קחו עצה מאיש מבוגר: אל תחכו לגיל 72 כדי להתחיל לחיות

מה הייתם עושים אם מישהו שאתם לא מכירים היה מזמין אתכם לחופשה חינם על אי? אגתה כריסטי בנתה על זה עלילה שלמה • לורנצו מרונה הופך את הגיל הזה שבו נהיים מבוגרים-באמת, למדכא קצת פחות • והבחירה של שהרה בלאו נחשבת אמיצה בחברה הישראלית-שמרנית

ספרים דצמבר / צילום: איל יצהר
ספרים דצמבר / צילום: איל יצהר

ולא נותר אף אחד, אגתה כריסטי, הוצאת עם עובד, 277 עמ'

הספר. גם אם לכל אחד מאיתנו יש רשימה אחרת של דברים שעושים לו טוב, בשורה התחתונה אני מאמינה שאדם צריך למקסם את סך ההנאות שלו בחיים, כמובן, תוך מוסריות והימנעות ככל הניתן מפגיעה בזולת. קריאה ב'ולא נותר אף אחד' שכתבה אגתה כריסטי ב-1939 היא לגמרי אחת מההנאות האלה. וזאת למרות שהוא כולו עוסק במקרי הרצח.

בספר הזה מעלה כריסטי לבמה, במיומנות האופיינית לה, את שאלת המקרים הלא ברורים - אלה שבהם אדם נהרג בידי אדם אחר, אבל אי-אפשר להוכיח זאת מבחינה משפטית. האם חפות מלאה היא הוגנת? מי יכול לשפוט?

כדי לטפל בסוגיה היא מזמנת אל אי אחד קטן ליד דבון עשרה אנשים. כלומר, לא היא, אלא איש עסקים עשיר ומסתורי בשם א"ל מוני. רוב בני האדם, טוענת כריסטי, ייענו להזמנה לחופשה בחינם גם אם היא קצת מעורפלת, כי מי מאיתנו לא רוצה קצת שלווה מול הגלים. כאמור, היא אמרה את זה לפני קרוב ל-80 שנה. והאמת הזו, בניגוד לכמה אמיתות אחרות במאה החולפת, לא השתנתה.

העשרה מתקבצים בבית אחוזה גדול, לכל מהם חדר משלו, ולכל אחד שיר עממי תלוי על הקיר: שיר על עשרה חיילים שמרמז מה עתיד להתרחש, ובכל זאת לא מפחית מרמת העניין של הקורא. הגדולה של כריסטי היא ביכולת שלה לזהות מניעים אנושיים ועקרונות התנהגותיים על-זמניים, ולהשתמש בהם כדי לברוא עלילת מתח מוצלחת. 

בפתיחת הספר מופיעים דבריה של כריסטי: "את הספר הזה כתבתי משום שהקושי שהוא הציב בפניי היה מרתק. עשרה בני אדם צריכים היו למות בלי שהסיפור ייראה מגוחך". ובכן, הסוף קצת מבאס, אבל מגוחך זה לא.

שורה לזכור. "המהירות לא תיעלם מן העולם" (עמ' 68).

שורה תחתונה. ולא נותר אף אחד, מלבד הקורא המחייך.


הפיתוי להיות מאושרים, לורנצו מרונה, הוצאת כתר, 248 עמ'

הספר. תכירו את צ'זרה אנוניציאטה, אלמן נפוליטני בן 77. הוא מאמין שבתו עורכת הדין שונאת אותו ובנו הגיי מפחד ממנו, מוכן להקיף את הרחוב רק כדי לא לומר שלום לאנשים, ובאופן כללי מתאמץ מאוד על תדמית האנטיפת. אבל לא נראה לי שמישהו מהקוראים קונה את זה. אנחנו איתו, לאורך כל הדרך. למה? לא רק כי הוא מצחיק, אלא גם כי הוא הופך את הגיל הזה שבו נהיים מבוגרים-באמת, למדכא קצת פחות.

אנוניציאטה נמצא בדיוק במרווח הזה שבו אתה כבר לא נחוץ לחברה, אבל עדיין נחוץ לעצמך, ומבין שאין סיבה לרצות את האחרים. במקרה שלו זה לקח 72 שנה ו-112 יום ("העברתי חיים שלמים בנורמליות, ורק הסירחון שלה עושה לי חשק להקיא"), וכעת הוא נחוש לנצל את החיים עד הסוף. ולמה לא, בעצם, הרי אחד הדברים היפים בגיל השלישי הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, גם ככה לא יהיה גיל רביעי שמתחרטים בו.

מלבד העלילה, שבה אנחנו פוגשים את השכנים המטורללים שלו, את הצעירה האומללה שהיא אישה מוכה ואת המאהבת הזונה שלו, הספר רצוף תובנות על הזקנה. בתמצית: זו תקופה שהיא פשרה מתמשכת. אתה מבין שלעשות בדיקות דם ולעקוב אחרי הערכים רק נותן אשליית שליטה. התכונות שלך מועצמות, כך שאם פעם היית סוציופת סוג א', היום אתה סוג א' משופר. דלוקס. אתה חושב שאתה לא צריך אף אחד, עד שאתה קולט שכבר אין לך אף אחד.

אמרנו שהגיבור הוא מנפולי? העיר האיטלקית התוססת הפכה בעצמה לגיבורת הספרות המתורגמת של השנים האחרונות. רוברטו סביאנו, ארי דה לוקה, אלנה פרנטה, ועכשיו לורנצו מרונה, שמעניק לה תיאור מאוזן יחסית. בלי תובנה שלו על העיר הרי לא נצא מפה, אז הנה: בעיר הזו חוש השמיעה שימושי יותר מחוש הראייה, זאת עיר שמתגלה באמצעות הצלילים. אז סאלוט - לעיר, לגיבור, לספר ולסופר, שהוא, באופן מפתיע, רק בן 44.

שורה לזכור. "אם הייתי צריך לפתוח את הפה רק כשהייתי בטוח שמקשיבים לי, הייתי נשאר אילם כל החיים" (עמ' 109).

שורה תחתונה. אל תחכו לגיל 72 (ו-112 יום) כדי לעשות מה שבא לכם.

 

האחרות, שהרה בלאו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 223 עמ'

הספר. הדמויות של שהרה בלאו אמיצות. בעצם ההימנעות שלהן, הן קוראות תיגר על החברה, ומשלמות על כך מחיר. מי שלא הולך בנתיבים הנורמטיביים צפוי לחיים קשים, ואם זו אישה בחברה הישראלית, שמחליטה לא להביא ילדים לעולם, זה עוד הרבה יותר מסובך ומאיים. מי יודע מה המכשפה הזו זוממת.

ארבע בחורות נפגשות באוניברסיטה, הופכות חברות, קוראות לעצמן 'האחרות' - כמו הדמויות המקראיות מרים הנביאה, מיכל אשת דוד, לילית ובעלת האוב, שלא ילדו - ומחליטות שלא יינשאו ולא יביאו ילדים לעולם. אחת מהן 'בוגדת' בצו הזה, החבורה מתפרקת, הקנאה מתפרצת, אבל כל אחת משלוש הנותרות שומרת על נאמנות לרעיון שחיבר ביניהן. 20 שנה אחרי, מתחיל מסע רציחות בדיוק על הרקע הזה.

הגיבורה, שילה הלר, יוצאת למסע אל העבר מתובל בסיוט של ההווה, ואי-אפשר לגלות הרבה יותר מזה, כי זו גם עלילת מתח. ועל כך מגיע לשהרה בלאו שאפו כפול: גם על הנושא הלא פשוט שבו בחרה להתמקד (השמרנים יאמרו: 'בחירה רדיקלית'), וגם על הכתיבה הקולחת והמותחת כמעט לכל אורך הספר. רק דבר אחד קצת הפריע: מספר פעמים מופיע שיר קצר על ארבע חברות, שמזכיר מאוד את השיר על עשרת החיילים ב'ולא נותר אף אחד' של אגתה כריסטי (בלאו הודתה בראיון שהיא אספנית של ספריה). אולי זה אמור להיות הומאז', אבל אפשר היה גם בלי.

שורה לזכור. "הפחד תמיד יהיה חזק יותר מהתקווה" (עמ' 110).

שורה תחתונה. לא לשמרניות, ולא לגברים שלא בטוחים בעצמם.