חשיבותה של חוסר רצינות

מדור הספרים של ליידי גלובס: גלגולי האהבה של אליס מונרו רחוקים מלהיות בנאליים • התובנות של רונית מטלון ז"ל הן עונג גדול לחובבי הספרות • והדרך המומלצת לסגור את הקיץ היא על חוף הים עם שתי הגברות ה(לא) רציניות של ג'יין בולז

ספרים ספטמבר / צילום: איל יצהר
ספרים ספטמבר / צילום: איל יצהר

שתי גברות רציניות, ג'יין בולז, הוצאת לוקוס, 282 עמ'

הספר. לשתי הגברות שתפגשו כאן, גברת גרינג וגברת קופרפילד, נמאס להיות רציניות. החברה הניו יורקית של שנות ה-30 הייתה רוצה לשמור אותן ככאלה, והן בהחלט שיחקו את המשחק לאורך זמן מסוים, אבל בסוף נמאס להן לשמור על הכללים.

בתחילת הספר הן נפגשות במסיבה. "את בלתי צפויה במידה מרהיבה, ואת לא פוחדת מאיש מלבד עצמך", משתפכת קופרפילד בפני גרינג, ואז מספרת לה שהיא נאלצת לצאת עם בעלה לטיול בדרום אמריקה, הסיוט של חייה. מכאן והלאה, שתיהן יוצאות לדרך, כל אחת והמסע שלה. גרינג, שעד כה התרחקה מחברת אדם, מניחה לזרים להתפרץ אל חייה, משכנת אותם אצלה ומסכימה לממן את מזונם. באופן מוזר, דווקא זה נותן לה את האומץ לנסוע לבד ולחקור עולם חדש מבחינתה. קופרפילד מתחברת לזונות של פנמה ולבעלת בית המלון שמשכנת אותן. לאט לאט היא מתרחקת מבעלה, משאירה אותו לטייל לבד, ונהנית להשתכר עם חברותיה החדשות והמלחים המגיעים אל החוף. ראוי להתעכב גם על תפקיד המשנה של גב' קורנוויל, בעלת אותו מלון זול. הביקור שלה במלון וושינגטון, בצד המואר של העיר, מציע מבט מפוכח שמשרת את הספר כולו.

אבל אנחנו לא כאן בשביל הפיכחון. שתי הדמויות הראשיות נוהגות בצורה חסרת אחריות, לעתים לא מובנת, טיפשית, קלת דעת, נטולת היגיון. הן מרשות לעצמן לצאת מהמסגרת החברתית החונקת, להתעלם מתמרורי האזהרה, ולא לעשות את מה שהן אמורות לעשות. וזה נהדר. גם אם בתוך ההנאה יש שעות של שעמום, עדיין הן חלק מהווה מסעיר. כל אחד חייב לעצמו חוויה כזו לפחות פעם בחיים. ואם לוקחים בחשבון את העובדה שהספר נכתב ב-1943, זה נפלא אפילו יותר.

שורה לזכור. "רק אדם מסוכן מגיב פחות או יותר באותו אופן לחדשות טובות וחדשות רעות" (עמ' 135).

שורה תחתונה. חשיבותה של חוסר רצינות.

 

גלגולי האהבה, אליס מונרו, הוצאת מחברות לספרות, 335 עמ'

הספר. לאליס מונרו יש יכולת מופלאה לברוא עולמות קטנים בתוך קנדה הגדולה, ולגרום לך להרגיש שאתה נמצא ממש שם למרות שעד היום לא היה לך מושג איך נראתה, נניח, אונטריו בשנות ה-60.

מונרו היא המאסטרית של הסיפור הקצר, ובספר הנוכחי יש 11 כאלה. בסיפור הנושא את שם הספר, 'גלגולי האהבה', מונרו מנתחת במיומנות את המנועים הרגשיים של משפחה כפרית אחת, אבל מה שנותר ממנו אצל הקורא זו אישה ששורפת 3,000 דולר בתנור, שטר אחרי שטר, כי מדובר בכסף שהוריש לה אביה שאותו תיעבה. השאלה שלקורא קשה להימנע ממנה, היא האם יש משהו שהיה מביא אותו לעשות מעשה כזה. שאלה דומה עולה אחרי שמסיימים את הסיפור 'התפרצויות': מה הייתי עושה אילו הייתי האדם היחיד שיודע מה עשה בן הזוג שלי.

לסיפור 'חזזית' יש, קודם כל, שם טריקי - נראה מי ינחש על מה הסיפור לפי השם הזה. נגלה רק שזוג גרוש עם ילדים עומד במרכזו. אביה הזקן של האישה בבית אבות, והשניים, למרות היותם גרושים זה זמן, מבקרים אותו יחדיו. במקום הזה, שממנו לא חוזרים הביתה, עולה התובנה: 'מגיע בחיים של אדם שלב שבו הבילוי הכי טוב זה לתקן את העבר. ממילא אף אחד לא יתקן אותך'. אתה יכול לספר מה שאתה רוצה. איזו חירות נפלאה!

קשה לקרוא את הסיפורים של מונרו ברצף. אחרי כל אחד מהם נדרש זמן הרהור ומחשבה: על הבחירות שאנחנו עושים בחיים, אירועי העבר שצצים פתאום בהווה בהקשרים שאי אפשר היה לדמיין, היחסים עם הקרובים אלינו, מיהם בכלל הקרובים לנו, האופן שבו כסף משפיע עלינו, האופי שלנו.

שורה לזכור. "שום מקום אינו אמיתי עד שיוצאים מהמכונית" (עמ' 114).

שורה תחתונה. לכל אחד יש סיפור. לא לכל אחד יש את מונרו שתכתוב אותו.

 


עד ארגיעה, רונית מטלון, הוצאת אפיק, 244 עמ'

הספר. עשרות מסות והרצאות שכתבה רונית מטלון ז"ל בין השנים 1977-2017, כלומר עד סמוך למותה, קובצו לאסופה אחת. מטלון, שנפטרה בגיל 58, הייתה סופרת מוערכת מאוד, פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה, חקרה את הזהות הנשית, המזרחית והישראלית בדרכה שלה, והייתה לה גם יכולת נהדרת להאיר פינות מעט נשכחות בספרות הישראלית והעולמית.

את הספר פותחת הרצאה שנשאה בכנס באוניברסיטת ניו יורק ב-2004, ועוסקת כביכול בתשובה לקוראת שהתמרמרה על ספרה 'שרה, שרה'. למעשה היא מנסחת באופן שובה לב את החוויה שעובר הסופר, הנפרדות שלו מהטקסט, ויחסיו המתמשכים עם תוצרי כתיבתו. לחובבי המעשה הספרותי זהו טקסט מענג במיוחד.

ההמשך מחולק לשלושה שערים. בראשון, שנקרא 'בזכוכית מגדלת', בוחנת מטלון, בין היתר, פרטים מתוך כתיבתן של שלוש יוצרות משמעותיות - וירג'יניה וולף, סימון דה בובואר ואליס מונרו. היא שולפת מתוך הררי המילים שכתבו את המשפטים שמתמצתים בתוכם עולמות מוסריים שלמים, ומנתחת אותם בצורה מופלאה.
בשער השני היא משרטטת דיוקנאות של יוצרים כדליה רביקוביץ' וז'ורז' סימנון אבל גם הצלם אלכס ליבק, ומנתחת את יצירתם. היא כותבת על הבלנדר של ההוויה הישראלית, על האפלה של הנפש האוניברסלית, ועל הסדר הבורגני שמושתת על יכולת ההדחקה. השער השלישי מוקדש לקטעי התבוננות אישית לא רק במעשה הכתיבה, אלא גם במעשה הקריאה. ושניהם, כעולה מן הספר כולו, מצריכים מיומנות והתמסרות אמיתית.

שורה לזכור. "כל יצור מפעיל תמיד, ככורח של הטבע, את כל הכוח הניתן בידו" (עמ' 60, ציטוט של תוקידידס).

שורה תחתונה. חגיגה לאוהבי הספרות, וצער על כך שכל זה נגמר.