"זה לא שכל הדלתות היו נעולות, פשוט לא מצאתי את הדלת"

גסיסתה הארוכה של אמה ממחלת הסרטן, חמש שנים של כאב וקמילה, והמוות שבא בסופן, צפוי ובכל זאת פתאומי וחד, בנו את הקונסטרוקציה הנפשית של השחקנית נטע פלוטניק. "ביום אחד הקרקע נשמטה לי", היא אומרת, פניה הבהירות ממוסגרות בשיער ג'ינג'י כהה, עיניה הרגישות מתמלאות בכאב. ההכרה שהמוות הוא לא אופציה ערטילאית אלא הוויה מוחשית, נוכחת תמיד, שיכולה לצנוח על חייך כמו גיליוטינה חדה ולחתוך כל מה שאתה מכיר, גרמה לה להיאבק על חייו של בנה היחיד בטוטאליות גמורה. ההבנה הצלולה שהמוות יכול לקחת לה את טוביה, שנולד עם תסמונת נדירה שפוגעת במערכת העיכול והריאות, גרמה לה לעזוב את הקריירה ביום אחד, להיעלם מפרויקטים בלי לתת הסבר למעסיקיה, ולשלם מחיר כבד, בכל התחומים, בין היתר כשניסתה לחזור בחזרה למקצוע וגילתה שערים נעולים.

תשעה חודשים ישבו היא ואודי רוטשילד, בן זוגה ושחקן בעצמו, ליד מיטת התינוק בבית החולים מסביב לשעון. "הוא עבר ארבעה ניתוחים עד גיל שנה וכל הזמן היינו איתו. לא ראינו כלום, היינו במוד של הישרדות. הרופאים בארץ לא הכירו את הבעיה, אז טסנו לשלושה חודשים לרופא מסינסנטי, שהיום כבר יש לו מרפאה בארץ. אף אחד לא ידע לומר לנו מה עומד לקרות, היינו תלושים, אבודים לגמרי".

זה לא רק חוסר הידיעה וחוסר האונים, אלא גם החרדה הכלכלית שלא יהיה מספיק כסף לטיפולים היקרים. איך הסתדרתם?

"יש לנו ביטוח רפואי טוב, וכל הזמן אני חושבת על האנשים שאין להם את מה שהיה לנו. הילד הגיע להישגים יוצאי דופן כי ידענו לקרוא אנגלית ויכולנו לשכנע את המדינה שהוא לא יוכל לקבל כאן את הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו והיא עזרה לממן את הניתוח בחו"ל. מה קורה לכאלה שיש להם עוד ילדים בבית ואין להם את היכולת שהייתה לנו להקדיש לו את כל המשאבים ותשומת הלב? היה לנו המון מזל והמשפחה מסביב מאוד תמכה בנו".

כמה זמן אחרי הניתוח חזרתם לשגרה?

"השגרה הייתה הוא. הרגשתי שהוא צריך אותי, למרות שזה כבר לא היה נכון וההכרה הזאת פילחה אותי כשנכנסתי להיריון ספונטני. הייתי כל הזמן באובססיה עליו ולא הבנתי איך אוכל להתמודד עם עוד ילד. רק אחרי ארבעה חודשים קיבלתי את זה. ואז, לקראת השבוע ה-20, הפלתי את העובר. אחרי הגרידה פתחתי את העיניים ואמרתי, אם אני יכולתי לטפל בעוד ילד, אני יכולה לחזור לעבודה. זאת הייתה סטירה שהחזירה אותי למסלול".

והחזרה למסלול הייתה קשה. אחרי היעלמות לא מוסברת והיעדרות ארוכה, אף אחד לא היה מעוניין לעבוד עם פלוטניק. "זה לא שכל הדלתות היו נעולות, פשוט לא מצאתי את הדלת", היא אומרת. "ואז התגלגלתי איכשהו לאודישן בקאמרי ל'הפושעים החדשים' וכשהגעתי, עדנה מזי"א אמרה לי, את מקסימה, אבל אנחנו לא בוחנים שחקנים מחוץ לתיאטרון. לא הכרתי אותה ולא יודעת מאיפה היה לי האומץ להגיד, 'אני כבר כאן, אז בואי תראי אותי, עשר דקות ואני הולכת'".

יכולת לעשות את זה לפני טוביה?

"לא, ואני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה היום. הייתי במוד של 'אני צריכה את זה בשבילי ובשבילו', אז לא ראיתי בעיניים. עדנה נלחמה בשבילי בכל הכוח ולא אשכח לה את זה אף פעם. הייתי כמעט ארבע שנים מחוץ להכול".

והדלתות היו נעולות.

"יותר גרוע. במקצוע הזה אף אחד לא מחכה לך, בטח אחרי שנעלמתי בלי הסבר, בצורה לא מכובדת. אומרים לי את זה גם בפנים. אנשים לא נעלמים סתם ככה - או שאני טרבל מייקרית, או שאני לא מוכשרת, או שאני לא רוצה - ומי ירצה להתעסק עם מישהי לא רצינית".

למה לא נתת הסבר לקוני? אנשים היו מבינים ואפילו מחבקים.

"לא יכולתי להתעסק עם זה, לא יכולתי אחרת".

טיראן בשלט רחוק

כבר שלוש שנים שהיא בקאמרי, חוזה קיבוצי, משכורת חודשית. עכשיו משחקת ב"אל נקמות" על-פי שלום אש, ההצגה האחרונה שביים איתי טיראן לפני שעזב לגרמניה, ועוסקת באב שמגדל את בתו היחידה בטוהר מידות, תוך שהוא מנהל בית בושת בקומה הראשונה של הבית. המתח בין החיים הכפולים מתפרץ כשהבת מגלה את מה שקורה למטה ובורחת לפני חתונתה.

פלוטניק משחקת את רייזל, אחת הזונות, שנקנתה בגיל חמש מבית היתומים בפחות מתשעה וחצי זלוטי, תפקיד משני שגורם לה עונג, כמו העבודה עם טיראן. "הוא מדהים והגיע למחזה מאוד מוכן אחרי שעיבד וכתב אותו עם דני רוזנברג. הם העבירו דרכנו, הזונות, את הרכות, האהבה והקבלה שאין בחינוך הנוקשה של יענקל, הסרסור שלנו".

טיראן בגרמניה, אז מי מלווה את ההצגה?

"הוא מגיע לארץ לא מעט, אבל באופן מסורתי, אחרי ההצגה הראשונה השחקנים יתומים, כמעט ולא קורה שיש ליווי. זה נכון לשחרר את ההצגה".

למה? לא צריך להישאר צמודים למקור גם בהצגה ה-300?

"ההצגה מתפתחת. אני מגיעה מאסכולה שלא משנים אפילו פסיק, ובכל זאת פתאום את מגלה שמשפט שנשמע לך טעון, נורא מצחיק את הקהל. למדתי במהלך השנים שההצגה נראית כמו השחקן הראשי ולשמחתי, השחקנים הראשיים שאיתם שיחקתי שמרו על ההצגות היטב".

"הבסיס שלי הוא תיאטרון"

טוביה כבר בן שבע, עלה לא מזמן לכיתה ב' בבית הספר מונטסורי במקווה ישראל בלי הסייעת שליוותה אותו בגן, וההיעדרויות מהבית כשהיא יוצאת להצגות "מטרידות אותה כמו כל אמא אחרת", לדבריה, לא יותר. ומה עם הדאגה, אני שואלת, את לא יותר מגוננת מאימהות אחרות? והיא עונה שלהפך. "אני כל-כך סומכת עליו, שאני דואגת לו פחות. הוא ילד עצמאי, פלא, עם בעיה פיזית שהוא חי איתה. קוגניטיבית הוא מעל גילו. החלטנו לוותר על הסייעת בכיתה א' והכנו אותו שנה לפני. תרגלנו. כשרופאים שומעים את זה, הם לא יודעים אם להזמין עובדת סוציאלית, כי זה בלתי נתפס במצבו".

לא חשבת שתחזרי לעבוד, שתמשיכו לחיות.

"כשהיינו בחו"ל שלושה חודשים סיוט והיינו לבד בבית חולים ולא ידענו מה קורה, והוא נדבק בזיהומים ודלקות, היה לי ברור שלא אחזור לשחק אף פעם. למדתי תיאטרון בתיכון והייתי בטוחה שלא אתקבל לתיאטרון צה"ל, אז הבאתי לאודישן חומרים שכתבתי, והתקבלתי, ואחרי השחרור טסתי לאירלנד כי ניגנתי בחליל צד וכשחזרתי התגלגלתי למשחק בחזרה על הדרך. אז התשוקה לשחק אף פעם לא הייתה אצלי מאוד דומיננטית, כנראה בגלל שפחדתי להיכשל ואולי כי בבית כולם אקדמאים, רופאים, מתמטיקאים, שלא אהבו מה שאני עושה. רק היום אני יכולה להגיד בקול רם שאני רוצה להיות שחקנית".

את עדיין כותבת?

"כל הזמן, והשלב הבא של האומץ זה לפרסם את הספר שאני עובדת עליו כל-כך הרבה זמן. בשנה האחרונה אני כותבת כל יום ואני עומדת לפני סיום. הגרעין נולד כשהיינו בחו"ל. אודי קורא ואוהב. הוא ואני הגשנו רעיון לסדרה לפרויקט בינלאומי והגענו ל-20 האחרונים מתוך 300 שניגשו אליו, אבל כשהיינו צריכים להציג את הרעיון, היינו על הפנים, כי לא היה לנו מושג איך עושים את זה. הייתי יומיים בדיכאון ואז אמרתי לעצמי, למדנו המון והצ'אקרה של הכתיבה נפתחה לנו בזכותו וזה נפלא. אנחנו מנסים לדחוף אותו לבד".

עוד מעט גם עולה הסדרה "מונא" ב"כאן 11", הרבה זמן לא הצטלמת.

"ופחדתי ששכחתי איך עושים את זה. אני מגלמת אלמנת צה"ל טרייה. הצטלמנו חודש וחצי עם אורי סיוון והיה נפלא, אבל הבסיס שלי הוא התיאטרון".

וטוביה.

"אני משגעת אותו. אין יום שאני לא אומרת לו תודה שהוא נמצא, שאני גאה בו וכמה הוא מלמד אותנו. אני מסכימה לגמרי עם תומס מאן שאמר שאנחנו באים מאפלה והולכים לאפלה והחיים הם בין לבין. אני רואה עם מה טוביה מתמודד בכל יום ואני לומדת ממנו להתמודד עם פחדים. למדתי שהכי חשוב להיות בריאים, כי זה הדבר היחיד שלא בשליטתנו. עם השאר אפשר להסתדר".

נטע פלוטניק | אישי: 35, בזוגיות 1 עם השחקן אודי רוטשילד, גרה ביפו | אקטואלי: שחקנית תיאטרון הקאמרי, משחקת בימים אלה בהצגה "אל נקמות", עיבוד של איתי טיראן ודני רוזנברג למחזהו של שלום אש