אם הנרצחות היו בחיים, הן לא היו יכולות לשבות

1.

אני אשה ואני עובדת. 24 דקות דומיה; הפגנה בכיכר בערב והפגנות בכלל; זעקה; מחאה; לחץ פוליטי כבד  - כל אלה כן. יום חופש - לא. כי עבודה זה לא עונש, כי אי-אפשר לחזור על זה, כי מצמצמים את הזעם ליום אחד, כי מי שלא יכולה להרשות לעצמה יום חופש למחאה, בקושי 24 דקות דומיה בלב - היא האישה שבשמה מדברים. אז לא צריך לנצל אותה גם עבור יום חופש לאחרות.

המציאות ברורה: רוב רובן של הנשים הנרצחות הן מיעוט כזה ואחר. ככאלה הן מוחלשות בעבודה, בהשתכרות, בכוח למחות, במעמד לצעוק. אף אחת ממאות אלפי עובדות הקבלן, הניקיון, המטפלות, פועלות - חוקיות ולא חוקיות - לא יכולה לקחת רבע יום חופשת מחאה בלי שתיזרק מהעבודה. גם מאות אלפי הנשים שמתפרנסות כעצמאיות בעסק זעיר או קטן - לא יכולות להרשות לעצמן יום חופש.

מי שכן יכול/ה להרשות לעצמו/ה הם עובדי גופים הממומנים על ידי הציבור. עובדי מדינה, רשויות מקומיות, אוניברסיטאות, ההסתדרות, קק"ל, חברות ממשלתיות, גופים מאורגנים חזקים כמו בנקים וחברות ביטוח שבעקיפין מקבלים מהציבור.

בחברות גדולות - היי טק ואחרות - אפשר להיות בטוחים שהעובדות איכשהו ישלימו את שעות העבודה. מה שאומר: הדפוקים והחלשות גם יממנו את יום החופש הזה. בצדק הורה אתמול נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ' לעובדי המדינה: היעדרות כן, מימון - מימי החופש שלכם. סביר להניח שאיכשהו גם זה יסודר.

2. 

אנחנו עושות את זה בשבילן טוענות השובתות, אבל המציאות לא כזו תמה. החוק נגד הטרדה מינית וההתקוממות של נשים ידועות, מקושרות ובעלות מעמד חברתי נגד גברים מוכרים מטרידים מינית אמנם הביאו להתפטרות ובושה גדולה לשחקנים, קצינים, פוליטיקאים, עיתונאים, מנהלים מוכרים - אבל לא שינה במאומה לבוסים של נשים שמנקות משרדים בלילה, של פועלות בשכר מינימום, של עובדות קבלן וכמותן.

השביתה לא עוזרת לנשים נזקקות שיודעות כי אם לא ישרתו את הצרכים המיניים הפסיכוטיים של הבוס העלוב הן יסולקו מהעבודה ולא יוכלו לפרנס את ילדיהם. לזה צריך משטרה שתגן על מתלוננות, שירותי רווחה שיאפשרו חיים אחרי התלונה ושפרקליטות שתפסיק עם הסיסמא 'נסגר מחוסר עניין לציבור', ותגיש כתבי אישום מהירים. וצריך גם שופטים שישימו בכלא.

3.

מתי פעלתם - את ואתה - כשראיתם אשה עם כתמים כחולים, משקפי שמש שחורים ביום חשוך וכששמעתם קולות כאב וטירוף-כוח בבית הסמוך? בכיתה של הילדים? כמה בכלל אנחנו מרשים לעצמנו לראות ילדים, נשים, אנשים חלשים שמתעללים בהם בשקט, מאחורי קירות. אנחנו כל כך לא יודעים מה לעשות, אצל מי להתלונן ולדעת שזה יעזור, שאנחנו לא רואים לא שומעים ולא יודעים. שמישהו אחר יעשה משהו. מתעוררים רק אחרי שזה כתוב בעיתון.

כולנו אשמים. כל אחת ואחד מאיתנו. בדיוק כמו השוטרים שמגחכים בינם לבין עצמם כשמגיעה אישה מפוחדת לתחנת המשטרה - הילדה סילבנה צגאיי התקשרה למשטרה "אבל היא לא אמרה שמאיימים עליה", תירצה משטרת ישראל אחרי הרצח, ועברה לסדר היום. המפכ"ל לא פוטר, היומנאי נשאר על הכיסא והנציב המשיך לברבר.

גם אנשי הרווחה שממלאים גיליונות נייר לשום מקום אשמים, ושלא נדבר על הממשלה - כולה. לא רק פוליטיקאים שבאים והולכים ועליהם נוח להתנפל - אלא כל ממלאי התפקידים. מטעמים של 'הכה את הפוליטיקאי', מימין ומשמאל, שכחנו את אחריותם וסמכותם החוקית של ה"סיביל סרוונט'ס" שכשכדאי להם הם מצטיירים כדחלילים שתלויים בשר הפוליטי מעליהם. הם לא. הם עולים לנו כ-145 מיליארד שקל בשנה. יש להם כוח, סמכויות ואחריות.

4.

כבר מחר בבוקר שרת המשפטים איילת שקד צריכה להפעיל את כוחה ולהסיר את התנגדות אנשי המקצוע במשרדה להצעת החוק של ח"כ עליזה לביא המחייבת גבר אלים - מה לעשות שזה בדרך כלל גבר - שבית המשפט הוציא נגדו צו הרחקה לשאת עליו אזיק אלקטרוני. למה אנשי משרד המשפטים מתנגדים? בגלל טענה של שמירת הפרטיות. כמה מגוחך וכמה מזלזל. 

שר החינוך נפתלי בנט: הורה על שעת חינוך שבועית על הזנחת החלשים. על התנכרות לאנשים עם מוגבלויות - השבוע צוין היום הבינלאומי. מסתבר ש-70% ממשרדי הממשלה ממשיכים להתעלם מהחוק הקובע מינימום של 5% עובדים בעלי מוגבלות. שעת חינוך שבועית על התעללות בילדים, אלימות במשפחה, הטרדה מינית וניצול קשישים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו: לא צריך עוד ועדה, אפילו לא בראשות כבודך. הייתה ועדה ויש כבר המלצות טובות. עכשיו אתה צריך להורות ליישם אותן.

שר האוצר משה כחלון: תתייחס לנשים כאילו הן קבוצת כוח פוליטית שמאורגנת בהסתדרות. זה בטוח יקל עליך לתקצב את המלצות הוועדה, 250 מיליון שקל, שהם בקושי מימון של חצי שעה ברפורמה שלך בחברת החשמל.

5.

בסוף זה יוכרע בנקודה אחת: כוח. עוצמת נשים, יכולתן ומעמדן. קייט ווילסון שפרד. ניו זילנד, 1885. האי שבשליטת האימפריה הבריטית קר, גשום, קפוא ומכוסה אדי אלכוהול. הגברים הם בריטים ומאורים - בני המקום המקוריים - והם חקלאים ומגדלי בקר והם שותים הרבה אלכוהול. הם חוזרים הביתה מכים ומתעללים בנשותיהם וילדיהם. אין נתונים על מספר הרציחות.

שפרד, ילידת ליברפול גרה עם משפחתה בעיר קריסטצ'רצ' באי הדרומי. משפחה דתית. היא מתחילה לארגן נשים להקמת 'איחוד נשים נוצרי לעידוד התנזרות מאלכוהול'. השם האלגנטי הזה התקבע, אבל האמת הייתה שהכל כוון נגד אלימות ורצח נשים וילדים משכרות.

הן הפגינו, חילקו עצומות. צעדו יד ביד, אנגליות ומאוריות. כל כמה שבועות לכמה שעות מול בית הפרלמנט הבריטי-ניו זילנדי. שנים. שפרד הבינה שללא כוח פוליטי, ההתעללות תימשך ודרשה הצבעת נשים נוכחת בפרלמנט. בקיץ 1893 הייתה ניו זילנד למדינה ראשונה עם חוק זכות הצבעה לנשים. היום היא מכונה 'גן עדן לנשים'.