מקו הייצור אנחנו רצים למרחב המוגן וחוזר חלילה

אתמול בבוקר (ג') התחיל אצלנו, באזור התעשייה הדרומי באשקלון, במטחים כבדים של רקטות. לפחות 20 פעם נאלצנו לקטוע את העבודה ולרוץ למרחבים המוגנים.

"דעות גלובס" מארח את אנשי עוטף עזה:

● התיכוניסט: "ללמוד בבית הספר הכי ממוגן בעולם זה נורמלי?"

● האמא: "אפילו הציניקנים מפסיקים לצחוק"

● החקלאי: "ההחלטה אם לקצור חיטה מתקבלת בעזה"

כשאזעקות צבע אדום מופעלות, שיגרת הייצור שלנו נעצרת: קו של 90 מ"ר, בקצהו הראשון נכנס לוח של פלדה ובקצהו השני יוצאת דלת. כשיש אזעקה והעובדים עורבים למרחבים המוגנים, מישהו צריך ללחוץ על כפתור החירום ולהשבית את מכונות היצור.

כשיוצאים מהמרחבים המוגנים וחוזרים לחללי העבודה, מערכות הייצור מופעלות מחדש. צריך לכייל אותן, והתהליך אורך דקות ארוכות. לפעמים, עד שהמכונה מכוילת ומאפשרת את חידוש היצור - יש אזעקה נוספת, המכונה נכבית וחוזר חלילה.

במתחם הייצור שלנו באשקלון מועסקים כ-800 עובדים, הפעילות בו נעשית בו לאורך כל שעות היממה, מלבד בשבת. אתמול בלילה, עצרנו את המשמרת השלישית, ארגנו להם הסעות מסודרות הביתה. הבוקר, 93% מהעובדים הגיעו לעבודה, גם אימהות לילדים שיודעות שילדיהן נשארים לבד בבית, כי מערכת החינוך מושבתת בשל המצב.

כשבאו לעבודה בבוקר, הם מצאו בתוך שטח המפעל רסיסים רבים מיירוטים של רקטות באמצעות כיפת ברזל. העובדים שלנו מתורגלים במצב הזה, באו לעבודה אחרי לילה בלי שינה, לילה שהופרע פעם אחר פעם באזעקות בכל האזור.

אין בן אדם נורמלי שהיה מוכן לחיות במציאות כזאת לאורך זמן: האנשים האלה הם אוהבי הארץ, אנשי עמל, שלא מתפנקים, וחיים בנסיבות אף אזרח באף מדינה אחרת לא היה מסוגל לחיות בהן.

ויש כאן התמרמרות, יש כאן תחושה רעה נוכח ההצהרות של ארגוני הטרור בעזה שירחיבו את טווח הירי ויכניסו עוד ערים בדרום למעגל האש. תושבי אשקלון לא רוצים להיות קלף המיקוח של מדינת ישראל במסגרת הניסיונות להשיג הסדרה עם חמאס. אסור להתייחס אליהם ככאלה, ומדינת ישראל לא תצליח להסביר לעולם למי שגדל במציאות הזאת, שהוא קלף מיקוח בניסיון להשיג הסדר כלשהו בעזה.

כולנו רוצים כאן שקט, רוצים שגרה כדי לנהל את חיינו בצורה תקינה. אנחנו מגבים את צה"ל במהלכיו, גם אם זה אומר שנרוץ במשך שבוע, שבועיים, שלושה למרחבים המוגנים - ולו בתמורה לשקט שיחזור לכאן לאורך זמן. לצערנו הרב, הישג כזה לא יושג באמצעות שיח, שכנוע והיגיון, אלא בכוח הזרוע. נלך עם המדינה לאורך כל הדרך, ולו כדי שההיגיון יחזור לשלוט בשטח, שישראל תחזור ותקבע את כללי המשחק.

ולשרי ממשלת ישראל מוטב להפנים שבימים כאלה, ראוי שיגלו קצת יותר מעורבות ועניין בשטח. שיבואו לכאן, שידברו עם העובדים שחיים בנסיבות בלתי אפשריות ועדיין, חיים כאן. שיתנו להם את ההרגשה שמישהו חושב עליהם, שמישהו בכל זאת סופר אותם. בינתיים, לא ראיתי את מנהיגי המדינה באים לכאן, ולו כדי לעודד את רוחם של העובדים.

■ הכותב הוא הבעלים של רב-בריח, אזור התעשייה אשקלון