המאבק בעבריינות הבנייה שוב נפל קורבן לפלפולים משפטיים

"מכת מדינה", כך הגדיר בית המשפט העליון את תופעת עבריינות הבנייה בישראל בעשור האחרון, ונימק את ההכרח במיגור התופעה באמצעות ענישה מחמירה • גם במקרה של בית ליראור, הקומות יאוכלסו רק בשימושים ציבוריים ולא לשוכר מסחרי המרבה במחיר, אך מכת המדינה שפוגעת בציבור? היא נשארה איתנה במקומה • פרשנות

השופטת אסתר חיות / צילום: שלומי יוסף
השופטת אסתר חיות / צילום: שלומי יוסף

"מכת מדינה", כך הגדיר בית המשפט העליון את תופעת עבריינות הבנייה בישראל בעשור האחרון, ונימק את ההכרח במיגור התופעה באמצעות ענישה מחמירה.

פסק הדין שניתן אתמול על ידי אותו בית משפט עליון, והורה לבטל את איטום 3 הקומות שנולדו בחטא, מוכיח שלעיתים, בית המשפט העליון דווקא מסוגל להשלים עם עבירות בנייה ורואה לנגד עיניו שיקולים אחרים בהכרעה.

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ציינה בפסק הדין כי מלבד שיקולים הקשורים בשלטון החוק ומניעת עבריינות בנייה, ישנם גם שיקולים נוספים שנועדו בין היתר לשמור על זכויותיהם של צדדים שלישיים. בהקשר זה קיבלה חיות את טענות המרכז האקדמי למשפט ועסקים ששכר את הבניין במלואו מבלי שידע כי בוצעו בו עבירות בנייה ושוחד, וכי איטום הקומות שאותן משכיר המרכז לשוכרי משנה תפגע בו כלכלית. אין זאת הפעם הראשונה שבית המשפט מיטיב עם עברייני בנייה בגלל פגיעה בצדדים שלישיים.

בספטמבר 2013 החליטה שופטת בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע, רחל ברקאי, כי חברה שהקימה בניין מגורים בקרית מלאכי בחריגה של 2.5 קומות מהיתר הבנייה תקבל טופס אכלוס. הסיבה: התחשבות במשפחות "קשות היום" שרכשו דירות בתום לב בפרויקט. החסד והרחמים שמגלה בית המשפט, בסופו של יום מיטיב לא רק עם הצדדים השלישיים הנפגעים, אלא גם עם עברייני הבנייה.

התחשבות בצדדים שלישיים נפגעים מרחיקה בפועל את האפשרות למגר את תופעת עבירות הבנייה, מאחר ועברייני הבנייה לעולם ייקחו איתם צדדים שלישיים תמי לב כבני ערובה. אין טיעון נח יותר לעבריין בנייה בבית המשפט מאשר הצגת רוכשים תמי לב שממתינים להיכנס לדירות שנבנו ללא היתר, או מכללה ששוכרת את הבניין ותיפגע אם ייאטמו הקומות הבלתי חוקיות בו.

שיקול נוסף שהעלתה השופטת חיות בפסק הדין, היה "השיקול התכנוני הצר", הידוע במחוזות המשפטיים של דיני התכנון והבנייה כ"מבחן המגרש הריק". מדובר בטיעון, אהוד במיוחד בקרב עברייני בנייה, במסגרתו נשאלת השאלה מה היה קורה במצב בו העבריין היה פועל במסלול המקובל בועדות התכנון ומבקש היתר בניה כנדרש. כשבבית המשפט נמצא שתכנונית יש הצדקה לבניה שנעשתה בפועל - הדבר מסייע לעבריינים. גם במקרה של בית ליראור, נקבע שיש הצדקה תכנונית להישארות הקומות. אז נכון שהקומות יאוכלסו רק בשימושים ציבוריים ולא לשוכר מסחרי המרבה במחיר, אך מכת המדינה שכזכור פוגעת בציבור? היא נשארה איתנה במקומה.