אתמול נודע על התאבדותה הטראגית (ככל הנראה) של עובדת בחברתו של איש העסקים לב לבייב, אשר נחקרה במסגרת פרשת הברחת היהלומים. בעקבות ההתאבדות נשמעו טענות לפיהן ייתכן שהלחץ שהופעל על העובדת בחקירתה במשטרה הביא להתאבדותה.
מבלי להביע דעה על העניין הקונקרטי, אשר פרטיו אינם ידועים עדיין, הרי שהמקרה הטראגי מציף את הסוגיה העקרונית של הפעלת לחץ נפשי בחקירה.
הפעלת לחץ פיזי על חשוד במהלך חקירתו נדונה בפסיקה ובציבוריות הישראלית בהקשר הביטחוני, כשהביטויים השגורים בפי כל הם הפעלת "לחץ פיזי מתון", והפעלת כוח במקרה של "פצצה מתקתקת". בהליך הפלילי השגרתי ה"רגיל" לעומת זאת, מצב הדברים חד וברור: אין להפעיל לחץ פיזי על נחקר, ואם חלילה הופעל לחץ פיזי כאמור, הדבר עשוי להביא לפסילת הראיות שהושגו בעקבות אותו לחץ.
אך מה בנוגע להפעלת לחץ נפשי? כאן, למעשה, הגבולות מטושטשים. הפסיקה מאפשרת לחוקרים לנקוט "תחבולות חקירה", הכוללות הפעלת מניפולציות רגשיות. מובן גם כי אדם הנתון בחקירה עשוי לחוות לחץ נפשי ואי-נוחות פיזית שהם אינהרנטיים למצב שבו הוא שרוי, בייחוד כשהחשוד נתון במעצר.
המצב המשפטי המאפשר הפעלת לחץ נפשי על נחקר גורם לכך שדווקא החשודים הנורמטיביים, שאינם יוצאים ובאים מחדרי חקירות, הם הנחקרים הפגיעים יותר, שהחקירה מותירה צלקות בנפשם במקרה הטוב, ובמקרה הרע מביאה אותם להודות בדברים שהם, או אחרים, לא עשו או לא חשבו עליהם בזמן אמיתי.
ניגוד העניינים המובנה שתמיד קיים בחקירה הוא, שאם היינו מסמנים מראש נחקר מסוים כאדם שברירי הנמצא במצב נפשי קשה, ומזהירים את החוקר מפני הפעלת לחץ נפשי עליו, הדבר היה מוביל לכך שדווקא אותו נחקר יהפוך ל"מטרה המועדפת": הרי הוא ה"חולייה החלשה", ואם רק "יישבר" בעקבות הלחץ הנפשי שיופעל עליו, הוא ודאי יספר את "האמת" לחוקריו.
קל להבין שלחץ פיזי שולל את רצונו החופשי של הנחקר, ועלול להביאו להודאת שווא. אך כשמדובר בלחץ נפשי, ובייחוד לנוכח העובדה שרובם של השופטים ועורכי הדין מעולם לא נחקרו במשטרה, לא מפתיע לגלות שעיקר הדיון המשפטי בהפעלת לחצים על נחקר נוגע ללחץ פיזי בלבד, מניעת פגישה עם עורך דין וכדומה. כל האיומים בסגנון "אם לא תודה בחקירה תישאר עוד לילה במעצר" לא עושים באולמות המשפט את הרושם שהם מותירים על הנחקר בזמן אמת.
בהקשר זה חשוב לזכור את ההיבט המוסרי: הנקודה היא לא רק האם הלחץ הנפשי הביא בפועל להודאת שווא או להודאת אמת. השאלה העקרונית היא, האם מוסרי לכפות על אדם להרשיע את עצמו?
ומכאן הפנייה החשובה לחוקרים: זכרו, כי בפניכם עומדים בני אדם וכי המטרה להשגת האמת אינה מקדשת את האמצעים. יפים לעניין זה דברי הרמב"ם, כי "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים" (ספר המצוות לרמב"ם). דברים אלה מקבלים עתה משמעות אחרת: עדיפים אלף נחקרים ששמרו על זכות השתיקה בחקירתם, מאשר נחקר אחד שהפעלת הלחצים בחקירה תגרום לו לאבד עצמו לדעת.
הכותבים מומחים לעבירות צווארון לבן ולמשפט פלילי, ממשרד עוה"ד קוסטליץ
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
