"בתחילת הדרך, העבודה המשותפת הייתה סיוט"

הפורטפוליו של דורון פלד, מנכ"ל TDK-Lambda ישראל • "המשפחה לא הייתה אף פעם ביפן, מאחר שאני עושה הפרדה מוחלטת בין החיים הפרטיים למקצועיים"

אני: ערכי, ריכוזי, מרגיש בטוח כשאני שולט בפרטים. לוקח לי זמן לתת אמון באחרים, אבל כשזה קורה, זה בא מהלב.

משפחה 1: ההורים של אמא גרו בבגדד, בית של תשעה ילדים. הם התפרנסו ממסחר והיו אמידים, ועלו לארץ בתחילת שנות ה-50, כשהחלה רדיפת היהודים. אמא הייתה אז בת 15. הם הצליחו להבריח קצת רכוש ואחרי שהות קצרה במעברה, קנו אדמה בקריית אתא ובנו בית. מיד אחרי שהגיעו סבא לבש חליפה והלך לעבוד בקק"ל, כי לא היה לו מושג שאלה עבודות דחק. אחר כך פתח חנות.

משפחה 2: ההורים של אבא עלה לארץ ב-1924 מעיירה בגבול פולין-גרמניה. אח אחד הגיע בעקבותיהם והשאר נרצחו בהמשך בשואה. סבא היה עובד עירייה וסבתא אחות בבית חולים.

הורים: נפגשו במפעל הסיגרים "דה האז", שהקים יהודי הולנדי. אבא היה איש מכס ואמא גלגלה סיגרים. הם התחתנו וקנו מגרש בקריית ים.

ילדות: חולות, חברים, שכונה, ים, ילדות של פעם. שיחקתי כדורסל בהפועל קריית ים עד גיל 30 ובצבא במסגרות הצבאיות.

שירות צבאי: ניתבו אותי לנ.מ. ונשארתי שם שלוש שנים בקבע, כי בדיוק התחתנתי עם ברוריה והייתי חייב לפרנס אותנו כשהיא למדה.

ברוריה: אשתי, מרצה וסגנית המנהל של בית הספר הארצי להנדסאים בטכניון. אישה חכמה, רואה דברים הרבה לפני שאני מסוגל לדמיין אותם, ואם היא מצליחה לסבול אותי כל כך הרבה שנים, היא כנראה באמת מיוחדת. התחתנו בתחילת שנות העשרים שלנו, מהראשונים בחבר'ה. יש לנו שלושה ילדים, אנחנו גרים בגבעת טל, קריית אתא.

TDK 1: כשברוריה סיימה את התואר והתחילה לעבוד, אני התחלתי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון. בסוף השנה האחרונה היה יריד תעסוקה והלכתי לכל המקומות שנראו לי מעניינים, חוץ מ-TDK. בדרך החוצה השארתי להם קורות חיים. התחלתי תהליכי קבלה במקום אחר, וכשזימנו אותי לראיון, החלטתי ללכת כדי להשתפשף לקראת הראיונות הבאים. כשעברתי, ביקשו שאבוא למבחן מקצועי. הסכמתי כדי לראות מה זה וכשהציעו לי עבודה סירבתי מיד. ואז המנכ"ל התקשר בעצמו והזמין אותי אליו הביתה לראיון. חשבתי שיש לי קיץ שלם להעביר עד שאתחיל לעבוד, ורק אז קראתי על החברה.

TDK 2: החברה הישראלית, שהיא חלק מתאגיד יפני בשווי 12 מיליארד דולר עם 100,000 עובדים, מפתחת, מייצרת ומשווקת פתרונות הספק, ספקי כוח, ממירי מתח, ספקי מעבדה ומסנני רעש. יש לנו מרכז מו"פ בכרמיאל ומרכז שיווק בפתח תקוה ואנחנו מעסיקים 240 עובדים. התחלתי כמהנדס פיתוח תחת הנהלה אמריקאית, ואחרי שמונה שנים הניהול עבר לידי היפנים ואני מוניתי למנהל הפיתוח, אחרי שהייתי בהכשרה בסינגפור.

סינגפור: במשך שישה חודשים הייתי שם בלי המשפחה ואת הבן הצעיר ראיתי לראשונה כשהיה בן חודש, דבר שאני לא גאה בו. לא היה אינטרנט או סלולרי והטלפון היה אמצעי הקשר היחיד. גם לא הייתה לי אפשרות להגיע בכלל לארץ, אבל החברה הייתה אז בסכנה קיומית - אלמלא היפנים, היא הייתה קורסת. הסתפקתי בביקור אחד של המשפחה.

יפנים: בתחילת הדרך העבודה המשותפת הייתה סיוט לשני הצדדים בגלל הבדלי התרבויות. כששלחו אותי ללמוד במטה של חברת האם, כמו בוגר טכניון ממוצע, הייתי בטוח שאני הכי חכם בעולם - ואחרי חמש דקות איתם הבנתי שאני לא יודע כלום. מדהים לראות את המחויבות, הדיוק, העומק, ההתמדה והידע, והאנדרסטייטמנט של יפני שאומר שהוא לא ממש יודע, אבל מפגין שליטה פנומנלית בחומר; מדהים לראות שהמנהלים והעובדים יושבים באותו חלל וליד שולחנות שווים, למרות ההיררכיה המקצועית. המשפחה לא הייתה אף פעם ביפן, מאחר שאני עושה הפרדה מוחלטת בין החיים הפרטיים למקצועיים.

ג'נסיס: הילד הרביעי שלי. מוצר מתוחכם שהגיתי ופיתחתי אף על פי שאף אחד בחברה לא רצה בו. הוא משמש בתעשיות הבדיקות ויודע לקבל פקודות ולהחזיר פידבקים ממערכות מחשוב ואליהן. זה היה בתחילת שנות ה-90 כשהחברה דשדשה, והבנתי שצריך לצאת מהחשיבה הדוגמטית. נשיא החברה, שהיה כאן בביקור, נתן לי אישור ודדליין. התעוזה הישראלית והדיוק היפני הביא את קו המוצרים להיות המוביל בחברה. חברת האם מאוד מאמינה מאוד בישראל.

לקוחות: אפלייד מטיריאלס, סימנס, HP, אינדיגו, פנסוניק וכל החברות הרכב הגדולות. המתחרה הגדולה שלנו בישראל היא אמטאק.

פנאי: מעט מדי. משחק כדורסל, קורא הרבה וכמעט לא יוצא לחופשות.

תפיסת עתיד: אני לא חושב שמונחים של 20 שנים קדימה, אבל כל מה שאני עושה בחברה היא תמיד בהסתכלות קדימה. אנחנו בתחילת מהפכה שתביא את החברה לצמיחה וחלק ממנה היא הרחבת המפעל בכרמיאל והעברת ייצור מסין לכאן.