"משטר היסטרי, מפוחד ופופוליסטי רוצה לשלוט בתרבות"

אורן מוברמן, מבכירי הישראליים בתעשיית הקולנוע האמריקאית - במאי, מפיק ותסריטאי מועמד לאוסקר - לא כותב תסריטים, אלא סרטים. זה מה שהוא מרגיש כאשר באופן כמעט מיסטי הוא "צופה" בסרט שמוקרן בתוך ראשו, נותן לדמויות לדבר ואז הוא מעביר את זה אל צג המחשב. כך הוא מתאר שכתב גם את "פאזל", סרט עצמאי המבוסס על סרט ארגנטינאי, שיעלה לאקרנים בארצות הברית בסוף החודש. כשמוברמן כתב את התסריט לסרט החדש, בראש שלו הוא ראה את סטנלי טוצ'י מככב בו (וגם מביים אותו), כאשר את דמותה של עקרת הבית אגנס מגלמת לא אחרת מאשר מריל סטריפ. ליום הולדתה מקבלת אגנס פאזל במתנה ומגלה שיש לה כישרון יוצא דופן להרכבת פאזלים. המשחק הכל-כך טריוויאלי וילדותי, עתיד גם לשנות את חייה.

אבל כמו שקורה לא פעם בשואו ביזנס, התסריט של "פאזל" עבר לא מעט ידיים. השחקנית קלי מקדונלד נבחרה לגלם את אגנס, וטוצ'י לא ביים אותו וגם לא שיחק בו. אבל במקום להתאכזב שהחזון שלו לא יצא לפועל, מוברמן מאוהב בתוצאה שיצר הבמאי מארק טורטלטאוב, וגם חברת סוני, שרכשה אותו בחמישה מיליון דולר - לאחר שהוקרן וזכה לשבחים בפסטיבל סאנדנס האחרון.

"מבחינתי, תסריט זה משהו אבסטרקטי", אומר מוברמן כשאנחנו יושבים על כוס קפה שחור, במלון בוטיק מעוצב בדרום תל אביב. העברית שלו מצוינת, נקייה ממבטא, ועם הזקנקן והמשקפיים אפשר היה לשייך אותו בקלות לאגף ההיפסטרים המקומי. ב-40 השנים שהוא לא גר כאן, הוא מטפח רזומה מרשים באמריקה, הכולל סרטים כמו "השליח" שאותו כתב וביים וגם היה מועמד עליו לאוסקר, "נורמן" של יוסף סידר שבו היה שותף כמפיק, "מחוץ לזמן" (ביים), "אהבה וחסד" (הפיק), "ארוחת ערב" (ביים) ו"אני לא שם", לו כתב את התסריט המבוסס על הביוגרפיה של בוב דילן. בתחום העשייה הישראלית, מוברמן כתב והפיק את "ג'נקשן 48" שביים אודי אלוני, הסרט שעמד במרכז הפרובוקציה של פרסי אופיר 2016, כאשר במהלך הופעה של השחקן הראשי תאמר נפאר, קמה שרת התרבות מירי רגב ועזבה את האולם במחאה.

לישראל הוא כמעט לא מגיע, לא מעורב בכלל בתעשיית הקולנוע המקומית מבחירה וגם לא מתכנן לעשות עלייה. את האנרגיה הוא משקיע ב-Sight unseen Pictures, חברת ההפקה המצליחה שבה הוא שותף, שרק השנה היה לה יבול של ארבעה סרטים: "הסיפור", "חיים פרועים", "אנשים ומפלצות" ו"פאזל". "תסריט הוא אבסטרקטי", הוא חוזר ומסביר, "כי השאר זו עבודה של המלהקות, אנשי הלוקיישנים, הבמאי והשחקנים. אני הרבה על הסט גם כשאני לא מביים, אז אני לא מופתע".

הייתה לך בראש מריל סטריפ. לא מאכזב?

"ממש לא, כי את הגרסה שלי לסרט כבר ראיתי, אז זה לא משנה. ככה היה בפאזל. להגיד לך שזאת התוצאה שדמיינתי? לא, כי הליהוק לקח אותו למקום לגמרי אחר. עקבתי אחריו בעריכה ולחלק מהדברים שאמרתי גם הקשיבו. ככה היה גם ב'אהבה וחסד', הסרט על בריאן וילסון מה'ביץ' בויז'".

"אני עובד בלי אגו"

עם רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל, הוא שומר על קשר שנים רבות. שור ביקש ממנו כמה פעמים לשפוט בחממת סם שפיגל הבינלאומית - חממה יוצאת דופן, המשמשת מקפצה לקולנוענים אנונימים מרחבי העולם, לחשיפה מול 60 אנשי תעשייה בכירים שמגיעים במיוחד כדי לצוד תסריטים בעלי פוטנציאל הפקתי גבוה, ומוברמן פעם אחר פעם סירב.

"הפעם זה הסתדר לי טוב", הוא אומר. "מדובר בתוכנית של כמה חודשים שבה יוצרים מכל העולם, שעשו סרטי ביכורים וסרטים קצרים, מפתחים תסריטים ועובדים מול מנטורים שמלווים אותם לאורך התהליך. בגלל הפרסטיז'ה של החממה, מגיעים לאירוע הסיום סקאוטרים מהתעשייה לשים עין על יוצרים עם פוטנציאל ולקנות תסריטים. מה שמרשים זה שמשנה לשנה הרמה עולה ותשומת הלב הבינלאומית גוברת, בעיקר כי הסרטים נעשים ממש. מהחממה יצא למשל 'הגננת' של נדב לפיד, שרימייק עליו יצא בקרוב בנטפליקס. השנה רנן הכריח אותם לצלם סצנה מהסרט על חשבונם, והרמה הייתה כל-כך גבוהה, שזה בלבל".

מה זאת אומרת בלבל?

"באתי לשפוט תסריטים, וכאשר ראיתי את הסצנות, הדעה שלי השתנתה. תסריט הוא תרמית שלא בזדון. זו הברירה היחידה, כי אין דרך לתקשר מוצר יקר כמו סרט אלא דרך מילים. וזה מצריך הרבה דמיון".

חשבתי שתסריטים מגבילים את הדמיון, כי הם מאוד ספציפיים.

"התסריט רוצה להכתיב לך כמה שיותר".

אז למה הוא תרמית?

"כי בסוף, כל אחד מדמיין את הסרט אחרת".

אז אם תסריטאי רוצה שהסרט ייראה אחד לאחד כמו החזון שלו, הוא גם צריך לביים אותו, או לעבוד עם מישהו שחושב כמוהו.

"אין אף אחד שחושב כמוני. אני עובד בלי אגו כי מעניין אותי לראות מה אחרים יעשו איתו. אני לא כותב בוואקום. התפקיד שלי הוא להיכנס לראש של הבמאי".

ואם אתה לא מצליח להיכנס לראש שלו?

"בדרך כלל אני מצליח. אני במאי, תסריטאי וכותב תסריטים לבמאים אחרים. בעולם הקולנוע העצמאי זה מאוד נדיר לכתוב לבמאים אחרים. מצאתי נישה".

למה אתה מתכוון ב"קולנוע עצמאי"?

"לזה שהמימון בו מגיע מחברות שאינן קשורות להוליווד, סרטים דלי תקציב, עד תקציב של 20 מיליון דולר פחות או יותר".

באמת דל, יחסית לסכומים שרצים בהוליווד.

"הבחירה שלי בקולנוע העצמאי קשורה לזה שבאתי מפה. ההשפעות עליי היו אירופאיות, והוליווד העכשווית לא ממש מעניינת אותי. אותי מעניין המפגש בין אמנות, עשייה, תעשייה וכלכלה".

אבל צריך לממן את האמנות הזאת.

"זאת אמנות מאוד יקרה, לכן קוראים לזה שואו-ביזנס. אבל אותי מעניינת האמנות כסוג של נס. היו לי הזדמנויות להשתלב בהוליווד ולא רציתי. זה פס ייצור, כלכלה גרידא, יש לה את הפלוסים שלה, אבל הם לא בשבילי".

איזה סרט זכה בתחרות בחממה?

"'ברדלס אנטולי', תסריט טורקי על סגירת גן החיות באנקרה".

ומישהו כבר קנה אותו?

"אין קניות ישירות שיוצאות משם, כי הכספים מגיעים מקרנות, שיטה שאני פחות מכיר. השיטה שלי היא קפיטליסטית, אין כספים ממסדיים, הכול פרטי, עצמאי לגמרי".

אז אתה מתנגד לשיטת הקרנות הישראלית?

"הסכנה היא כניסה של אג'נדה פוליטית לעשייה. אצלנו (באמריקה) אין פוליטיקה, אבל אין גם תמיכה באמנות".

כשאין תמיכה, יוצרים מהשוליים לא מקבלים הזדמנות.

"זה היה נכון עד לקמפיין MeToo#. אחרי שהוא פרץ, נשים קיבלו את תשומת הלב שמגיעה להן, סקסיזם בתעשייה מוגר והגישה למיעוטים השתנתה, תראי את 'בלק-אאוט' ו'הפנתר השחור'. הביקוש למיעוטים הגיע באיחור של כמה עשורים טובים".

ואצלנו, שרת התרבות רוצה להגביל את כוחן של קרנות הקולנוע. אנחנו יותר טראמפ מכם.

"משטר היסטרי, מפוחד ופופוליסטי רוצה לשלוט בתרבות. היא (השרה) מתחברת לתסכול לגיטימי לגמרי באופן חלוקת הכספים, אבל לוקחת את זה לכיוון לאומני במקום לענייני. אני לא גר פה, אבל יותר אנשים נדחו במהלך השנים על-ידי הקרן, כך שיש הרבה מאוד מתוסכלים. אם זה היה קפיטליזם טהור, התסכול היה שם, אבל לא היה להם ממסד להוציא אותו עליו".

למזלך, אתה פטור מהבחישות האלה.

"קולנוע הוא ניחוש. אין לי גוף ממשלתי שאומר לי מאיפה אקבל את הכסף, אז הגוף הפרטי, בדרך כלל חברות הפקה פרטיות, מנהל איתי משא ומתן על מה שכתבתי. אם הוא מאמין בחזון שלי, הוא ישים כסף, והמטרה היא מסחרית לחלוטין. רווח".

תגדיר הצלחה.

"אם עשית סרט בחמישה מיליון דולר ומכרת אותו בעשרה מיליון - זאת הצלחה. להבדיל, 'מחוץ לזמן' עם ריצ'רד גיר לא היה הצלחה קופתית וזאת גם לא הייתה המטרה שלו. המטרה הייתה חברתית, לפתח שיח וערוצים לתרומות להומלסים - והצלחנו".

אפשר להתפרנס מסרט חברתי כזה?

"התמזל מזלי שאני במקצוע. אני מפיק, כותב ומביים, ומתפרנס".

"מישהו שמכיר מישהו"

מוברמן גדל בגבעתיים. כשהיה בן 12 המשפחה עברה לניו יורק, בעקבות אביו שעבר לעבוד בשלוחה האמריקאית של בנק לאומי. עם סיום התיכון חזר ארצה להתגייס עם יעל, אפידמיולוגית וחוקרת שחפת ואיידס באפריקה - אז חברתו וכיום אשתו ואם שני ילדיו. הוא שירת בנח"ל מוצנח ולאחר השירות חזר לניו יורק ולמד בברוקלין קולג' קולנוע, פילוסופיה, גנטיקה ואנגלית. כדי להרוויח כמה סנטים כתב על קולנוע ב"מעריב ניו יורק" ועבר ל"אינטרוויו", שם ראיין את אנשי התעשייה, ואיכשהו הפך לתסריטאי.

"כתבתי תסריט, גייסתי כסף משתי חברות מתחרות בצרפת, איך? קשרים. תמיד זה מישהו שמכיר מישהו. כל החיים שלי בנויים על אינטליגנציה רגשית. שלושה ימים לפני הצילומים, הסרט התמוטט, כי החברות היריבות הכשילו אחת את השנייה. האכזבה הייתה עצומה, אבל מצד שני היה לי תסריט ואנשים התחילו להתעניין בכתיבה שלי, בעיקר שחקנים, וככה זה התגלגל. הרבה מהכתיבה שלי למדתי משחקנים, מכריסטיאן סקוט תומס, סטיב בושמי, ג'ון האם ו-וויליאם דפו. הבנתי מהם סוג של שפה שבמאים לרוב לא מבינים.

"לשחקן ברמה יש משהו מסתורי, שאליו נחשפתי בפעם הראשונה כשראיינתי ב'אינטרווי' אנשים כמו ספייק לי או אנג לי. עבדתי תקופה גם בהוצאה פרטית שפרסמה תסריטים, שבשבילי היו עוד כלים ללמידה".

יש לך תדמית של איש קולנוע ששחקנים אוהבים לעבוד איתו - וודי הרלסון וריצ'רד גיר עובדים איתך שוב ושוב. מה מיוחד בך?

"אני אוהב שחקנים בגלל המסתורין של מה שהם עושים, והעניין שלי בהם הוא אמיתי. הגישה שלי לבימוי היא קודם כול השחקן והצרכים שלו. לא לשבור את ההופעה שלו לחלקים, לא לשבור סצנות. לתת להם לשחק אותן מההתחלה עד הסוף, מה שמאפשר להם להביא לידי ביטוי את הכישרון שלהם. הפרטים הם הבן אדם ואני מחפש את האנשים".

אישי: 52, נשוי 2, מתגורר במנהטן, ניו יורק

אקטואלי: מבקר בארץ כשופט בחממת סם ספיגל לקולנוע בינלאומי, שמתקיימת זו שנתה השביעית, ואשר מחלקת פרסים בסך כולל של 120 אלף דולר ליוצרים שונים