כולם חייבים לשרת, לא בהכרח בצה"ל

סולידריות חברתית מתחילה בנתינה. אסור להעניק פטור גורף משירות לטובת המדינה לחלקים מהציבור

חייל צה"ל / צילום:  Shutterstock / א.ס.א.פ קרייטיב
חייל צה"ל / צילום: Shutterstock / א.ס.א.פ קרייטיב

חוק הגיוס, זה שכמעט הפיל (שוב) את הממשלה, יעבור. ולאחריו - תשקוט הארץ שנה, אולי שנתיים. ושוב - יחזור הניגון שזנחנו לשווא. והמוזות ירעמו, יבקשו להזיז הרים, לשכנע שאסור להמשיך כך, שזה לא הוגן, שאי-אפשר להמשיך כשחלק אחד באוכלוסייה נושא בנטל והאחר - פורק מעליו עולו של ציבור. ויאמרו שהמספרים בלתי אפשריים, ואם לא נעשה משהו. ועוד. שיח של קטסטרופה, בלי רצון אמיתי להוביל את ישראל, במנהיגות ראויה, לדרך מבטחים.

צריך לומר את האמת: הבעיה משרתת מנהיגים של סיעות ומפלגות יותר מהפתרון. אסור להם לפתור אותה, אסור לנו להשלים עם העובדה שהם מפלגים, מפצלים, משסים אותנו, איש באחיו. מביא הרבה קולות הסיפור הזה. יש כאלה שחייבים חרדים לא משרתים, אחרים שמחים שערבים לא מצטרפים למעגל השירות האזרחי. הם עושים סיבוב על זה.

יספרו לנו על הנזק הנוראי לכלכלה, אם "הם" לא ילכו לצבא, "הם" לא יצאו למעגל החיים, לא ישתלבו בעולם התעסוקה - הלך עלינו.

מדינות לא נופלות רק בגלל משבר כלכלי. מדינות מתפרקות בגלל היעדר לכידות, קריסת סיפור כולל, פרימת רקמת ה"יחד". מדינות קורסות כש"אתה" לא מעניין "אותי", כשאנו לא חולקים אמת משותפת, כשאני לא מוכן להקריב כלום למענך, ואתה לא מוכן להקריב כלום למעני. מדינות קורסות כשה"אחר" הוא כל מי שהוא לא "אני".

לא על היקף התעסוקה ועוצמת הכלכלה תיפול ישראל. אם, ח"ו, יקרה לנו משהו - זה בגלל שהזנחנו את המהות, את המחשבה הפשוטה: "מה הופך אותנו לאזרחי ישראל"? מהי הזהות המשתפת שלנו?

אני לא מעוניין בשירות צבאי של כולם, לא רק בגלל שזה לא אפשרי. אני מבין שאנחנו מדינה עם אזרחים בעלי השקפת עולם וזהות אישית ולאומית, שלא מאפשרת להם לשרת בצה"ל. אבל אני לא מוכן לוותר על זה שכולם, אבל כ-ו-ל-ם, יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, כולם משרתים.

מספרים שחרדים רבים נותרו כבני ערובה בבית המדרש רק כדי לא לשרת בצבא. אם רק נשחרר אותם - הם ילכו לעבוד. נו, נניח. אבל אם נוותר על השירות, נאפשר חיים בהם "אדם לאדם זאב", נאדיר את הרווחה האישית על פני המפגש והדאגה לאחר. מה יעזור לכולנו תמ"ג גבוה אם תהיה כאן שנאת אחים? האם הכנסה משפחתית גבוהה ללא נכונות לחיים משותפים תוביל אותנו להגשמת יעודה של ישראל?

גם השיחה של "למה רק אני" זרה לי. הילדים שלי הולכים לצה"ל כי הם חלק מהחזון והחלום הציוני. כי הם אוהבים את המדינה שלהם. לא רק בגלל חובת השירות, אלא גם בגלל הלב והרצון להיות שותפים בבניית מולדת. ציניקנים מזלזלים במשפטים כאלה, שיבושם להם. צעירים עם אמונות מהסוג הזה בונים מדינה, יוצרים עתיד, מנהיגים עם ועולם.

כולם משרתים - מפני שזה הייחוד והיעוד שלנו. כולם משרתים - מפני שכל אחד צריך לתת משהו לטובת החברה. מי שנצרך ויכול - במערכת בטחון החוץ (צה"ל) ומי שלא יכול יעשה זאת במסגרת בנין בחוסן הלאומי (חינוך, רווחה, בריאות). כולם משרתים - מפני שאם לא כך, לא נפתח אצל הצעירים את שרירי הנתינה. שנות השירות הם "חדר כושר" לסולידאריות חברתית. כולם משרתים - גם אם בדרכים שונות, באפיקי תרומה ונתינה מגוונים ומותאמים לצרכים תרבותיים וקהילתיים. כולם משרתים - כי זה הסיפור המיוחד שלנו. בימים של האדרת תרבות הפרט, תקופת השירות קריטית לחידוד ההכרה המוסרית והדאגה לחלשים. כולם משרתים - כי זה פשוט.

למה? ככה.

■ הכותב הוא ממייסדי תנועת פנימה ושר החינוך לשעבר. 

צרו איתנו קשר *5988