ארץ המגף בועטת במדיניות הצמצום של האיחוד האירופי

איטליה סייעה להקים את האיחוד, אך הוא מתייחס אליה כסיכון לסדר הכלכלי

 פייר מוסקוביצ'י וג'יובאני טריה/ צילום: רויטרס  Max Rossi
פייר מוסקוביצ'י וג'יובאני טריה/ צילום: רויטרס Max Rossi

הכלכלה האיטלקית היא מהגדולות והחזקות באיחוד האירופי, אך לא מהיעילות שבו. אפשר לתלות זאת בחוסר יציבות פוליטית, בפערים בין הצפון העשיר לדרום העני, ואולי, כמו שטוענים בדלנים ברחבי אירופה - באיחוד עצמו.

אמנם, איטליה סייעה להקים את האיחוד האירופי, אך עכשיו האיחוד מתייחס אליה כאל מי שמסכנת את הסדר הקיים מבחינה כלכלית ורעיונית. אי שם ב-2011, בזמן משבר החוב האירופי, איטליה תחזקה חוב לא קטן והכלכלה שלה התקשתה להתרומם. האירופים היו חדורי מטרה והודיעו שיעשו כל מה שצריך כדי לשמור על האיחוד. וכך גם איטליה נרתמה והחלה בתהליכי צמצום פיסקלי ורפורמות נחוצות לצורך הקטנת החוב.

תוצאות הרפורמות היו שנויות במחלוקת, כיוון שבפועל איטליה הצליחה בשנים האחרונות להוריד את הגירעון השנתי - אבל רק כרסמה בחוב עצמו עקב חולשה בצד הצמיחה. יש שיגידו שאיטליה הייתה בדרך הנכונה, ואילו אחרים יטענו שהצמצום לא מוביל לשום מקום ויש לתת מענה לצמיחה המדשדשת. אך את הפרשנות המנצחת קבע השנה הבוחר האיטלקי: במדינה היצרית עלו לשלטון שתי מפלגות בדלניות - מפלגת חמשת הכוכבים האנטי ממסדית ו"הליגה" (עד לא מזמן הליגה הצפונית) הימנית קיצונית. שתיהן התריסו כנגד המדיניות שהתווה האיחוד ואמרו די לצמצומים, ובכך עלו על מסלול התנגשות מולו.

הממשלה הנבחרת עמדה על כך שתקיים את הבטחות הבחירות שלה - שכללו החלת הכנסה אזרחית בסיסית, ביטול רפורמות בפנסיה, פיתוח נוסף בתשתיות, ביטוח לאומי והורדת מסים. בנוסף, הודיעה הממשלה על הגדלת ההוצאה הציבורית כך שהגירעון הממשלתי יגדל ל-2.4% מהתוצר בשנה הבאה, עלייה חדה מהיעדים שהוצבו על ידי הממשלה הקודמת - 1.6% לשנה זו ו-0.8% לזו שאחריה. האירופים, שאמנם רשמית הגדירו את תקרת הגירעון ב-3.0%, עדיין לא מרוצים מהיעד החדש ולמעשה דחו אותו. זאת בטענה שצמיחה נומינלית ממוצעת של 2.0% וגירעון הגבוה מכך יביאו לעליה בנטל החוב. על מנת לסבר את האוזן, הצמיחה הנומינלית של איטליה עמדה מאז כינונו של גוש האירו על כ-2.0% בלבד. בשנים שלפני המשבר איטליה הצליחה לקיים גירעון ממשלתי נמוך מפוטנציאל הצמיחה שלה, שעזר לשמור על יחס החוב-תוצר (ראו תרשים). עם זאת, מאז המשבר ועד היום היא סובלת גם מגירעונות גבוהים יותר וגם מצמיחה נמוכה יותר, שהובילו להתנפחות נטל החוב עד לרמתו הנוכחית.

התנפחות החוב האיטלקי
 התנפחות החוב האיטלקי

בשוק ובאיחוד חוששים, הקואליציה מתחזקת

ואם לא די בהסתבכות עם האיחוד, פעולותיה של איטליה מצליחות לעורר גם את זעמו של השוק. עד כדי כך שסוכנות הדירוג מודי'ס הורידה את הדירוג של ממשלת איטליה לרמה של BBB-, רמה אחת מעל דירוג "זבל". סוכנות S&P אמנם לא הורידה את הדירוג אבל שינתה את תחזית האופק לשלילית, פעולה שצופה כי בשנה הקרובה הדירוג ירד, כך שיירשם גידול בעלויות החוב האיטלקי. מודי'ס מציינת את החשש מגובה הגירעון של ממשלת איטליה, כתוצאה מכך יחס החוב-תוצר שעומד על 131% לא צפוי לקטון. מודי'ס ציינה גם שמאחר שהתקציב לא כולל רפורמות או שינויים מבניים שתומכים בצמיחה פוטנציאלית גבוהה יותר, ההשפעות הפיסקאליות של הגדלת הגירעון יהיו קצרות טווח. בסופו של דבר הצמיחה באיטליה תחזור לעמוד על כ-1% בלבד, כך שהגירעון והחוב עלולים עוד לגדול, כפי שהאיחוד חושש.

התנפחות החוב האיטלקי
 התנפחות החוב האיטלקי

בינתיים, התשואה לעשר שנים על אג"ח איטלקיות עולה ועומדת היום על 3.4%. עליית התשואות באיטליה מגלמת את הסיכון שרואים המשקיעים במתן חוב לאיטלקים. בנוסף, פרט לכך שהאיחוד נאלץ לרכוש את האיגרות הלא אטרקטיביות הללו, נפגעים באופן טבעי גם בשוקי המניות באירופה, ובעיקר בסקטור הבנקים שירד מאז מאי ביותר מ-20%. עם זאת, תוך כדי ניהול הקרב המתוקשר מול האיחוד, הקואליציה באיטליה - שזכתה ב-50% מהקולות בבחירות שנערכו בחודש מרץ - רק הולכת ומתחזקת ונהנית היום מתמיכה של 60% לפי הסקרים.

בנוסף, דווקא מפלגת הליגה - שהיא המפלגה הקיצונית יותר בקואליציה - נהנית מהעלייה המהירה יותר בסקרים (מובילה כיום עם 30% מהקולות). משמעות הדבר היא שהקואליציה הנוכחית מקבלת לגיטימציה מהציבור לפעולותיה. יהיה לה קשה מאוד לסגת מבלי מהעימות מבלי שתביא לבוחריה ניצחון משמעותי.

בסופו של דבר הצדדים יגיעו לפשרה, אך הדרך אליה עדיין אינה ברורה. לכן הרעש בשווקים באירופה צפוי להמשיך ללוות אותנו גם בזמן הקרוב. בטווח הארוך האירופים יעשו הכל על מנת למנוע מאיטליה להיקלע למשבר שכן היא גדולה מדי בכדי ליפול. משאלת הלב של יורו-סקפטיים רבים, יום הדין של פירוק גוש האירו, היא עדיין תרחיש עם הסתברות ששואפת לאפס. 

סקטור במבחן: איכות לעולם אינה יוצאת מהאופנה?

למרות המשברים הכלכליים והמהפכים השלטוניים, לאורך כל התקופות והשינויים ההיסטוריים שרד חוט אחד מקשר שתמיד אפיין את האומה האיטלקית: טעם משובח ושאיפה בלתי מתפשרת לאיכות. Made in Italy היא תווית הנושאת עמה ניחוח חריף של איכות בתחומים רבים, ובעיקר בתחומי הרכב, הקולינריה, היין והאופנה.

בתחום האופנה היסודות לאיכות האיטלקית נמצאים הרחק במאות שעברו, בהן קידשו האיטלקים את החייטים הפרטיים ואת בתי המלאכה הקטנים שהתמחו בייצור תיקים ונעליים בעבודת יד. תפירה בעבודת יד הייתה כל כך נפוצה ומפותחת, שאפילו בני מעמד הביניים נהנו ממנה.

לקדושת האיכות הצטרפה בשלבים מאוחרים יותר גם התעניינות כלל עולמית. זו הצמיחה את תעשיית האופנה המקומית והפכה אותה לשם דבר בכל העולם. הגילוי של איטליה, לאחר מלחמת העולם השנייה, הוביל להתפתחותם של בתי אופנה איטלקיים שהלבישו את כוכבי הוליווד והציבו את ארץ המגף על מפת האיכות והיוקרה ליד צרפת הוותיקה.

כעשור לאחר מכן הגיע "לה דולצ'ה ויטה", סרטו של הבמאי פדריקו פליני שזכה בפרס דקל הזהב ל-1960, וקיבע את מקומה של תעשיית האופנה האיטלקית בתודעה העולמית. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, וזכה בפרס על עיצוב התלבושות עבור סרט שחור-לבן. דמותו של צלם העיתונות בסרט "סניור פפראצו" היוותה את המקור לכינוי פפראצי.

כניסה לנבכי התעשייה מלמדת שהתמדה בדרך ללא קיצורים מובילה לאיכות ותמורה. לטוב ולרע, האיטלקים דבקים בשיטות הישנות ובבתי המלאכה הקטנים, ונצמדים ככל האפשר לשיטות ולדרכים בהם נעשו הדברים לפני מאות שנים. על הידע והמומחיות מתבססת כיום תעשייה שלמה שאין עוררין לגבי איכותה, שתמורתה מוכנים לשלם והרבה.

אימפריות נופלות לאט

הפריצה אל העולם הובילה לגידולם של בתי האופנה המרכזיים ולהתפתחותם של בתי אופנה אחרים. המצליחים והגדולים אינם מרוכזים יותר רק בעסקי האופנה וחלקם הגדול מעורב גם בתעשיית הרהיטים, השעונים ומלונות היוקרה ברחבי העולם.

עם בתי האופנה הגדולים והמצליחים ביותר באיטליה כיום אפשר למנות את פנדי, ורסצ'ה, ארמני, ולנטינו, פרדה, רוברטו קוואלי, סרג'ו רוסי, דולצ'ה וגבנה ועוד. אלו צמחו ברובם במהלך המאה ה-20 עת פתחו את שעריהם לראשונה וכיום רובם מיוצגים באמצעות מאות ואלפי חניות ברחבי כל העולם.

תקופות כלכליות מאתגרות, ורצון להתפתח מעבר לגבולות איטליה, הובילו את חלק מבתי האופנה להתאחד עם בתי אופנה גדולים אחרים, לא בהכרח איטלקיים. כיום חלקם נמצאים תחת חברות החזקה גדולות שחלק מהכנסותיהן נובע בכלל ממכירת רישיונות ייצור למותג.

למשל בית האופנה פנדי, מהוותיקים ביותר באיטליה, שפתח את החנות הראשונה בשנת 1925. פנדי ידוע בתיקי היד היוקרתיים ונמכר לתאגיד האופנה הצרפתי LVMH, המאגד בתוכו מספר בתי אופנה, החשובים שבהם הם לואי ויטון וכריסטיאן דיור.

אלו שנשארו עצמאים סובלים בחלקם מירידה במחזורים ולעיתים גם מהפסדים. לדוגמה, בית האופנה ג'ורג'יו ארמני שנותר עצמאי ומרבית מוצריו עדיין מיוצרים במפעלי החברה. הוא אומנם רווחי, אך בהכנסותיו ניכרת שחיקה בשנים האחרונות. הבית שהחל את דרכו בשנת 1974 עם הון בסיסי של 10,000 דולר, מגלגל כיום פעילות בהיקף של יותר מ- 1.5 מיליארד אירו בשנה. גם ארמני, כמו מרבית מבתי האופנה, לא נותר רק בתחום הביגוד. אלא חצה גבולות כאשר השיק קווי מוצרים בתחומים רבים ומשיקים ובהם תכשיטים, משקפיים, שעונים, בשמים ואפילו מטבחים - המאחד בניהם הוא כמובן המותג וניחוח היוקרה.

הסיפורים בהם מתבשמים בתי האופנה הידועים באיטליה - ההיסטוריה, הדרמה ולעיתים גם הטרגדיה, הם מהמרתקים ביותר מאחורי חלונות הראווה של בתי האופנה היוקרתיים בעולם. חלקם אף תרמו להגדלת והאדרת המותג ולפינה החמה השמורה להם בלבם של מיליוני חובבי אופנה ברחבי העולם.

אבל הטכנולוגיה מעלה את קרנן של הפשניסטיות ומאדירה את פני הבלוגרים ומורידה מכוחם של מותגים, גם אם הם מהמובילים בעולם. במאה ה-21 נראה שהדרמה והטרגדיה של התעשייה היוקרתית הזו עדיין לפנינו.

הכותבים מנהלת מחלקת מחקר ברוקראז' בפסגות ואנליסט בפסגות. אין באמור ייעוץ/שיווק השקעות ו/או תחליף לייעוץ/שיווק המתחשב בנתונים של כל אדם ו/או תחליף לשיקול דעתו של הקורא ואינו מהווה הצעה לרכישת ני"ע

צרו איתנו קשר *5988