"אני כמו ליידי גאגא, רק בלי התקציב. אולי עוד אהיה"

רק בגיל 38 הגיעה תהל קליין סוף-סוף אל ההתגלות, אל היכולת לצאת לאור כמו שהיא: אמנית טוטאלית ומורכבת, שמשלבת מוזיקה אלקטרונית וקלאסית עם הרבה נשמה ועם ויזואליה יוצאת דופן. כמו האלבום העדין ומוצף האור שלה, החבוי בתוך קיפולי אוריגמי, כך גם קליין, שיצרה אותו במהלך שש שנים, עברה תהליך של קילוף חיצוני ופנימי, עד שהגביש שלה החל לנצוץ.

כל זה בא לידי ביטוי במופע החדש שלה, הנושא את שמו של האלבום שיוצא עכשיו, "UNFOLD". שם תראו אותה זוהרת על הבמה, מוארת בשמלת אוריגמי משובצת תאורת לד, שנדלקת ונכבית לקצב השירים שכתבה, כאילו אומרת, "עכשיו, אחרי כל-כך הרבה שנים של חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך, כל העיניים - רק אליי".

הווייב האלקטרוני המתקדם שלה התחיל בכלל מאופרה. הילדה מכרמיאל הייתה מגיעה בריצה מבית הספר היסודי כדי לצפות באדיקות בסדרה שחור-לבן על זמרת האופרה נלי מלבה, שהסעירה אותה. "התאהבתי בה, רציתי להיות כמוה", אומרת קליין, לבושה שמלת חרדל ואודם אדום, כשאנחנו מוצאות פינה על הבר בבית קפה טרנדי להחריד בדרום תל אביב, לא רחוק מהאולפן שלה. היא מסתכלת סביבה בחצי חיוך מרוחק, אף שכבר כמה שנים טובות שהיא תל אביבית, שייכת, אבל לא עד הסוף.

"החלום שלי היה להיות זמרת אופרה. למדתי כינור והפסקתי, כי הייתי שמאלית. אחר כך פסנתר ופיתוח קול קלאסי, אופראי. ואז עברנו לכפר סבא, מעבר לא פשוט שבו עברתי מלהיות תלמידה מצטיינת לכמעט נכשלת. הגעתי ללהקת 'פידבק', שזה הצעירי תל אביב של כפר סבא, והייתי בהלם. בשירה הקלאסית מלמדים אותך להביט מעל לקהל, אולי כדי להפחית את ההתרגשות ואולי כי זה לא מכובד, ופתאום ביקשו שאביט לאנשים בעיניים. כשהגעתי למקהלת 'לירון' בעיר שרתי ואפילו חייכתי, אז המנצחת לקחה אותי קדימה ואמרה, תהיו כמוה.

"אחרי שנתיים, כשחזרנו לכרמיאל, כבר לא הייתי אותו הדבר. עשיתי בגרות באופרה, למרות שלא הייתה מגמה כזאת בתיכון ונסעתי לתל אביב כדי ללמוד ולהיבחן, אבל כבר הייתי אחרת, הסתכלתי בעיניים. אז גם התאהבתי במוזיקה האלקטרונית. עד שהכרתי את ביורק, הייתי בטוחה שיש רק טכנו והאוס, ובגיל 18 הקשבתי ל-Dummy של 'פורטיסהד' ונכבשתי. הבנתי שהאלקטרוניקה היא תפאורה, ארכיטקטורה, שבאמצעותה אפשר לברוא עולם, עוד רובד מעבר למוזיקה".

קליין ניגשה לבחינות ללהקה צבאית ונכשלה. כשפנתה לאחד הבוחנים, שהעדיף תלמידה שלו עליה, התחננה והסבירה שזה החלום שלה. הוא ענה לה בקרירות, שזה החלום של כולם פה. לא רק שהאמירה הזאת לא כיבתה את התשוקה שלה, היא ליבתה את המוטיבציה לא לוותר. לא משנה מה יקרה, היא לא תרים ידיים. "אחרי שירות רגיל בצבא התקבלתי לרימון ורציתי להקים הרכב אלקטרוני בסגנון 'טריפ הופ', שמשלב בין היפ הופ לאלקטרוני, עם הדרכה מבית הספר", היא מספרת. "המנהל אמר, 'למה שאשקיע בזה?' והתייחס לז'אנר כאילו הוא נחות, אז התעצבנתי ועזבתי. הייתי בת 24, יצאתי משם מבולבלת".

ובכל זאת, בגיל 26 כבר היה לך הרכב.
"שנתיים הסתובבתי ברחובות תל אביב וחיפשתי את הייחוד שלי. עבדתי כנציגת שירות ואחמ"שית בפלאפון וניסיתי למצוא מפיקים ואף אחד לא התאים. ואז, בגיל 26 פנה אליי מישהו שחיפש זמרת להרכב אלקטרוני בשם False Positive, שם חלה התפנית בקריירה שלי. עשינו מוזיקה אלקטרונית, אבל הם דיברו ביניהם בשפה מקצועית שלא הכרתי, מושגים מעולם הסאונד וההפקה, ושם החלטתי להתחיל ללמוד את התחום. הוצאנו את האלבום, שזכה להשמעות בתחנות ותוכניות שמשדרות אינדי, והתפרקנו. זה היה אחרי שאני התפרקתי".

ההתפרקות שלה הגיעה אחרי שאמא שלה, אישה חזקה, דוקטורנטית בתחום החינוך ומרצה ליזמות, נפטרה מסרטן. זה קרה דווקא כאשר אביה - קרדיולוג בבית החולים זיו בצפת - עבר ניתוח מסכן חיים של קילוף קרום הלב. "כשהוא החלים מהניתוח בבית החולים, אמא אמרה שכואבת לה הבטן. הרופאים אמרו שהיא חולה, שתאכל שזיפים. רק אחרי ארבעה חודשים הכניסו אותה לאולטרסאונד. כשאבא, שהיה איתה, ראה אותו תוך כדי הבדיקה, הוא התחיל לבכות. זה היה סרטן במעי הגס".

והייתן קרובות מאוד.
"ברמה של לפחות שלושה טלפונים ביום. שלוש וחצי שנים היא דעכה לאט. היא ידעה שהיא עומדת למות. בשבוע לפני שנפטרה היא ביקשה מחברת וציירה את הקבר שלה במדויק - אפור, מעוגל, עם מגן דוד. כשסיימה, נתנה לנו אותה וביקשה את המחשב, כדי להמשיך לכתוב את הדוקטורט. היא אמרה לי, 'תהל, יש לך כישרון, אבל את צריכה מרפקים'. ארבע שנים אחר כך גם אבא נפטר".

אחרי מותה של אמא התחלת להצמיח מרפקים.
"יותר מזה. חבל הטבור שהיה קשור אליה התנתק סוף-סוף. עד אז, לא ידעתי מה אני חושבת ומרגישה, הייתי זקוקה לשיקוף שלה כדי לדעת, ואחרי טיפול הבנתי שאני צריכה להחליט לבד. השעון הביולוגי המוזיקלי שלי התחיל לתקתק. הייתי בת 32, אחרי לימודי הסאונד וההפקה, שם הכרתי את המפיקים אורי רוסו ומתן ספנסר (המורכבים כיום כספנסרוסו), שרצו שאשיר שירים שלהם - ואני ביקשתי שקודם כול נעבוד על שלי".

בגיל 27 התחתנה קליין עם החבר הכי טוב שלה. עוד קודם, תוך כדי ניסיונות למצוא את עצמה מוזיקלית, למדה לתואר ראשון באמנות ופסיכולוגיה וסיימה בהצטיינות. אמא שלה עוד הספיקה להתגאות בתעודה ולהיות בחתונה: "אלעד אמר לי, 'אני אעבוד ואת תעשי מוזיקה', זה היה מקום מפרגן שהפך לקשר של מטפל ומטופלת. עברנו לחדרה, בניתי אולפן, אבל היו לי מחסומי כתיבה, ולמרות שהייתי כאילו עטופה, הביטחון שלי התרסק. הרגשתי שאני לא טובה בשום דבר".

ואז הגיע המוות של אבא.
"כן, וזה השפיע גם על הנישואים שלי. אבא שמע דמואים מהאלבום ובניגוד לאמא, שהכחשתי את גסיסתה, עם אבא תיעדתי כל הזמן את המחלה - ואני אעשה משהו עם החומרים האלה. אחרי שהוא נפטר אני ואלעד נפרדנו. זה היה קשה יותר מהמוות של ההורים. הייתי לגמרי לבד, בלי אף אחד. חודש וחצי לא אכלתי, ירדתי עשרה ק"ג, מחשבות אובדניות, לא יכולתי לקום. גרתי אצל אחותי ויצא שלשתינו לא הייתה עבודה. איכשהו, כשהיא התחילה לחפש, אני נסחפתי אחריה".

איפה הייתה התפנית?
"עברתי לדירה של סבתא בתל אביב והרמתי את עצמי לאט-לאט. בהמשך עבדתי בשלוש עבודות כדי לשלם שכר דירה ולהחזיק את עצמי, והתחלתי להפיק אירועי מוזיקה במכללת לוינסקי, מה שנתן לי כוח להמשיך את האלבום שהיה תקוע ובנה את הביטחון העצמי שלי".

כמה השקעת באלבום?
"יחד עם ההופעה, 120 אלף שקל. במאי יצאתי לקמפיין מימון המונים וגייסתי 43 אלף שקל. מפעל הפיס משקיע בי יותר מ-50 אלף שקל, והשאר - מהעבודה ומה שהשאירו לי ההורים. ואני מתפרעת. יש לי שמלת אוריגמי שעבדתי עליה עם מעיין מגדל, שבנה את התשתית האלקטרונית של השמלה, ואייל גרינהאוס, שהוא אנימטור ועזר לי לכתוב לה תפקידים, כמו לכלי בתזמורת. זה מופע אודיו-ויזואלי, חלק מהתהליך שלי להיפתח. עבדתי עם מעצב מוצר על העטיפה, שתתכתב עם השמלה, אבל היא לא תכסה על השירה אלא תלווה אותה".

ברור לך אין סיכוי שתחזירי את ההשקעה.
"זה לא רציונלי. אנשים כבר לא מאזינים לדיסקים, אבל היה חשוב לי לשמור על המסורת שריגשה אותי. הפקתי 150 יחידות של דיסקים שיש עליהם ברקוד לאפליקציה שמראה באנימציה איך האוריגמי נושר לאט-לאט ומתוכו יוצא עולם חדש ומופשט, יפה יותר. אין לי חיים עכשיו, אני לגמרי בתוך הפרויקט, כי את יודעת, השעון הביולוגי המוזיקלי שלי מתקתק".

בפעם הראשונה תופיעי עם הרכב גדול.
"ואני אומרת לבן הזוג שלי שצעיר ממני ב-11 שנים, שאני כמו ליידי גאגא, רק בלי התקציב. אולי עוד אהיה. אני מגישה את אריזת האלבום לפרס הגראמי לעיצוב אלבומים, וחוץ מזה צמצמתי את כל הציוד והמכשירים שלי למזוודה קטנה ואני מתכננת לצאת לטורים בחו"ל. אבל קודם אני רוצה להצליח פה".

אישי: 38, בזוגיות, גרה בתל אביב

אקטואלי: השבוע השיקה בתיאטרון תמונע את האלבום החדש UNFOLD, שעליו עבדה שש שנים