מה משותף לכל האנשים הטובים

מדעי המוח מתחילים להיכנס אפילו לתחום הזה, הקשה למדידה

ורד רמון ריבלין / צילום: ענבל מרמרי
ורד רמון ריבלין / צילום: ענבל מרמרי

1.בתקופה מסוימת בשנות ה-20 שלי, כשלמדתי פסיכולוגיה קלינית, הייתי חוזרת הביתה מהלימודים מדוכדכת ובוכה. בכל לילה הייתי מסבירה לבן זוגי שאני לא מצליחה להתנתק ממצוקת המקרים שאני לומדת עליהם, שזה משפיע עליי, שזה מוריד אותי. הרגשתי שלימודי התואר השני מטביעים אותי בתוך עיסת רגשות.
האמפתיה שלי עבדה לרעתי. הזדהיתי מדי.
כשחזרתי לעיתונות כבר לא הייתי אותו אדם. אבל מה שקודם עבד לי פחות, הפך להיות הדבר שלי. האמפתיה אפשרה לי להגיע למקומות שאחרים פחות חיפשו.

2.המוח שלנו אמפתי בבסיסו. בגיליון זה ניסינו לקחת את זה לקצה, ולהבין מה עומד מאחורי נתינה חברתית מופתית. מה משותף לכל האנשים הטובים? הם באים אל העולם בעין חומלת. אם תשאלו חוקרי מוח, אלה שרואים את הבטנה של העולם, הם יאמרו שאין שום דבר מוסרי באמפתיה. זו התנהגות לא מודעת שמקודדת בביולוגיה שלנו. אנחנו מחווטים במנגנונים ביולוגיים שמאפשרים לנו להבין ולהגיב לרגשות של אחרים. היום כבר יודעים שמי שמרגיש אותך - מצליח לשחזר את החוויה שלך בגופו הוא, כאילו חווה אותה בעצמו.

3.החוויה האמפתית, כשהיא באה נטו, בלי ויסות, יכולה לסבך אותנו. לולא מערכות הוויסות והבקרה במוח לא היינו מצליחים להפריד בין מה ששלנו לבין מה שלא. עוררות יתר של האמפתיה יוצרת הזדהות חזקה, ומהדהדת את הרגשות הזרים אצלנו. כשאנחנו צופים במצבים שבהם אחרים סובלים, מופעלות במוח האינסולה והאמיגדלה. כשאנחנו שומעים זעקת כאב היא מפעילה אצלנו את אותם חלקים שחווים סבל בגופנו שלנו.

4.כמה פעמים נפגענו מרופאים שנוהגים באטימות? לאן מתפיידת אצלם האמפתיה? מחקרים שבדקו עד כמה רופאים אמפתיים למטופלים, גילו שהייתה אצלם תגובה חזקה יותר במערכות הבקרה, ויסות אקטיבי של אמפתיה. הם מפעילים מנגנונים רגולטוריים כדי לא לקחת ללב את הסבל של האחר.

5.לא צריך ללמד אמפתיה, היא מתחילה כמעט מגיל אפס. מסתבר שאפילו תינוקות בגיל חצי שנה מראים התנהגות מנחמת נוכח מצוקה של האחר. יש להם הבנה בסיסית של מה זה צורך בעזרה. כבר בחודש הראשון בינקות אנחנו מתחילים לחקות אוטומטית את הבעות הפנים של אמא. ככה מתפתחת התופעה המדהימה של סינכרון בינינו לבין האחר. כל ניואנס במצב הרוח מועבר לשרירי הפנים והגוף שלנו, ואנשים אמפתיים יודעים לזהות זאת מיד.
אז מה יקרה בעידן שבו הדור הצעיר מתקשר בעיקר דרך הווטסאפ, בלי לראות הבעות פנים, בלי לקלוט ניואנסים של רגש? ספק אם דיוק אמפתי יכול לצמוח על מצע כזה.

6.אז מה ההבדל בין חמלה לאמפתיה? מדעי המוח מתחילים להיכנס אפילו לתחום הזה, הקשה למדידה. בחמלה יש מרכיב מוטיבציוני - הרצון לעזור לאחר, להקל עליו. ויש בה רגש חם של דאגה, השונה מאמפתיה, שבה אנחנו מרגישים מה שהאחר מרגיש.
ואיפה כל זה קורה במוח? מסתבר שיש רשת עצבית שמפעילה את מנגנון החמלה, ואחרת שמפעילה את האמפתיה. החמלה מעוררת את מערכת התגמול וגורמת לעלייה ברגשות חיוביים, מוטיבציה והתנהגות פרו חברתית. כל אלו מנבאים בסופו של דבר הגשת עזרה.
והאמפתיה? מערבת רגשות שליליים ועוררות באינסולה. לפעמים דווקא עליית הרגשות השליליים גורמת לנו להתרחק, במקום להגיש עזרה.

7.כדי שנדע 'לקרוא' מה עובר על מישהו אחר אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשקף את המצב שלו. את עצמנו אנחנו יודעים מחוויה, אבל איך אנחנו קולטים את האחר? בגלל משהו מופלא שמתקיים: יש סנכרון עצבי בין מוחות. בשנות ה-90 התגלו במוח תאי עצב שנקראים 'נוירוני מראה'. הם מאפשרים לנו ממש לחוות את המצב הפנימי של היושב מולנו. מי שסובל מחסר בפעילות של נוירוני המראה יתקשה להבין את רגשות האחר. תאי העצב האלה הם שחקנים מרכזיים ביצירת אמפתיה. במערכת הרגשית-מוטיבציונית במוח אין הבדל בין הכאב שלי לכאב של האחר. זו הסיבה שכואב לרובנו כשמישהו אחר סובל. ולנשים, אתם יודעים, יש יכולת אמפתית גבוהה משל גברים.

8.האמפתיה מתפתחת מהדבקה רגשית. רגשות מידבקים. ואיזה רגש הכי מידבק? שמחה! גם אם זה האויב שלך - זה מידבק. רגשות של אחרים חודרים אלינו בערוצים לא מודעים. ואז, בלי להבין, נשייך אותם לאירוע אקראי שקרה לנו. לפעמים כשאתה מרגיש משהו שלא ברור לך, תשאל את עצמך: מאיפה הגיע מה שאני מרגיש עכשיו? אולי נדבק אליי משהו ממישהו אחר. משהו שמישהו אמר, משהו ששמעתי בחדשות וביאס. אפילו סתם יום גשום, יכול לגרום לנו להרגיש הרבה פחות מרוצים בחיים, בלי שנדע שזה משם. לא כל רגש שאנחנו מרגישים הוא מקורי שלנו. לפעמים נדבק אלינו סתם רגש תועה.

9.ההכרה שכולנו איכשהו קשורים אחד לשני היא המצע הרוחני להיוולדות החמלה. המנהג הבודהיסטי של אימון התודעה מבוסס על הרחקת המבט מעצמך. הדלאי למה הקדיש את חייו כדי להקל על אחרים, מתוך אמונה שהסבל של האחר הוא כמו שלו. אם תשאלו אותו איך מפתחים חמלה, הוא יאמר שצריך בשביל זה להתנסות במידה מסוימת של סבל. אנשים שטעמו כאב, יודעים לגלות יותר חמלה לכאבו של הזולת.
ואיך אנחנו יכולים להפחית מהכאב שלנו? על ידי העברה פשוטה של מוקד המחשבות מעצמנו לאדם אחר. הדרך לריפוי הכאב שלנו עוברת דרך טיפול בכאב של אחרים.

10.האם אנחנו מגיבים באמפתיה לכל אחד? במחקרים גילו שכשאדם לבן רואה מישהו לבן כמוהו, האינסולה שבמוח מופעלת אצלו כמו שהיינו מצפים. אבל לא כשהוא רואה פנים של אדם שחור או אסיאני, נניח. יש משהו גזעני במעגל העצבי, פחות מעניין אותו הכאב של בן גזע אחר. יש לזה מקור אבולוציוני: מכיוון שאנחנו מתפתחים כקבוצה ומתחרים על משאבים, תוכנתנו להסתכל על הקבוצה האחרת כמתחרה על אותם משאבים. והמוח הוא קודם כל איבר הישרדותי, שמנסה להגן עלינו. רק כשאנחנו תופסים את האחר כחלק מהקבוצה שלנו, המעגל העצבי-אמפתי במוח מגיב לכאב שלו. זה מחסום, שהוא אולי אחד האתגרים הכי גדולים. מחסום האמפתיה שאנחנו שמים על מי שאנחנו תופסים כ'אחרים'.