פס"ד "האישה הבוגדת": בית הדין הרבני שגה משפטית; בג"ץ היה צריך לבטל את ההחלטה

פסק הדין השולל קיום זכויות שיתוף בדירת מגורים לבת זוג אשר "בגדה" בבן הזוג, הרשום בפנקסי המקרקעין כבעלים יחיד (בג"ץ 4602/13), מעורר תגובות ציבוריות חריפות סביב שאלת הבכורה של מרכיב המדינה "היהודית" מול מרכיב "הדמוקרטית", שאלת האקטיביזם השיפוטי מול שמרנות, ועוד. מטבע הדברים, ובהיותה של שפיטה מלאכה אנושית, הרי שעל אף החתירה לאובייקטיביזציה של הכרעות שיפוטיות, השקפות ערכיות בעלות מטענים סובייקטיביים עשויות להשפיע על דרכי הפרשנות.

יחד עם זאת, ההנמקות בפסק הדין נשענות על ניתוח ועל יישום של הכללים הדוקטרינריים המוכרים במשפט האזרחי והמינהלי. ראוי לבחון באופן ענייני ו"קר" ניתוח זה. אציין בתחילה בהערת אגב כי מונח ה"בגידה" אשר בו נוהגים לעשות שימוש בהקשר הנדון, הוא כשלעצמו בעייתי בהקשר זה. למרות זאת, מטעמי נוחות ולאור השיח המקובל, גם רשימה זו תעשה שימוש במונח האמור.

 עיקרי פסק דין בגידת בת זוג

הביקורת השיפוטית על בית הדין הרבני

המחלוקת בין שופטי הרוב בבית המשפט העליון (השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין) לבין שופט המיעוט (השופט יצחק עמית), בהקשר לביקורת השיפוטית על בית הדין הרבני, אינה טמונה בעקרונות החלים על ביקורת שיפוטית זו, אלא באופן ה"קריאה" של החלטת בית הדין הרבני ובאופן הסיווג של טעותו של בית הדין בסוגיית ה"בגידה", אם וככל שקיימת טעות.

בית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הרבני. הביקורת השיפוטית נעשית בכובעו כבית דין גבוה לצדק (כבג"ץ). בפסיקה התגבשו עילות צרות להתערבות בפסקי הדין של בית הדין הרבני, כשבמקרה הנדון העילות הרלוונטיות היו עילת חוסר הסמכות של בית הדין הרבני, ובעיקר - שאלת קיומה של טעות גלויה ביחס לדין. אין מחלוקת בין שופטי הרוב לבין שופט המיעוט ביחס להגדרת עילות ההתערבות, וגם אין מחלוקת על כך שבית הדין הרבני כפוף בעניינים רכושיים בין בני זוג לנורמות בדין הכללי הנקבעות בבית המשפט העליון, בהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים.

אלא ששופטי הרוב בבג"ץ סברו כי במקרה הנתון, אף אילו היה מקום לקבוע כי בית הדין הרבני שגה כלל ועיקר, מדובר לכל היותר בשגגה ביחס לקביעה העובדתית בדבר קיומו או היעדרו של הסכם משתמע לשיתוף בדירה, בנסיבות המקרה. זאת ותו לא (ובוודאי שאין מדובר בטעות חמורה וגלויה). משכך נתפסו פני הדברים על-ידי שופטי הרוב, ולדעתם בית הדין הרבני החיל את הדין הכללי ולא את המשפט העברי, הרי שאין עילה להתערבות בג"ץ.

לעומת זאת, שופט המיעוט יצחק עמית סבר כי בית הדין הרבני החיל למעשה את המשפט העברי בהתייחסו ל"בגידת" בת הזוג, ולכן השקיף על פסק הדין ככולל טעות שבדין. עמית סבר גם כי בפסק הדין של בית הדין הרבני גלומה תפיסה שלפיה בגידה כאמור צריכה להיות בכל מקרה שיקול בהערכת קיומו של הסכם לשיתוף קונקרטי, במסגרת הדין הכללי.

קביעה זו של השופט עמית נובעת מכך שלא הוכח במקרה הספציפי הנדון כי בן הזוג אמנם התכוון להתנות את הקניית הזכות המשותפת בקיום נאמנות נמשכת של בת הזוג. משמעות עמדה זו של השופט עמית היא שקיימת בפסק דינו של בית הדין הרבני טעות משפטית (ביחס לשאלה הנורמטיבית בדבר המשקל העקרוני הראוי של שיקול ה"בגידה"), ולא טעות עובדתית. בנוסף, עמית ראה את פסק הדין של בית הדין הרבני כשולל זכויות למפרע, בניגוד לדין הכללי.

הבעת עמדה ביחס לשאלת "אופן הקריאה" הנכון של פסק הדין של בית הדין הרבני, בהקשרים הנזכרים לעיל, מחייבת עיון מעמיק בפסק הדין של בית הדין הרבני, עניין החורג ממטרות רשימה קצרה זו. עם זאת, ככל ששיקול ה"בגידה" אכן שימש גורם בהכרעה (דבר העשוי לעלות בקנה אחד עם המסקנה הסופית הבעייתית בדבר היעדר שיתוף, למרות 30 שנות נישואים), הדבר נראה שגוי מבחינה משפטית, כמפורט להלן.

אי-יצירת שיתוף או ביטול שיתוף?

השאלה הקונקרטית בפסק הדין נגעה לגורלה של דירת מגורים של בני זוג: בן הזוג (הבעל) קיבל מקרקעין בירושה, והדירה שנבנתה נרשמה בפנקסי המקרקעין על-שמו בלבד. בני הזוג התגוררו בה בהרמוניה כ-20 שנה. כעבור כ-30 שנה מעת הנישואים, הם התגרשו. מספר חודשים טרם כך, בת הזוג קיימה יחסים אינטימיים עם גבר אחר. נבחנה השאלה אם בת הזוג זכאית למחצית הזכויות בדירת המגורים הנדונה.

כיוון שהיה מדובר בבני זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של "חוק יחסי ממון בין בני זוג", לא חלות על המקרה הלכות שיתוף הנכסים בין בני זוג, המעניקות זכויות שיתוף נרחבות בנכסים לבן הזוג הבלתי רשום, ללא צורך בהסכם קונקרטי. עם זאת, התפתחה בפסיקה ההכרה בכך כי לגבי זוגות שנישאו לאחר חקיקת החוק האמור, אפשר כי יילמד מנסיבות העניין הנדון כי בן זוג התכוון לשתף את בן הזוג האחר בזכויות, למרות המצב הרישומי בפנקסי המקרקעין.

במקרה כזה ייווצר במשתמע חוזה לשיתוף בזכויות. יצוין כי הדרישה הראייתית אשר התפתחה בפסיקה, כאשר עסקינן בדירת מגורים של בני הזוג, היא צנועה למדי, הן לאור ניסיון החיים והן לאור שיקולים נורמטיביים. הנחה בדבר קיומו של הסכם משתמע לשיתוף בדירת המגורים, כאשר היחסים הם ארוכי-שנים והרמוניים וההוצאות לדירה מוצאות מחשבון משותף, תצמח לעתים קרובות גם ללא ראיות ישירות. לאור התוצאה, ספק רב אם בית הדין הרבני החיל אמת-מידה ראייתית מקילה זו על עובדות המקרה.

אחת ההנמקות של השופט אלכס שטיין (במסגרת דעת הרוב) היא כי בית הדין הרבני לא שלל מבת הזוג את הזכויות שהוקנו לה, אלא הגיע למסקנה כי הזכויות האלה לא הוקנו לה מלכתחילה, שכן לא התגבשו התנאים להסקת קיומו של חוזה משתמע. זאת, בין היתר, בהינתן קיומה של ה"בגידה". נקודת התורפה הבולטת של עמדת בית הדין הרבני בנדון, אשר עליה עמד גם השופט יצחק עמית, טמונה במומנט הזמן (יוער כי השופט דוד מינץ סבר כי למעשה שיקול הבגידה לא היה כלל גורם בהכרעת בית הדין).

התשובה לשאלה אם נוצרה הסכמה משתמעת לשיתוף בנכס, בעקבות החיים המשותפים וההרמוניים בדירה ופעולות שנעשות לגביה אגב כך, בוודאי התגבשה עוד לפני שעברו כ-20 שנות מגורים משותפים (בנוסף ל-10 שנות נישואים קודם לכן). ה"בגידה" בחודשים האחרונים של תקופת נישואים ארוכה זו, היא מאוחרת בעליל למועד ההיווצרות המשוערת של השיתוף. הבגידה יכולה רק להשפיע (אם בכלל, כאמור להלן) רק על השאלה אם השיתוף התבטל או הפך לניתן לביטול, לאחר שהוא נוצר. ואמנם, ברור כי גם השופט אלכס שטיין ער לקושי הטמון במסקנה זו של בית הדין הרבני, כאשר הוא מציין, כאחת האפשרויות, כי אם נוצר הסכם שיתוף, הוא כלל מלכתחילה תנאי של היעדר "בגידה" (ראו להלן).

השופט שטיין מדגיש בחוות-דעתו את הצורך לכבד את אוטונומיית הצדדים, ללא התערבות נורמטיבית חיצונית, כאשר הם מעוניינים לייחס תוצאות רכושיות ל"בגידת" אחד הצדדים. דא עקא, השופט עמית מציין כי לא היו במקרה הנדון ראיות לכוונה קונקרטית כזו, וגם שופטי הרוב אינם מציינים כי בית הדין הרבני מצא ראיות לכך.

האם בהקשר זה, ככל שקיימת טעות, בית הדין הרבני טעה אם כן רק טעות עובדתית, בהערכת הראיות, באופן אשר אינו מאפשר התערבות בג"ץ? התשובה לכך היא בשלילה. למעשה, בית הדין הרבני הניח כי מבחינה נורמטיבית, אין הוא זקוק לראיות קונקרטיות בנדון, כך שזהו שיקול אינהרנטי במערכת היחסים הרכושית בין בני הזוג. אם כן, עסקינן בטעות משפטית.

ביטול השיתוף לאחר שנוצר?

לפי הגישה הגורסת כי לא נוצר שיתוף מלכתחילה, אין צורך בדיון בשאלה אם יש מקום להכיר בביטול או התבטלות השיתוף בעקבות ה"בגידה". אולם אם אין כך הדבר, והשיתוף כן נוצר, יש לבחון את אפשרות ביטולו או התבטלותו.

קיימים שלושה מוסדות משפטיים אשר יש לשקול אותם בהקשר זה: האחד הוא דיני הטעות בכריתת חוזה. יש לשלול בהקשר זה תחולה לדיני הטעות. הבגידה היא אירוע עתידי, המאוחר לכריתת החוזה. אין אפשרות לבטל חוזה עקב "טעות עתידית".

המוסד השני הוא חזרה מהבטחת מתנה עקב התנהגות מחפירה, לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנה. השופט עמית שולל תחולת זכות חזרה זו, היות שהמתנה הושלמה. דא עקא, עמדה זו היא מוקשית, שכן מושא ההקניה היה זכויות במקרקעין, הרשומות בפנקסי המקרקעין. כפי שנפסק בעבר, קניית נכס כזה במתנה (להבדיל מהקניית נכס שהוא זכויות חוזיות) מושלמת רק עם העברת הזכויות בפנקסי המקרקעין, והדבר לא נעשה במקרה זה. יחד עם זאת, ניתן לגרוס כי אין מדובר כלל במתנה, אלא ברכיב אחד מתוך מכלול תמורות הדדיות המועברות בין בני זוג במהלך תקופת הנישואים.

המוסד הרלוונטי השלישי הוא דיני החוזה על תנאי. אכן, תיתכן אפשרות כי בני הזוג חפצו ביצירת חוזה עם תנאי מפסיק, שהוא "בגידה" של אחד מבני הזוג. אלא שהדבר לא הוכח במקרה זה, וקביעה סתמית גורפת בדבר קיומו של תנאי כזה תהווה (שוב) טעות שבדין ולא טעות בעובדה. אם נוצר שיתוף, לא היה מקום להכיר בביטולו או התבטלותו.

אציין עו כי לטעמי קיימת שאלה אם תנאי כזה, אף אם יאותר במקרה נתון, אינו נוגד את תקנת הציבור, לפחות כאשר עוסקים במערכת זוגית ארוכת-שנים. המשמעות המעשית היא "שעבוד הגוף". בת הזוג תספוג "קנס" רכושי בגין מימוש האוטונומיה שלה על גופה ועל רגשותיה. היבט מעניין זה טעון עיון מפורט נפרד.

■ הכותב הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב ומשמש כיועץ במשרד עורכי הדין מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם.