למה לא הסכמתי לרוץ לראשות עיריית ראשון לציון

רמז: לא רק בגלל שאני צעיר מדי • אומנם ברק אובמה וביל קלינטון היו צעירים ממני כשנבחרו, אבל הם לא התמודדו עם מערכת מורכבת כמו עיריית ראשון לציון

למה לא רצתי לפוליטיקה / איור: עומר הופמן
למה לא רצתי לפוליטיקה / איור: עומר הופמן

לפני כמה שבועות פנה אליי נציג מפלגת "יש עתיד", וביקש לברר האם אסכים להיות מועמד המפלגה לתפקיד ראש עיריית ראשון לציון (כנראה שההיצע המוניציפלי התדרדר עד כדי כך, שהגיעו עד אליי). השבתי בשלילה בשל מגוון סיבות, שהפחות טובה ביניהן, כך התברר, הייתה טענתי הנחרצת שאני צעיר מדי לכך. אחר כך, בבית, התייעצתי עם ויקיפדיה וגיליתי שברק אובמה וביל קלינטון נבחרו לנשיאות ארצות הברית כשהיו צעירים ממני (בני 48), וגם ביבי נתניהו נבחר בפעם הראשונה כראש ממשלה כבר בגיל 47, אף כי השלושה לא הנהיגו מערכות מסובכות כמו עיריית ראשון לציון על פזורותיה.

כבר שנים אנו מתלוננים על בעיית ההנהגה במקומותינו. אנשים מצביעים בבחירות עבור האופציה הפחות גרועה לטעמם. המנהיגים שלנו בעשורים האחרונים אינם משמשים עבורנו מודל לחיקוי והנהגה עד כדי כך, שאצלנו בשלולית מנהיגות מזוהה לרוב עם שחיתות, כוחנות ונהנתנות, ופחות ופחות עם חזון, עקרונות, הובלה, מופת ודוגמה אישית. אנשים בוכים שאין מנהיג, שהדור ההוא הלך ונפטר והדור הזה פשוט נטול.

ניסיתי לבדוק מי מכשיר פה את המנהיגים. ההיגיון שלי אומר לי שלמי שאינו מנהיג אין כלים לגדל מנהיגים, ולמי שהוא כן מנהיג אין אינטרס לגדל מנהיגים. וכך, בחיפוש אחרי מעט אוויר, אופטימיות ואולי תשובה אחרת, יצאתי לפגוש את חברי ארגון LEAD. על אף שמו, זהו ארגון ישראלי, שפועל כבר כמעט עשרים שנה, במטרה לשמש חממה למנהיגים. בוחרים אותם שם בגיל 16 (כ-100-120 חברים חדשים מדי שנה) ומלווים אותם להנהגה שנים ארוכות.

יש המון פרויקטים נהדרים שנועדו לסייע למהגרים, לחולים, לעניים, לנכים, למיעוטים ולסייע לקשישים שמסרבים לכך, לחצות את הכביש, מתוך אמונה שחוזקה של השרשרת הוא כחוזק חולייתה החלשה ביותר, וראוי לחזק את החלשים ולקחת אותם קדימה. למעשה, בלי ששמנו לב, מרבית הפעילויות החברתיות הנהוגות אצלנו, נועדו לחזק אוכלוסיות או פרטים חלשים בחברה.

אין ספק שאלה פרויקטים מבורכים, אבל בצד זה, ספק אם כחברה נועדנו להיבחן רק כשרשרת. דומה שחשוב לא פחות, בצד חיזוק החלשים, לפעול גם לחיזוק החזקים. חשוב לקחת את הטובים בפוטנציה ולהפוך אותם למצוינים - כדי שאלה ייקחו אותנו קדימה. נכון, עושים את זה פה ושם - בקידום תלמידים טובים להישגים מצוינים, אבל מישהו שכח לקחת את המנהיגים הפוטנציאליים, ולהוביל אותם להוביל אותנו. ב-LEAD העריכו שלהנהיג היא הדרך הטובה ביותר ללמוד להנהיג, והחליטו לאמן אותם בלהנהיג מגיל צעיר.

אדם שנקלע, למשל, לחצר בית ספר בהפסקה וצופה בקבוצת תלמידי כיתה ב' רצים לשום מקום, יזהה ביניהם תוך שלוש דקות ילד-מנהיג שמעולם לא נבחר או הוסמך לכך, אבל יתר התלמידים נושאים אליו עיניים וסרים למרותו. השאלה איך משמרים את הילדים האלה כדי שיישארו מנהיגים וישפרו יכולתם דווקא בתחום הזה. איך מלטשים את היהלומים האלה להנהגה של גדולים.

שם בפרויקט הגיעו למסקנה שצריך לאתר ביניהם את הפוטנציאליים להנהגה (וזה קל), מתוכם למצוא את אלה שמלאים במוטיבציה להתקדם, ולאלה שמקיימים באישיותם את שתי התכונות הללו - פוטנציאל ומוטיבציה - החליטו לתת את החשוב מכול - את האופציה להנהיג. לכולם ברור שלא ניתן להיות מדען, כנר או כדורגלן מדהים מבלי להתאמן בכך מגיל צעיר, במשך שנים ובהתמדה. הדרך להנהגה, דורשת, מתברר, מסלול דומה.

במסגרת הארגון הזה כל נער ונערה צריכים להמציא פרויקט חברתי, ולשכפל אותו. במקום לסייע בהתנדבות לקשיש אחד או לטפח ולסעוד ילד שסובל מלקות כזו או אחרת, הם נדרשים להקים ולנהל ארגון שיבצע את אותה פעילות נקודתית בהיקפים גדולים, ואז גם לנהל את הפרויקט שלהם, לגייס תחתם את מי שיוציאו את הרעיון אל הפועל ולהנהיג אותם אל היעד. הרעיון הוא שמי שעושה הכול בעצמו לא יהיה מנהיג לעולם, אבל מי שמתאמן מגיל צעיר בניהול פרויקט - עשוי להיות מיומן בהנהגת אנשים ומהלכים.

הצעירים המקסימים שפגשתי מתאמנים בהובלת פרויקטים שהגו בעצמם, מתוך הנחה שמקסימום הם ייכשלו בהקמת פרויקט שממילא לא היה נולד אלמלא הם. לפעמים, באורח פלא, יוצא משהו טוב אפילו מאימוני הבוסר האלה. את חלקם רובכם מכירים: "כנפיים של קרמבו" - תנועת נוער לילדים עם צרכים מיוחדים, הראשונה והיחידה מסוגה בעולם - הוקמה על-ידי בחורה צעירה במסגרת פעילותה בפרויקט במסגרת LEAD. גם הפרויקט "זיכרון בסלון", שכיום דומה ששום יום השואה אינו שלם בלעדיו, נהגה שם. יצאתי מהפגישה איתם כמו ששר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי היה יוצא מניחום אבלים, עם המשפט הקבוע לתקשורת: "באתי לחזק ויצאתי מחוזק".

נותרה לי רק השאלה מי ינהיג פה עד אז. לפתע הבנתי שטעיתי כשסירבתי להצעה לרוץ לראשות עיריית ראשון לציון בטענה שאני צעיר לכך. לנגד עיניי עלתה תמונת ניצחון שלי כראש העירייה בעיר הולדתי, רגע לאחר סיום ספירת קולות החיילים והימאים, כשאני נישא על כתפי בסטיונר מזיע ומריע, שהבטחתי לו אישור לסככה אם אבחר, כשהוא צועק שאני מלך ישראל.

כעבור רגע התחלפה תמונה מחממת לב זו בבבואתו של עו"ד ציון אמיר בתסרוקת מוקפדת, הטוען שאני חף מפשע, ושכל החקירה נגדי היא פרי מזימה שתופרך, ושהוא ימשיך להתראיין בשערי להב 433 ולא ירד מהמרקע עד שתוכח חפותי או עד שייעצר אח"מ אחר. אני לא יודע איזו משתי התמונות שכנעה אותי יותר, אבל בחרתי לא להיבחר.