אנשי שוק ההון בוחרים את רגעי המונדיאל הבלתי נשכחים

אנגליה-גרמניה, אנגליה 1966 - רו"ח ראובן שיף, שותף מנהל RSM, שיף הזנפרץ ושות'

משחק גמר המונדיאל שריגש אותי יותר מכל הוא דווקא זה שלא צפיתי בו וגם לא בטלוויזיה. זה קרה בקיץ 1966 בדירתנו הצנועה ברחוב חובבי ציון 57 בתל-אביב. הייתי צמוד למכשיר הרדיו הענק והאזנתי לשדר הרדיו המיתולוגי, נחמיה בן אברהם, משדר את המשחק בין אנגליה לגרמניה. כמעט כמו כל ישראלי הייתי בעד הנבחרת האנגלית על אף שבהרכב הגרמני היה מי שנחשב לשחקן הטוב בעולם באותה עת, פרנץ בקנבאואר. את ההרכב האנגלי ידעתי בעל-פה כשמעל כולם התבלט בובי צ'רלטון.

המילים הכל-כך ידועות של נחמיה בן אברהם - "איזה מתח", "איזו דרמה", התאימו למשחק זה כמו כפפה ליד. 

זה התחיל בשער של הלמוט האלר הגרמני. האנגלים השוו ל-1:1 משער של ג'ף הרסט. את שאגות השמחה של אזרחי ישראל משערו של מרטין פיטרס שהעלה את אנגליה ל2:1 שמעו עד ירושלים (זו המחולקת שלפני ששת הימים). בדקה ה-89 השוו הגרמנים משער של וולפגנג וובר שהעלה דמעות בעיני והמשחק הלך ל 30 דקות של הארכה.

במהלך ההארכה נעשה "צדק" לאנגליה. בתחילה היה זה שוב ג'ף הרסט בשער שנכנס להיסטורית הכדורגל כשער שנוי במחלוקת כאשר בעיטתו פגעה במשקוף , פגעה בקרקע ולא נכנסה לרשת. השופט דיינסט התייעץ עם הקוון באחמורוב ואישר את השער. הפעם את שאגות השמחה כבר שמעו מתל-אביב ועד איצטדיון וומבלי שבלודון. את תיאורו של השער האחרון, שוב ע"י הרסט לקראת הסיום בקושי שמעתי כי החגיגות בשכונה החלו עוד קודם לכן.

היה במשחק הזה הכול: מתח עצום, דרמה אדירה, שער מוטל בספק רב ו...ניצחון אנגלי על הגרמני.

עד היום זכורה לי הכותרת של העיתון של אז, "חדשות הספורט" למחרת המשחק: "תודה לך אנגליה".

 בובי מור, קפטן נבחרת אנגליה, מניף את הגביע, אנגליה 1966/ צילום: רויטרס

אנגליה-ארגנטינה, מקסיקו 1986 - איתי בן זאב, מנכ"ל הבורסה לניירות ערך

רבע גמר מונדיאל 1986 במקסיקו הפגיש בין אנגליה לארגנטינה.

4 שנים אחרי מלחמת פוקלנד, שני הצדדים הגיעו מאוד טעונים למפגש שהבטיח הרבה וקיים עוד יותר. אחרי מחצית מאופסת, דייגו מראדונה התעורר והבקיע שני שערים מהמפורסמים ביותר בהיסטוריה. הראשון, שער שתואר כ"יד האלוהים", והשני פריצה מרהיבה על פני למעלה מחצי מגרש כאשר דייגו עובר חצי הרכב של האנגלים כולל את השוער שילטון. האנגלים הצליחו רק לצמק משער של גארי ליניקר. אולי אם ג'ון בארנס שעלה כמחליף והיה מדהים היה עולה הרכב הכול היה נראה אחרת... מראדונה המשיך וסחב את הנבחרת על גבו עד לזכייה באותו מונדיאל. והאנגלים לצערי ממשיכים לאכזב בכל טורניר בינלאומי גדול מאז.

 כריסטיאנו רונאלדו \ צילום: רויטרס, Murad Sezer

ארגנטינה-אורוגוואי, מקסיקו 1986 - אהוד בן ש"ך, יו"ר גלובל פאוור ומנכ"ל קבוצת פטרולגז 

התלבטתי מאוד בין שני טורנירי מונדיאל: הגמר הגדול בפריז 1998, בו צרפת נצחה את ברזיל 0:3 וגררה חגיגות היסטריות בשאנס אליזה, או מקסיקו סיטי הציורית והעצובה שלאחר רעידת אדמה של 1986. חשבתי ששנת 1986 - סיפור מרדונה, האותנטיות המקסיקנית ותמימותה שווה יותר.

לאחר שנה בבוסטון וטיול במערב ארה"ב, השארתי את אשתי אלה וילדיי אבנר ואמנון אצל חברה בסן-פרנסיסקו וטסתי לשבוע למקסיקו. בלי הכנות - בלי מלון ובלי כרטיס. ואכן, מקסיקו של 1986 היתה מרתקת ולא עמוסה כמו מונדיאלים היום. שמינית גמר - ארגנטינה אורוגוואי בפאובלה. שכרתי חיפושית קטנה, לקחתי אתי שלושה אוהדים - שני ארגנטינאים ואחד מאורוגוואי - ויצאנו לדרך.

נסיעה של 200 ק"מ שכללה רעש וויכוחים בין האוהדים, וכבר חששתי מה יהיה בדרך חזרה. 

המשחק היה מצוין. מאוד פיזי. מראדונה "בישל" שער לפסקאול, וארגנטינה עלתה עם 0:1 לרבע הגמר (אנגליה, "יד האלוהים"). החוויה של היריבות בין שתי הנבחרות בתוך הרכב הקטן הייתה מרתקת כמו המשחק.

חזרנו למקסיקו סיטי לשמינית גמר אחר בו הדיחה צרפת את אלופת העולם אז - איטליה ב-0:2 משכנע.

כל הדרך חזרה הארגנטינאים התגרו באוהד העצוב מאורוגוואי ושרו שירי הלל למרדונה. מזל שאחד מהם ידע אנגלית עילגת שעזרה לי להרגיע את הרוחות. רק לאחר עצירה בפונדק טאקוס מקסיקני, כשהבירה על חשבוני, יכולנו ארבעתינו לשלב ידיים ולהסכים להוריד טונים. אחד הנימוקים שלי היה נימוק מנצח, שבדגל של שלושתנו - ישראל, אורוגוואי וארגנטינה שולט התכלת לבן. ברחובות מקסיקו סיטי ריקודי סלסה כל הלילה, ושירי עם. אין מה לעשות, כדורגל ומוזיקה נותרו שתי השפות הגדולות ביותר בעולם.

 חיבוק הניצחון של שחקני נבחרת ארגנטינה, 1986 צילום: רויטרס