מיזוג רשת-ערוץ 10 - צעד מתבקש

דווקא בתקופה שבה יש ממשלה עם עניין יתר בשוק התקשורת, גופים מרכזיים קורסים

רשת קשת וערוץ 10
רשת קשת וערוץ 10

האיחוד המתוכנן בין רשת 13 וערוץ 10 הוא קודם כל ומעל הכל סטירת-לחי לממשלה. בשנים האחרונות היא התישה את עצמה לדעת בסוגיית התקשורת. על שולחנה עלו ערוצי הטלוויזיה והרדיו ללא הפסק, וחלקים ניכרים מזמנם של שריה הוקצה לנושא זה. לא במפתיע, כי הרי ברוב התקופה הזאת היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, על-פי דרישתו, גם שר התקשורת, והעניין שהוא מגלה בתקשורת ידוע.

שני תהליכים התנהלו במקביל. רשות השידור עברה תהליך מרתק של טרנספורמציה כדי להיוולד מחדש כתואם די מדויק, אולי מקרה מרתק של שכפול גנטי. ואחר-כך הטלוויזיה המסחרית תחת הסיסמה של דה-רגולציה וחופש ללא מצרים. כך ניסתה הממשלה לכבות את "מדורת השבט", קרי: ערוץ 2, לפצלו לשניים - ובדרך זו גם להחליש את התקשורת. ריבוי ערוצי התקשורת היה לאסטרטגיה הנסתרת של הממשלה.

אכן שוק התקשורת השתנה לחלוטין. כשהקמנו את ערוץ 2, לפני 25 שנה, היו לפנינו שתי מטרות: האחת - ביטול המונופול של רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה; והאחרת - הקמת כלי פרסומי חדש שיוכל לסייע לכלכלה בישראל, כמקובל במדינות אחרות. עד אז לא היו פרסומות בטלוויזיה הישראלית.

שתי המטרות הושגו: המונופול בוטל, וערוץ 2, יחד עם הפריצה המהירה של הכבלים והלוויין, פרסו מבחר ראוי של ערוצים לצופה הישראלי.

באשר להצלחה העסקית - גם על כך אין חולק. השנים הראשונות היו רווחיות ונתנו לתעשיית הטלוויזיה והקולנוע תשתית כלכלית שאפשרה פיתוח פורמטים חדשים, צמיחה ויכולת לספוג הפסדים בשנים שבאו לאחר מכן. איש לא היה יכול לצפות ב-4.11.93, כשהשידור הראשון יצא לדרך, כי האינטרנט יעצב את עולם האינפורמציה מחדש, וכי המסכים הניידים ישנו את דפוסי הצפייה מן הקצה אל הקצה.

הטלוויזיה המסחרית בישראל היא בבעלות בעלי הון. הגבלות הבעלות ששמנו בעבר, נשחקו לצערי, וחבל. חששתי תמיד כי הטלוויזיה תהיה הזרוע הארוכה של בעלי הון, שייעזרו בה כדי לקדם את עסקיהם האחרים. הסכנה הזאת, במיוחד בכלכלה כה ריכוזית כמו ישראל, עדיין קיימת. אבל התרבות העסקית נכנסה לעולם הטלוויזיה ומכתיבה לה את אורחותיה. אנשי העסקים הללו אינם פילנתרופים, הם רוצים לראות רווח להשקעותיהם. כשהם מבינים שעליהם להביא כסף מהבית כדי ש"ההצגה תימשך", הם מאבדים עניין ומנסים להיפטר ממנה.

זו הסיבה גם שבעידן הדה-רגולציה החדש לא נפתחים הרבה ערוצים חדשים, ומי שנכנס לתחום יודע שהפסדיו מובטחים. זהו ההיגיון הכלכלי שעומד מאחורי ההחלטה של רשת וערוץ 10 להתאחד. שני הגופים בנפרד מפסידים, והם מקווים כי ביחד יוכלו להרוויח.

למרבה הצער, האינטרס העסקי הזה יפגע בתעסוקתם של עובדי הערוצים. נראה כי רבים עלולים לאבד את עבודתם. זאת עובדה מצערת ומכאיבה. גל פיטורים זה יגיע לאחר פיטורי העובדים ברשות השידור, שרבים מהם עדיין מובטלים. בימים האלה מצטרפים אליהם עובדי החינוכית.

גם בעולם העסקי הקשוח אני מבקש מכאן, לגלות אורך רוח והבנה ולבדוק היטב כל מקרה ומקרה. יש לעשות מאמץ כדי לסייע למפוטרים החדשים למצוא את מקומם בשוק התעסוקה. הנה נושא שהממשלה יכולה לסייע בו.

המדינה חייבת דווקא לעודד את איחוד הערוצים, משום שערוצים מפסידים יקטינו גם את הוצאותיהם, ואיכות התוכניות תרד. זה עדיין לא קרה, אבל עלול להתרחש. איכות התוכניות ורמתן הן גורם מרכזי בחינוך של אנשים צעירים ושל כלל הציבור. איכות משפיעה עמוקות על התרבות, היצירה, ועל החיים בכלל. האם היא תעצב אותם במתכונת של תוכניות ריאליטי - או שמא נזכה לראות גם תחקירים ותוכניות תיעודיות, כפי שערוץ 10 מצטיין בהם? יש תקווה כי אם ההכנסות יעלו עתה, במפת התקשורת החדשה, בעלי הבית ישתכנעו כי כדאי להשקיע, ולא יניחו לטלוויזיה לשקוע.

נקווה גם כי השר איוב קרא לא ייכנס עתה למסלול של התנגשות עם התקשורת, רק כדי להוכיח כי הוא צדק. הוא טעה.

■ הכותב הוא חבר כנסת בסיעת המחנה הציוני ושימש כמנכ"ל הראשון של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.