עלייה מתמיד, אפילו בעיתים שבין הנהגות שתי המדינות לא שררו יחסי קירבה מיוחדים, כמו בתקופות הנשיאים בוש האב ואובמה.

הסיוע הביטחוני לישראל צמח בהדרגה. סך כל הסיוע, ביטחוני ואזרחי כאחד, עמד לקראת סוף המאה הקודמת על כ-3 מיליארד דולר לשנה (לא כהלוואה, אלא כמענק), כשני שלישים לצורכי ביטחון והשליש הנותר למטרות אזרחיות. במגעיי באותה עת, כשגריר ישראל בוושינגטון, הבהירו לי חברי קונגרס אמריקאיים משתי המפלגות, שלמרות מורת רוח הולכת וגוברת על הסיוע האזרחי ("גם לתושבי ארה"ב יש בעיות"), לא הייתה כל התנגדות לחלק הצבאי שבחבילת הסיוע - אדרבא, ראו בכך אינטרס אמריקאי. לאחר שנועצתי בראש הממשלה בנימין נתניהו, יזמתי הגשת הצעה לממשל קלינטון ולאישים הרלוונטיים משתי הסיעות בקונגרס, שלפיה ישראל תוותר תוך עשר שנים לחלוטין על הסיוע האזרחי (שממילא כבר לא היה נחוץ לנו) - ותזכה במקביל להגדלת הסיוע הביטחוני. המתווה המוצע התקבל ברצון ואף הצלחנו להוסיף לו סעיף שקבע כי 26% מהסכום המוקצב ישמשו לייצור מקומי בישראל.

היו גם אז מי שמתחו ביקורת על הסיוע - בין מפני שחששו שתוגבל עצמאותנו בקבלת החלטות ביטחוניות ומדיניות (הנסיון מוכיח שזה לא קרה) ובין שראו בכך פגיעה ותחרות בתעשייה הישראלית.

ברם, טיעונים אלה התעלמו מהתמונה כולה, כולל שאלת המגבלות לגבי מה שישראל מסוגלת לייצר בעצמה.ציניקנים אף כינו זאת "עסקה סיבובית". כלומר, ששלושה רבעים מהסכום שהממשל והקונגרס מקציבים לישראל מוחזרים לתעשיות בארה"ב. זה אמנם נכון - אבל המערערים התעלמו מכך שלא רק שהסיוע משחרר בתקציב סכומים למטרות אחרות, אלא שבזכות הקשר ההדוק בין התעשיות הביטחוניות בשתי המדינות, הפריטים שבידי ישראל הם ברמה הטכנולוגית והאיכותית הגבוהה ביותר.

ואולי חשובה מכול היא העובדה שבעקבות הסיוע הביטחוני ומכלול הקשרים הביטחוניים שנבעו ממנו, שיתוף הפעולה האסטרטגי בין אמריקה לישראל הגיע לממדים חסרי תקדים, לרבות כינון מסגרות קבועות להתייעצויות ביטחוניות הדדיות, תוכניות להצבה מראש של אמצעי לחימה אמריקאים בישראל, שיתוף פעולה מודיעיני מתקדם (שפועל, כמובן, גם לטובת ארה"ב) ושידרוג מעמדה האסטרטגי של ישראל.

ביטול הסיוע לא יפעל, אפוא, לטובת ישראל ומביטולו גם לא תיוושע התעשייה הישראלית - אך עצם העלאת אפשרות כזאת בידי שר ישראלי תהיה בעוכרינו ואף עלולה להיות מנוצלת נגדנו.

■ הכותב היה פעמיים שגריר ישראל בוושינגטון.