הבחירות נדחו, הקואליציה נשמרה אך מערכת הבחירות כבר החלה מזמן

מספר האירועים הפוליטיים שהתרחשו בשבוע האחרון מסמנים שהצלחתו של ראש הממשלה לשמר את הקואליציה היא זמנית בלבד ונראה שגם הוא מבין את זה ומנסה לחסום מתחרים מבית • האופוזיציה אמנם ניצחה בכמה קרבות השבוע, אבל הסדקים בה לא פחות קטנים מהסדקים בקואליציה

בנימין נתניהו/צילום:אלכס קולומויסקי
בנימין נתניהו/צילום:אלכס קולומויסקי

עלילות השבוע הפוליטי החולף יכלו להימתח על פני שנה מלאה במדינה עם ניוז-סייקל (מחזור חדשותי) נורמלי. פרסום סיכום חקירת תיק 'הצוללות וכלי השיט'; מינוי מפכ"ל; פוליגרף למפכ"ל; הדלפות מהקבינט; התפטרות שר הביטחון; אולטימטום של שר החינוך; שיחות לייצוב קואליציה; חריגה מיעד הגירעון; פגישה של שר אוצר עם ראש ממשלה; מינוי ראש הממשלה לשר הביטחון (ושר החוץ); נאום ביטחוני מאיים, מפחיד וקודר של ראש הממשלה; חשש מהתפטרות של שני שרים בכירים; מסיבת עיתונאים מתוקשרת עם תמיכה בממשלה צרה; האופוזיציה מצליחה להעביר הצעות אי-אמון; חוק אחד נופל, חוק אחד עובר והקואליציה מושכת את חוקיה; המלצת משטרה להעמיד את השר דרעי לדין; ואפילו עוד לא דחסנו לתוך הימים האלה את שיגור 500 הרקטות מרצועת עזה, הטיל המדויק שפגע באוטובוס, מזוודות עם 15 מיליון דולר שנמסרו לחמאס, מתווך קטארי בא, מתווכים מצרים בטלפון, הפסקת אש.

אין יכולת לנשום, לעכל, לרווח, להבין מה קרה ומי אמר מה. וכל זה לפני שהחלה מערכת בחירות בישראל. מה יהיה ההמשך? הטירוף הזה, מסמן שמערכת הבחירות כבר החלה. נכון שנתניהו אומר כי הוא מעוניין למשוך עד נובמבר 2019 , אך הסיכוי לכך נמוך מאוד. מספר רב של פוליטיקאים מנוסים ובכירים - משה כחלון, איילת שקד, אביגדור ליברמן - אומרים בימים האחרונים שממשלת ה-61 לא תחזיק מעמד. מארס, או קצת אחרי, זה היעד.

מדוע אם כן ממשיך נתניהו להזרים חמצן לנר שכבה? הוא אינו רוצה לצאת למערכת בחירות אותה הניע ליברמן. הוא רוצה להיראות בפני הציבור כמי שיוזם ומוביל מהלכים, גם אם בכל מה שקשור לרצועת עזה הוא לא יזם דבר בעשר השנים האחרונות.

ראשי האופוזיציה - ח"כ יואל חסון, יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, הצופה מן הצד יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי וגם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד - ידעו השבוע רגעים יפים אך כמו כל מסיבה שיש לה סוף, הם חטפו את החבטה ביום רביעי. הפעולות הממוקדות שלהם נגד הקואליציה, כבר לא עזרו כאשר יו"ר הקואליציה דודי אמסלם ערך גיוס כללי, כולל גרירת ח"כ שרן השכל מחוברת לעמוד אינפוזיה למליאת הכנסת.

גם בשבוע הקרוב דרכה של האופוזיציה לא תהיה סוגה בשושנים. ראשית יעלה ויבוא חוק הנאמנות בתרבות. הקואליציה מגייסת את כל ה-61 , ואצל האופוזיציה, לפחות מרדן אחד נמצא בסין, ח"כ חיליק בר. אבל בר אינו הבעיה היחידה של המחנה הציוני ושל יו"ר הסיעה ח"כ חסון, אלא העובדה שאנשי ליברמן, היושבים כיום באופוזיציה מרמזים שיתמכו בחקיקה הזו, בתמורה שתידרש, כמובן. ענייני הנאמנות הם הרי של ליברמן, בטאבו. אז עוד טיפה לחץ מכיוונו של אמסלם והחוק הזה עובר. ח"כ מרב בן ארי מכולנו העבירה סייג לחקיקת הנאמנות בתרבות, לפיו הסמכות לא תהיה רק בידי השרה, אלא בעבודה של ועדה מייעצת וגם שחובה יהיה על הצנזורים החדשים לצפות בחומרים לפני פסילתם.

עם שני התיקונים הפעוטים והמובנים מאליהם הללו, החוק יעבור לקריאות שנייה ושלישית ביום ב' הקרוב. עם ההתייצבות הצפויה של ח"כ ליברמן לצד הקואליציה בנוגע לחוק זה, ח"כ חסון צריך לעשות חושבים איך ומתי להוביל את מאבק ההתנגדות לחקיקה.

גם חוק הגיוס, מה שנדמה היה כמכשול הגדול ביותר עבור ממשלת נתניהו, עשוי לעבור. כיצד זה ייתכן? סגן השר ליצמן והח"כים של יהדות התורה ייצאו מן המליאה בעת ההצבעה. גם אנשי ש"ס. מנגד חה"כ של ישראל ביתנו ויש עתיד עשויים להצביע בעד הממשלה, כך הם אמרו אחרי ההצבעה על הצעת החוק בקריאה ראשונה.

חברי הרשימה המשותפת יבחרו להבריז, ומי שיעסוק בספירת אצבעות יגלה שבהיעדר דרמות חוק הגיוס יכול לעבור את שלוש הקריאות ולהיות עובדה גמורה.

נגד מי באמת 'חוק גדעון סער'

עוד מהמורה של הקואליציה היא שינוי חוק יסוד הממשלה, כך ששיקול הדעת של נשיא המדינה בשאלה על מי להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה יצומצם.

כלשון השיר "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה". למה הכוונה? עד היום, 70 שנה מקום המדינה, ניסחו המעורפל של סעיף 7 לחוק יסוד הממשלה לא הותיר קמצוץ שיקול דעת לנשיא. אף נשיא לא חשב, הרהר או חלם לסטות מהכלל הברור מאליו. הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ שהוא ראש מפלגה. ברוב המקרים המשימה הוטלה על יו"ר הסיעה הגדולה אחרי הבחירות. פעם אחת בלבד, היא הוטלה על ראש הסיעה השנייה בגודלה, נתניהו עם 27 מנדטים ולא על ציפי לבני עם ה-28.

אם כיום פועלים לתיקון החוק, תוך הצהרה שיש בו פרצה ושחברויות אישיות של הנשיא מאיימות להשתמש בה נגד ראש המפלגה, ומנסים לוודא בחוק היסוד ששיקול דעתו של הנשיא יוגבל ויצומצם, האם זה אומר שהיה לו עד עכשיו סמכות לבחור ולעשות משהו אחר? חומר למחשבה.

על כל פנים, חוק היסוד המוצע על ידי יו"ר הקואליציה דודי אמסלם, כולל את הניסוח המרומז שמטרתו היא לפגוע בנשיא המדינה ראובן ריבלין: "עלול נשיא המדינה, אשר מתוקף תפקידו הוא גורם ממלכתי ומאחד, למצוא את עצמו בחוסר ברירה בליבה של מחלוקת ציבורית קשה באופן שיש בו כדי לפגוע באמון הציבור הן בתהליך הבחירות, הן במוסד הנשיאות והן בתקינות ההליך הדמוקרטי".

ריבלין לא שקל ולא היה מנסה לעשות תרגיל פוליטי מסריח מן הסוג הזה. אין זה אופיו של האיש וממילא הדבר לא יעלה על הדעת גם מן הבחינה הציבורית. ואיך יודעים שריבלין לא ייתן ידו להטלת מלאכת הרכבת הממשלה על מישהו אחר שאינו ראש הסיעה? בפעמים קודמות שהובאו ניסיונות לתקן את חוק היסוד, היה זה הוא שבתוך ישיבת סיעת הליכוד - אי-שם רחוק בשנות האופוזיציה - התווכח עם נתניהו על כך שיש לצמצם את שיקול הדעת של הנשיא ולהכניס את השינוי שיחייב אותו להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הגדולה.

השבוע, ביקשנו לבדוק מה היא עמדת הנשיא העדכנית על התיקון המוצע ונאמר לנו, שאין הם מתערבים בהליך החקיקה, אך ברור מאליו שריבלין עוד בהיותו ח"כ תמך בכך ומן הבחינה הזו, לא השתנה אצלו דבר.

המחשבה על פתיחה ושינוי של חוק היסוד, בהליך שמחייב תמיכה של 61 חברי כנסת בכל שלבי החקיקה מטריפה את שר האוצר משה כחלון. הוא לא רוצה בכך. מדוע? הוא מאמין שיש משחקים מוגזמים עם חוקי היסוד.

היד הקלה על תיקוני חוקי יסוד

חוקי היסוד של מדינת ישראל, הם פרקים של החוקה שבדרך. בעוד החוקה, ככל הנראה לעולם לא תכונן - ונכתבו על כך ספרים רבים - חוקי היסוד משמשים כנורמות-העל שלנו. במדינות עם חוקה או סמי-חוקה נהוג שלא לשחק ולתמרן את הכללים לפי צרכים מידיים של המנהיג. אך למרבה הצער, לא כך אצלנו.

ביום ראשון הקרוב תעלה בוועדת השרים לחקיקה הצעת תיקון חוק יסוד הממשלה שזכתה, נכון לעכשיו, לתיוג הפופולרי 'חוק גדעון סער'. שוב תיקון לחוק היסוד, הפעם כי שלושה אנשים באו וסיפרו לנתניהו, חצאי שמועות. עוד אחת ממזימות הפוטש המפורסמות.

ד"ר עמיר פוקס, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה חושב שדווקא חוקי היסוד של ישראל הם הסובלים מפוטש מתמיד. הוא בחן את הצעות תיקון ושינוי חוקי היסוד ומצא שבעוד שבכנסת ה-18 שונו ו/או חוקקו שני חוקי יסוד, בכנסת ה-19 שונו ו/או חוקקו שבעה חוקי יסוד, ובכנסת ה-20, כבר הספיקו לשנות 15 חוקי יסוד, וזאת לפני שהכנסת מילאה ימיה.

בדיקתו של ד"ר פוקס מצאה שיש כיום 189 הצעות לשינויים בחוקי יסוד או לחוקי יסוד חדשים. "לשם הפרופורציה, יש מדינות שבהן לא מוצעות 189 הצעות חוק בקדנציה מלאה"' אומר פוקס. לדבריו "אחת הבעיות עם חלק מהתיקונים לחוקי היסוד היא שהם פרסונליים ולא מוגשים בחשיבה ארוכת טווח או אחרי עבודה יסודית".

מעולם בישראל לא הצליח אזרח, פוליטיקאי לשעבר שנמצא שנים מחוץ לזירה, להפיל ראש ממשלה מכהן. ומה הסיכוי שזה יתרחש? אפס. בשביל מה לבזבז את זמנה של ועדת חוקה ומליאת הכנסת על הקשקוש הזה? אין להם דברים יותר טובים לטפל בהם? לפני שנה הונח בפניה של ועדת החוקה דוח מקיף שנכתב על ידי ועדת בייניש על הבעיות העמוקות בחוק תעמולת הבחירות המיושן. לזה הם לא מוצאים את הזמן. מה הפלא, שהם כל היום משחקים שבץ-נא עם הכללים של השיטה?

שיטה פוליטית ונורמות חוקתיות זקוקות ליציבות. אין זה אומר שאסור לגעת בחוקי היסוד, אבל מה עם טיפה ראייה למרחק, וקצת כבוד לשיטה?.