מנחמיאס-ורבין עד מארי לגאר: הזכות לבחור תגובה להטרדה

וידאו קצר בן 39 שניות חשף השבוע לעין כל את מה שנשים מתקשות להסביר. איך נראית הטרדה חולפת, רגעית, מהירה ופוגענית ומה הן ההשלכות עבור מי שלא מוכנה לשתוק. צעירה בשם מארי חמקה ממאפרה עשויה מזכוכית שהושלכה לכיוונה ומיד לאחר מכן ספגה מכת אגרוף לתוך פניה, מכה כה חזקה שהיא איבדה את שיווי משקלה ונפלה על מחיצה שקופה לידה.

מכות, איום על החיים וכל זה אחרי הטרדה מחפצנת ברחוב. לקוראי הטור במהדורה המודפסת, אני מציעה ליטול נייד או מחשב ולהקליד את השם Marie Laguerre ולאתר את קטע הווידאו הקצר שהעלתה הצעירה בת ה-22 שצעדה בשעת ערב מוקדמת ומוארת ברחוב מרכזי בפריז. אם לא הצלחתם להבין מה הולך שם בצפייה הראשונה בסרטון, גלגלו את הכל פעם נוספת. גם אני נזקקתי לשתי צפיות כדי לקלוט. גבר חולף שרק לכיוונה, ליווה זאת באמירה משפילה מחפצנת והיא ענתה לו מיד "סתום את הפה".

האירוע נתפס במצלמת האבטחה הקבועה של בית הקפה, ביום רביעי שעבר. לאחר שמארי לאגר חטפה אגרוף והתוקף הסתלק, היא לא איבדה את הפוקוס. היא ניגשה לבית הקפה וביקשה ממנהליו להריץ את מצלמות האבטחה כדי לאפשר לה להשתמש במה שצולם. מסתבר שגם רגע ההטרדה, בתחילת הווידאו, צולם. מה עשתה מארי? היא בסך הכל השיבה למטרידן "סתום את הפה". זה הוביל להטחת מאפרה ואגרוף בפנים. אלימות כלפי נשים אינה דבר חדש. מי שקמה ומשיבה, חוטפת כפליים.

מארי חזרה לביתה, העלתה את קובץ הוידאו ליוטיוב, פתחה את עמוד הפייסבוק שלה וכתבה: "זו התנהגות לא מקובלת והיא מתרחשת יום יום. יש גברים החושבים שהם יכולים לעשות כל דבר ברחוב, שמשוכנעים שמותר להשפיל אותנו, ולא מרוצים כאשר אנחנו נפגעות. נמאס לי מלהרגיש לא בטוחה כאשר אני הולכת ברחוב. הדברים חייבים להשתנות - וזה חייב לקרות עכשיו". 

במקרה, בצרפת דנים בימים אלה בחקיקת חוק תקדימי, שיטיל קנסות מידיים (כמו דוחות תנועה) על מטרידים/שורקים/טופחים על ישבנים וכולי. עם האווירה הציבורית כיום, תקיפות נשים והעלבתן לאור יום, החוק ככל הנראה יעבור את אישור המחוקקים.

מדוע אני מתעכבת על הסיפור הצרפתי? עבור מי שצפתה בווידאו, בהתרחשות שאחריו ובתמיכה לה זכתה מארי לאגר - בלט בעיניי עקרון מרכזי. הצורך של מי שספגה השפלה ברחוב, הטרדה, קללה מינית - לשלוט בתהליך. להוביל את הטיעון הציבורי נגד מה שקרה לה ואיך להתמודד עמו. 

זה קשור, איך לא, לאירועים שחווה חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין ממפלגת העבודה בשבועות האחרונים. זה התחיל במהלך מפגש סיעתי בקיבוץ בארי בדרום. ח"כ ממפלגתה, איתן ברושי, נגע בה באופן משפיל בישבן. מהרגע הראשון נחמיאס-ורבין ביקשה מכולם דבר אחד, לתת לה להתמודד בדרכה. היא תבעה מברושי התנצלות מיידית, באותו הרגע בקיבוץ. אך ברושי הפנה לה את הגב והתרחק, התעלם.

נחמיאס-ורבין התעצבנה (ובצדק) שאחרים פרסמו והגיבו בסגנון "למה לא סטרת לו במקום?". מדוע זו החלטתם? היא ביקשה ממנו התנצלות מילולית, שיסתכל בעיניים ויגיד סליחה, היא לא חיפשה לתת מכות בחזרה. 

הדרך של נחמיאס-ורבין דומה לזו של מארי הצרפתית שהשיבה לגבר - "סתום את הפה", ואח"כ נקטה בדרך שלה, המדויקת ואולי האיטית יותר, לאתר את הווידאו ממצלמות האבטחה, להעלות אותו בעמוד הפייסבוק שלה ולהסביר מה היה לא תקין. כאשר גולשים חשבו שיושבי בית הקפה היו צריכים להיות אמיצים יותר נגד התוקף, מארי חשבה שהם טועים. הכל קרה בהרף עין, אנשים לא מבינים תמיד את הסיטואציה שנפרשת מולם. מארי לא רצתה קטטה המונית. 

נחמיאס-ורבין החליטה שהיא יכולה לסלוח לברושי על הטפיחה בטוסיק שלה. אבל הסיפור הבא בתור, הטרדה מינית, תקיפה, בתוך מעלית לפני 15 שנה, הוא בבירור ברף גבוה יותר וגם שם. לא היה מזיק אם יו"ר מפלגתה אבי גבאי היה מתייעץ איתה, עם נחמיאס-ורבין, על אופן ההתמודדות המפלגתית בנושא לפני שצייץ בטוויטר על ברושי: "אין מקום ברחוב או בכנסת לעברייני מין".

גבאי כמובן צודק שכתב: "אין מקום ברחוב או בכנסת לעברייני מין". הציוץ המלא מסבך את גבאי בלשון הרע, כי מילולית הוא האשים את ברושי בדבר שטרם קרה. ברושי עוד לא הורשע.

לא הבין מה לא תקין במעשיו

גם כתב התביעה של ברושי מרגיז מנקודת המבט של נחמיאס-ורבין. מוצגות שם סט עובדות מגוחך. "נוצרה סיטואציה שלא הייתה צריכה להתרחש, שבה נגע ברושי בישבנה של נחמיאס-ורבין. לאחר שהבין את הטעות, ברושי לקח אחריות והתנצל על הנגיעה". ובכן, לא כך הדבר, זוהי לא "סיטואציה" אלא הטרדה. נחמיאס-ורבין דרשה התנצלות מיידית, וברושי הפנה לה את הגב. רק כאשר יו"ר המפלגה גבאי ויו"ר הסיעה יואל חסון הבהירו לו שיהיה חייב להתנצל, הוא ניאות והחל להתקשר לנחמיאס-ורבין באובססיה כדי לזכות בשיחת טלפון עמה. הוא בכלל לא הבין מה לא תקין במעשיו.

נחמיאס-ורבין לא התראיינה (כמעט) בנושא ברושי. היא עוברת בימים אלה מה שעוברות נשים רבות הסובלות מהטרדות. הן חוששות מאובדן שליטה על תיאור האירועים, הגורל שלהן בידי כלי תקשורת ודברנים מטעמי עצמם. היא מנסה לעצור מטוטלת כבדה: מצד אחד הדלפה על הטרדת ברושי כלפיה, משהו שלא היא יזמה שלה, מצד שני גילויים קשים על התנהגותו של ברושי לנשים אחרות, ציוץ נוקב ויש מי שיאמר מוגזם של יו"ר מפלגתה, תביעת לשון הרע, שגם היא נגררת לתוכה. את הטפיחה על הישבן שלה היא יכלה להכיל, לדרוש התנצלות, לקבל אותה, אבל ככל הנראה היא לא רצתה להוביל את המקרה לחיסול קריירה של פוליטיקאי. מה שקרה לאחר מכן כבר לא בשליטתה.

אנשים מבלבלים בין הסכמה של אישה לקבל התנצלות, לבין סלחנות כלפיו. ועכשיו, עם התביעה והמהלך של ברושי להקטין ולזלזל באותו אקט משפיל - טפיחה על הישבן, כאילו לא מדובר בביג דיל. 

אז מה קרה? למה היא מתרגזת, בסך הכל נתנו לה על הטוסיק, נכון? בדומה למארי לאגר, גם נחמיאס-ורבין רוצה שליטה על המצב. היא רוצה שציבור הישראלי וגם המתפקדים של המפלגה יראה את העבודה המשמעותית שלה בכנסת, את המהלכים בוועדת פישמן, חקיקה בנושאי תעשייה ותעסוקה. וכן, היא גם רוצה שאף גבר, בכנסת או ברחוב לא ישרוק לה, ייתן לה טפיחה על הישבן או יקטין את מעמדה. כמה זה מסובך?

פערי דורות בחברה הדרוזית

יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ אבי דיכטר, מתראיין בימים האחרונים בהרחבה בנוגע לחוק יסוד הלאום. בכל פעם שהוא נשאל על סעיף 4, סעיף השפה העברית הרשמית והשפה הערבית בעלת "המעמד המיוחד" ועל העדפת התיישבות יהודית בסעיף 7 לחוק היסוד, דיכטר מסביר שהנוסחים הקודמים שהונחו בפני הוועדה ובניסוחים המקוריים שלו - היו נחרצים הרבה יותר. ולמעשה, אחרי פניות של נשיא המדינה וביקורת בשיח הציבורי תוכן הסעיפים הללו קוצץ, צומצם - ומכך מסיק דיכטר, שהכל בסדר. כוונת המחוקק המקורית היתה גרועה בהרבה, אפשר להירגע, כי עכשיו זה "מתון". הכל יחסי.

הטיעון הנ"ל מוזר. כאילו בני המיעוטים - דרוזים, מוסלמים, צ'רקסים, בדואים ונוצרים - אמורים להיות מאושרים מכך שמדינת ישראל חוקקה חוק יסוד לאומני, קצת פחות מן החוק המאוד לאומני שיכלה לחוקק. כאילו העובדה שריככו את הניסוחים מוכיחה בפני מיעוטים שהחוק מיטיב עמם. כאילו ההתמקדות בדרוזים בלבד הופכת את שאר הקבוצות לכאלה שלגיטימי להפלותן.

ביישובים ערבים (מכל הסוגים) ניצבים בפני מציאות של צווי הריסה לבניה לא חוקית, בעוד תכניות מתאר שיאפשרו בניה על פי החוקים לא תמיד מקודמת. לפני שנה וחצי נדהמו מנהיגי החברה הערבית כאשר מיד אחרי פינוי עמונה, הנמצאת מחוץ לשטח הריבוני של ישראל ונבנתה על אדמה פרטית של פלסטינים, נתניהו רצה להמתיק את הגלולה המרה. הוא פרסם הנחיה "לקדם אכיפה שוויונית בתחום הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי". נתניהו פרסם באותם ימים, שלוש הודעות-הצהרות שונות בנושא אכיפת בנייה לא חוקית במגזר. כאשר נשאלו דובריו על כך, הסבירו שהוא בעד אכיפת החוקים, "הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי". 

את העלבון ההוא לא ניתן למחוק, ועם סעיף 7 לחוק היסוד, "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה", אפשר להבין ממה הם חוששים.

בתוך כך, בתוך העדה הדרוזית ניכרת בימים האחרונים מחלוקת לא פשוטה בין צעירים למבוגרים, בין הנהגה דתית למובילי דיעה בתקשורת. הימים האחרונים חשפו שיש פער רחב בין מי שמייצג את העדה הדרוזית בממשלה, השר איוב קרא והמסרים המתונים של מנהיגה הדתי של העדה, השיח' מואפק טריף לבין קולות של צעירים בעדה, קציני צה"ל בשירות קרבי וקציני צה"ל בדימוס. שיא הפערים יבוא לידי ביטוי במוצאי שבת בהפגנתם בכיכר רבין, אירוע שדוגמתו לא זכורה במדינה.