מדוע אתיופים עדיין צריכים להילחם?

העולים במולדתם נחשבו "יהודים", אבל בבואם לישראל הם צריכים להילחם על מעמדם

הפגנה נגד אפליית ישראלים יוצאי אתיופיה / צילום: שלומי יוסף
הפגנה נגד אפליית ישראלים יוצאי אתיופיה / צילום: שלומי יוסף

לפני כחודשיים קם פובליציסט ומשפטן ידוע בעולם החרדי, הרב דב הלברטל, שהצהיר בתוכנית הבוקר של רשת: "יוצאי אתיופיה ספק יהודים". אלה היו הימים שאחרי סערת "יקבי ברקן", והנה כבר נולד סיפור חדש הפוגע עמוקות ברגשותיה של הקהילה. נושא הזהות מעסיק מאוד את כלל החברה הישראלית, מי יותר יהודי ומי יותר ישראלי? בשונה משאר הקהילות היהודיות בגולה, יוצאי אתיופיה הם לא רק יהודים, הם היו ישראלים תמיד, גם אם פיזית לא היו בארץ-ישראל. הרוח תמיד הייתה.

באתיופיה, האתיופים קראו להם ישראלוץ' (ישראלים) או "פלאשים", כלומר "גולים". לאורך ההיסטוריה, השלטונות האתיופיים לחמו והתנהגו באכזריות כלפי הקהילה היהודית, אך הקהילה עמדה איתנה בפני רודפיה בזכות אומץ ליבם של הגברים, הנשים והטף, שבחרו במות קדושים, ובלבד שלא ימירו את דת אבותיהם. ואחרי כל אלו, אני שואל - למה כל הזמן ביתא ישראל (יהודי אתיופיה) צריכים להתחנן כדי לזכות בהכרה ביהדותם על-ידי הרבנות הראשית בישראל?

מי שבוחר להתערב בשאלת יהדות אתיופיה צריך לדעת שההלכות של ביתא ישראל שונות בתכלית מהמנהג המקובל בישראל. ד"ר-הרב שלום שרון וד"ר יוסי זיו, מציגים את הסתירות בין ההלכה הנהוגה על-פי "שולחן ערוך" ובין ההלכה של הקייסים. למשל, בישראל אבלים נמנעים מתספורת ומגילוח זקנם, בעוד בעדה האתיופית המנהג הפוך - מתגלחים ומסתפרים קצוץ, ויש למנהג שורשים מהתנ"ך.

אחרי שבישרו לאיוב את הבשורות הרעות, איוב גזז את שערות ראשו. כמו כן, בכמה נבואות של ישעיהו ויחזקאל מתואר מנהג זה כציון לאבלות. הבדל בולט נוסף בין ההלכות: במסורת יהדות אתיופיה מקפידים בצורה מחמירה על דיני טומאה וטהרה, הנשים הנידות, ואיסור על שהייה בקרבת בית קברות מחשש לטומאת המת. מנגד, מנהג מקובל בישראל הוא העלייה ההמונית לקברי צדיקים, כאילו היה מדובר בבית מקדש חדש.

הרבנות מערערת גם על דיני השחיטה של יהדות אתיופיה. כל בן קהילה אתיופית יודע שהמבוגרים בקהילה לא העזו בחייהם, מאז שעלו לארץ ישראל, לקנות בשר בחנות ולאכול אותו, כי הם לעולם לא יאכלו בשר שהמקור שלו לא ידוע. אתיופים-יהודים אוכלים בשר שרק הקייסים שלהם שחטו, כי רק עליהם הם סומכים. במקרים רבים בקהילה, הורים מחתנים את בניהם ובנותיהם באולם מפואר, ולא נוגעים בשום מאכל, וחלקם אפילו מים לא שותים.

אז למה צריכים יהודי אתיופיה לרדוף אחרי הרבנות הראשית, שתאשר את יהדותם? נראה, שדרכה ההלכתית לא תואמת לדרכה ההלכתית של יהדות אתיופיה. אנשי הרבנות צריכים להפנים - יהדות אתיופיה אינה משתייכת לזרם האשכנזי או הספרדי, אלא יש לה זרם ייחודי משלה, זרם ביתא ישראל.

אמירתו המבישה של דב הלברטל ו"סיפור היין", אינם הסוף.

כשהיה מדובר בחברה פרטית, כמו "יקבי ברקן", אמרו "ביזנס זה ביזנס", ואולי חלקנו השלמנו עם זה, כי מדובר "רק" בחברה פרטית שמטרותיה רווח כספי, ויש חברות פרטיות שלא נוהגות בערכיות. כשמדובר ביוצאי אתיופיה, כמעט כולם יכולים לעשות עליהם "ביזנס", כולל המדינה ומוסדותיה.

יש משפט באמהרית, שאומר: "הכול עובר - רק האמת נשארת". הקהילה האתיופית לא צריכה לבקש אישור ליהדותה מהרב הלברטל או מבד"ץ לגעת ביין, אלא לשמור על האמת שלה. האמת חשובה מאוד, והיא זו שתישאר לנצח, כמו גם מסורתה, מורשתה ויהדותה של הקהילה האתיופית שנשמרות כבר אלפי שנים.

■ הכותב הוא פעיל חברתי.