ואת הלבד כבר ניסית?

1. נקרעתי מצחוק כשצפיתי החודש בהצגה המשובחת של חנוך לוין בקאמרי 'יעקובי וליידנטל' (שביים בכישרון רב יונתן אסתרקין). כמו תמיד, לוין מיירט את החולשות האנושיות שלנו והופך אותן לגרוטסקה של עליבות. התכווצתי למראה דמותו של ליידנטל הגלמוד, שנעזב על ידי חברו הטוב, יעקובי. והבדידות שהוא מושלך אליה מערערת אותו לגמרי. הוא בוחר להשפיל את עצמו שוב ושוב, ובלבד שלא לחוות את החוויה המאיימת מכל: להיות לבד.

"בשמונה ורבע הרגשתי שאני לא יכול יותר עם עצמי. היה לי ככה: השיממון הרגיל שלי, הצער על השיממון, הכאב על הצער, ההשפלה שהשפלתי את עצמי בפניהם, ההשפלה שעוד אשפיל את עצמי בפניהם, הבושה על כל ההשפלות".

"אמנם הבושה הולכת וגוברת", מתוודה ליידנטל, "אבל הרצון לא להיות לבד חזק יותר", ו"העיקר שבינתיים הזמן עובר ואני מרוויח לי בגניבה עוד רגע של בילוי חברתי".

מה אנחנו לא עושים, ובלבד שלא להיות לבד. מה אנחנו לא עושים כדי "לגנוב עוד רגע של בילוי חברתי". וכמה זה עולה לנו. חשבתי על ההחמצה. לא על ההחמצה של הביחד, בכלל לא. על ההחמצה של הלבד.

כמה אנחנו מפסידים כשאנחנו לא מסוגלים לראות את האוצרות שהלבד פועם בהם.

2. ככה מחווט המוח שלנו. הוא זקוק לעוד מוחות בסביבה, זה המצב הביולוגי. אני, למשל, ממש נהנית לחשוב ולגלגל רעיונות בנוכחות אחרים. גם אם הם רק מקשיבים, אני עוברת סוג של גירוי וסיעור מוחות עם עצמי. לגמרי כיף ביחד. אבל גם כיף נורא לבד.

לא כולם רואים את זה ככה.

יש לי ידידה כזו, שמודה: היא נתקפת חרדה מהמחשבה שתצטרך להיות לבד. היא יוצאת ערב ערב להסתופף בחברת אנשים, שמעניינים אותה בערך כמו מרתון סריגה, ובלבד שתהיה בחברה. עד כדי כך? הרבה יותר מזה. כל כך הרבה זמן יקר מושקע בהתרועעות הזו, כדי לשרת חרדה שהשתרשה. אנשים יכולים לשעמם רצח, לפעמים. כשנפרדה מבן הזוג שלה היא נכנסה ממש למסע הישרדות, שדרגה כל מה שאפשר, כדי שתוכל למצוא בן זוג אחר. זוגיות לא הייתה משהו שיהיה נחמד שיקרה - היא הייתה הדרך שלה לשרוד את החיים. והזוגיות קרתה, כי בלעדיה הייתה רק התאיינות פצועה. הלבד נחווה כאיום, כקריסה, כדחייה.

3. לקח לי שנים לקלוט איך אני ממש מתעוררת לחיים כשאני בחברת אנשים. אני יכולה להיות חולה עם חולשה איומה, מכווצ'צ'ת ומצ'וקמ'קת, אבל אם אגיע לאירוע חברתי, אני אקבל בוסט לא הגיוני של אנרגיה והאדרנלין יזרום, ואני אשכח שאני בכלל חלשה עכשיו.

אבל מצד שני, אל תעמיסו עליי את הביחד. הוא יודע גם לקחת ממני אנרגיה. אז אני צורכת במנות מבוקרות. אחרי כמה זמן של התחככות במוחות אחרים, אני עולה לקחת אוויר. לבד.

כמה יופי עמוק יש בלבד. הזמן הזה שבו אתה ממש מבלה עם עצמך, ומתמסר להתבוננות פנימה והחוצה. זה זמן של מחשבות, ושל כתיבה, ושל קריאה, ושל שקט, ושל צלילות ובהירות ושל עיבוד חוויות. ולמרות זאת, איכשהו, אני חדורת אשמה כשאני מרשה את זה לעצמי.

4. שמתם לב כמה שהציווי להסתדר בזוגות ובחבורות מוטבע בנו מגיל צעיר? כמה שאנחנו מתוכנתים להעביר את חיינו ביחד? האתוס המופרך של החיים בזוגיות מנוון בנו, לפעמים, חלקים שלמים, שנדחקים. כי במקרה הטוב נגיע למיצוע של רצונות. במקרה הטוב.

אישית, לא מתה על הציווי הזה. הוא מפריע לי, הוא צורם והוא מגביל בצורה שגורמת לי לשאול: למה, בעצם? למה כל כך הרבה אנשים שבכיף שלהם עם עצמם, מאולפים לשרת איזשהו תכתיב חיצוני חברתי-תרבותי ולהיכנס לסחרור של חיפוש בן זוג.

שמחה שהיו לי גם תקופות בלי. וחייבת להודות שרוב הזמן ממש נהניתי. לפעמים הרגשתי שזה מהנה עד כדי התמכרות. לחיות לבד אחרי זוגיות אינטנסיבית? התעלות! גלונים של חמצן!

אני יכולה לנחש שאחרי תקופת זמן, הייתי מתוודעת גם לצד הפחות מהנה. יכול להיות. אבל העובדה היא שאני בפירוש יודעת להתפעל מאנשים שפטורים מהעול הזה, מ'הגיבנת' של הפחד להיות לבד.

אני מכירה כמה כאלה. שיש להם אופציה אחרת, אבל הם מעדיפים, למשל, לטייל לבד בעולם. כדי להיות עם עצמם, לחדד את הקשר עם הרצונות שלהם, עם ההעדפות שלהם, עם ה'עצמי האמיתי', שלא נדחק ומדוכא כי צריך לרצות את האחר. הם מאוד מושכים בעיניי, האנשים שיודעים להיות לבד.

זו לא האומללות המייסרת של להיות בודד. לגמרי לא. היכולת להיות לבד לא באמת מנוגדת ליכולת להיות ביחד. אלו שתי יכולות משלימות. 'לבדיות' לא באה עם הכאב של הבדידות. תחשבו כמה חופש זה נותן.

5. זה לא רק פקטור חברתי-תרבותי. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט הביא פיצוח יוצא דופן. מי שהיה ממעצבי הפסיכואנליזה שאחרי פרויד טען, שהיכולת להיות לבד היא אחד הסימנים החשובים לבשלות בהתפתחות הרגשית. זו יכולת מתקדמת ומתוחכמת, כמעט מילה נרדפת לבגרות נפשית.

מתי מתפתחת היכולת הבריאה להיות לבד? כשאנחנו מרגישים בטוח במישור הכי ראשוני. אם חסרה החוויה הראשונית של 'אמא טובה דיה' - זה יתבטא בקושי אמיתי להיות לבד. אם ההורים לא נענו לך מספיק בגיל ינקות, תיוותר בהמשך חייך עם חרדה שתקשה עליך להיות בלי אנשים איתך. זו תחושה מערערת והרסנית.

מה צריך כדי שנרגיש טוב, גם בלי תלות באנשים סביבנו? שמבפנים, במציאות הנפשית שלנו, נרגיש מוגנים. זו נוכחות של סביבה נענית ומיטיבה שהופנמה בתוכנו, ולא תאמינו כמה היא מתקיימת גם כשאנחנו לבד.

6. למה ה'ביחד' ממשיך להתנשא על פני 'הלבד'? ככה התרגלנו תמיד, שלהיות לבד זה מגונה, מדיף ריח של ייאוש ודחייה. כמה הפנמות תרבותיות מרחיקות אותנו מזה. בפרסומות ובסרטים האושר תמיד בא עם החבר'ה או עם בן הזוג. אף פעם הוא לא מצטלם לבד, האושר.

אבולוציונית זה היה מאוד לא הישרדותי להישאר מחוץ לחבורה. אבל היום? לא נמות מזה. יש אנשים שלהיות איתם דורש כזה מאמץ, שעדיף בלי. בזמן הזה אפשר ממש ליהנות מהלבד, לקחת את עצמך לדייט. כן, לגמרי מעניין איתך. לפעמים זה הדבר הכי גדול שאתה יכול לעשות כרגע, תכלס. להפסיק להיות בלתי מושג, לעצמך.

vered-r@globes.co.il