איך קורה שכולם שותקים?

1. משהו שלא כתוב אבל עולה בבירור בין המילים והשורות בדוח המבקר על הפרטת תעש: חפיפניקים. קבוצה של "מרחנים" פטפטנים, הכוללת כמה מבכירי האוצר ומשרד הביטחון היו אחראים משך כמה שנים להפרטת תעש. הם עשו את זה ביוהרה וזלזול בולט בכספי ציבור. החבורה הזו, שחלק מקודקודיה כבר לא במשרדים, אבל עוד נפגוש אותם בצמתים מרכזיים בכלכלה "הציבורית", קיבלו כוח וסמכות - אבל האחריות מהם והלאה. עשו מה שרצו - והלכו.

2. דוח הביקורת הזה שונה. זהו דוח-מלווה, אירוע נדיר בו משרד המבקר עוקב-מעורב בהליכים בזמן אמת. כי ראה את הזלזול והפגיעה במו עיניו. החטיבה לביקורת הביטחון בראשות יוסי ביינהורן נכנסה לתמונה מרגע שמישהו באוצר - על פי הדוח נראה שזו החשבת הכללית דאז, מיכל עבאדי-בויאנג'ו - הבין שמשהו מאוד לא טוב קורה בתהליך. שהמכרז לא מכרז, שהמחיר שמתגבש נמוך הרבה יותר מדי, שיש בעיה במעריכי השווי, וההכנה המקדמית הנדרשת למניעת התמוטטות התעשיות הביטחוניות האחרות לא מעניינת אף אחד. החברים המפריטים רצים קדימה ולא חשוב מה ישאירו אחריהם. במקביל הגיעו למבקר גם תלונות, עם מסמכים והקלטות, מגורמים אחרים בתוך וגם מחוץ למשרדים הללו - כל זה חייב התערבות מיידית.

כבר אז החלו המבקרים לפגוש את מובילי התהליך, כבר אז החל משרד המבקר לשלוח מכתבים לשרי האוצר והביטחון: שימו לב מה קורה, תקנו עכשיו. בניגוד להתנסחות הפרווה של המבקר ולהתנהלות שנראית לעיתים מפוחדת ומתאמצת לא להרגיז - ההתערבות בהפרטת תעש היתה קשוחה בהרבה. כי מה שהם ראו היה קשה ומזלזל.

3. שלוש טיוטות שלחו המבקרים למבוקרים. גם זה אירוע נדיר. פעמיים עצר המבקר את התהליך, ופעם אחת עצר אותו מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד. חלק מהדברים אכן תוקנו לאורך הדרך, למשל - החשבת הכללית, שהיתה אופוזיציה למהלכים שנוהלו על ידי רשות החברות ואגף התקציבים קבעה שהמחיר שנקבע, 1.1 מיליארד שקל, הוא נמוך משמעותית. בחשב הכללי דיברו על 2 מיליארד שקל ומעלה. המבקר והחשבת קבעו שבחישוב מחיר המכירה לאלביט יש לכלול גם את היתרונות הכספיים של הסינרגיה, ובעיקר של הסכמה בהיווצרות כוח תעשייתי-ביטחוני גדול מדי שיחזיק אחוז גבוה של השוק הביטחוני, בעיקר ביבשה. גם עניין מעריכי השווי איכשהו הוסדר, מעריך אחד נמצא בניגוד עניינים (האם מי שגייס אותו לא ידע מלכתחילה על ניגוד העניינים? אם כן, למה גייס אותו?). טיוטה אחרונה עסקה בלימוד לקחים להליכי ההפרטה הבאים. איך להכנס נכון למכרז, לקבוע מעריכי שווי, בירור מראש שאין ניגוד עניינים, איך יתכן שחברות שמייעצות לחברות הנוגעות בעניין ייבחרו כמעריכי שווי? איך המדינה חושבת על מכירת נכס בפחות משוויו?

4. המחיר הרשמי הסופי 1.9 מיליארד שקל, על פי הודעת האוצר והביטחון, בהחלט גבוה מהמחיר הראשוני. זה נובע מהתערבות החשבת דאז ומבקר המדינה. אליהם התווסף עם הזמן החשב הכללי הנוכחי, רוני חזקיהו, שהבין שאם לא יעמוד בפרץ של "מכירת החיסול" שמתפתחת ייפול עליו האשם. מה זה אומר לעתיד? שמחיר זה לא מחיר, שהערכת שווי שווה רק אם היא בתום לב של המזמין אותה, שפקידים בכירים לא יכולים לקבל סמכות מבלי שתהיה עליהם אחריות. והאחריות הזו - חייבת לחול עליהם גם בשנים שאחרי סיום התפקיד בממשלה.

5. דוח הביקורת הסופי שמתפרסם היום (ג') מכיל בתוכו חלק ממה שכבר תוקן - וחלק שטרם תוקן או שהתברר רק בהמשך. למשל, לא ברור מה עומק הבדיקה שנעשתה, אם באמת נעשתה, במשרד הביטחון - אבל מהדוח עולה "חשש מהותי", כך כתוב, שהבדיקות לא מוצו והפגיעה בשוק הביטחוני בארץ עומדת לפתחנו. אין תורה מסודרת לדרך שתבטיח ששתי התעשיות הביטחוניות הגדולות האחרות - תעשייה אווירית ורפאל, על אלפי עובדיהן, לא ייפגעו. אין מסלול פעולה שמבטיח המשך רכישת מוצרים ביטחוניים במחיר תחרותי סביר, ושהתעריפים אחרי מיזוג אלביט ותעש לא יקפצו. הבדיקה האמיתית, לא זו שמחפפת את התהליך רק כדי לסיים אותו מהר ולתת לאלביט את המתנה הגדולה, עדיין ממתינה. אבל מה זה באמת משנה להם, הרי הכסף של הציבור: המחירים יעלו, מערכת הביטחון תדרוש להגדיל את תקציבה, משרד האוצר יאפשר לה, והציבור ישלם.

6. יותר מזה, אין אפילו בדיל הבטחה שיתקיים המעבר של מכלול הפעילות מרמת השרון לנגב, מה שאמור להיות אחד מהמרכיבים המרכזיים במכירה. מסתבר שגם ההסכם המצורף למכירה בו התחייבות מערכת הביטחון לרכוש מוצרים מאלביט-תעש למשך עוד 5 שנים "אינו מחייב מעבר של כל מפעלי התעש ומתקניה לרמת בקע". אז איך קורה ששר האוצר משה כחלון מרשה לעצמו למרוח את כולנו ולהצהיר כי "מעבר המפעלים לנגב יאפשר את בנייתן של אלפי יחידות דיור בלב איזורי הביקוש לצד חיזוק התעשייה והתעסוקה בנגב באלפי מקומות תעסוקה"? ובכלל, אם לא הכל עובר לנגב - אז מה עשינו?

7. מעמוד לעמוד, מקטע לקטע הולך ומתבהר החשש-חשד, שהעובדה שההליך נעשה בחוסר שקיפות, בלי פרוטוקולים חתומים, בלי תיעוד מפגשים, גם לא אלה שבין בכירי האוצר עם מתחרים ומתמודדים, ומה שכן הגיע נכתב - נמרח רק בדיעבד, רק אחרי שנדרש שוב ושוב - הוא הליך מכוון. היה כנראה הרבה מה להסתיר.

8. אבל את מי זה מעניין? הרי זה כסף ציבורי חסר פנים ועיניים. אחרת למשל איך אפשר להבין את העובדה שישב דירקטוריון שלם של חברה ממשלתית, תעש, ושמע במו אוזניו ממנהל רשות החברות דאז שבכיר במשרד הביטחון, המנכ"ל דאז, מתערב התערבות גסה בתהליך - ושתק. איך יו"ר הדירקטוריון דאז, אודי אדם, לא קם וצרח? איך קורה שאדם, אלוף במיל', ממשיך לשתוק גם כשהוא מתמנה למנכ"ל משרד הביטחון? איך קורה שכולם שותקים?