"השלכות הרות גורל על ציבור הגרושים בישראל": פסק דין הבוגדת הוא זמן לחשבון נפש של מערכת המשפט

"הסוגיה בגינה מוגשת בקשה זו לדיון נוסף הנה מהחשובות שהגיעו לפתחו של בית המשפט הנכבד, בכל הנוגע לדיני המשפחה בישראל, והשלכותיה הנן הרות גורל על ציבור המתגרשות והמתגרשים בישראל" - בהצהרה דרמטית זו נפתחת הבקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בג"ץ אשר אישר את קביעת בית הדין הרבני לפיה אישה, שנטען כלפיה כי בגדה בבעלה, לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים שלהם, כאשר הבגידה נלקחה בין השיקולים לשלילת הזכאות.

את הבקשה לדיון נוסף הגיש עו"ד איל מנחם, בא כוחה של האישה, אשר אליו הצטרף גם מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, באונ' בר אילן, באמצעות עוה"ד שי זילברברג ועדי רז.

העליון קבע בשבוע שעבר שאין להתערב בקביעתו של בית הדין הרבני הגדול ששלל מהאישה מחצית משווי דירת המגורים שבה התגוררה יחד עם בעלה וילדיהם ב-20 השנים שקדמו לגירושין. בפסק הדין נחלקו שופטי ביהמ"ש העליון בשאלה האם זכויותיה של האישה נשללו עקב בגידתה (הנטענת ולא מוכחת) או שזה היה רק אחד השיקולים לשלילת זכאותה.

בעוד שופט המיעוט יצחק עמית, קבע כי ביה"ד הרבני שלל את זכויותיה עקב הבגידה, כענישה מוסרית, ועל כן ישר לבטל את פסק הדין; שופטי הרוב אלכס שטיין ודוד מינץ קבעו, כי היה זה רק אחד השיקולים לשלילת הרכוש, בהם בין היתר העובדה שהקרקע שעליה נבנה הבית הייתה בבעלות הבעל לפני הנישואין, ועל כן אין להתערב בשיקול הדעת של הרבני הגדול.

פסק הדין של בג"ץ עורר סערה ציבורית ופרשנויות שונות באשר למשמעויותיו. הוא שלל רכוש מאישה עקב בגידתה, ועולה השאלה האם הוא מבטל הלכה ששלטה במשפט ב-25 השנים האחרונות. הלכה שקבעה כי אין לשלול זכויות רכושיות עקב התנהלות "לא מוסרית" במסגרת הנישואים, ואין לשקול שיקולים "דתיים" בפסיקה אזרחית בנוגע לחלוקת הרכוש.

לטענת האישה ומרכז רקמן בדיון הנוסף, שופטי הרוב שגו בקביעתם. לטענתם, אי ההתערבות הינה כהסכמה להתנהלות בחוסר סמכות, לאחר שהרבני פסק בניגוד להלכות ביהמ"ש העליון, לפיהן אין לפסוק לפי הדין הדתי בסכסוכים אזרחיים, גם במקרה של בגידה. עוד נטען כי "בעירוב שיקולים דתיים כלשהם בעת בחינת הפן הרכושי בין בני זוג, יש משום מתן גושפנקה לאי שוויון המגדרי ולהחרפת מרוץ הסמכויות".

למרות 20 שנות נישואים ושיפוץ נרחב

ראשיתו של פסק הדין מעורר המחלוקת הנו בסיפורם של בני הזוג שנישאו בשלהי שנת 1982, ונולדו להם שלושה ילדים בגירים. בחודש פברואר 2013, לאחר למעלה משלושים שנות נישואין, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובה כרך את ענייני הרכוש. בתביעת הגירושין טען הבעל בין היתר כי האישה בגדה בו. לאחר הליכים סוערים וכואבים התגרשו בני הזוג; ואולם נושא חלוקת הרכוש לא הגיע לפתרון, וההתדיינות בין הצדדים נמשכה.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על בית המגורים. הבעל הביא לנישואים מגרש שקיבל בירושה בשנת 1982, מספר חודשים לפני הנישואים. ב-1988 התקשר הבעל עם קבלן בעסקת קומבינציה שבמסגרתה העביר 3/4 מהמגרש לקבלן כנגד בניית בית המגורים על הרבע הנותר (ותשלום נוסף של הקבלן בסך 30,000 דולר). בבית המגורים שנבנה, התגוררו בני הזוג משך למעלה מעשרים שנה עד לקרע ביניהם בשנת 2013.

הסוגיה שהובאה לפתחו של ביה"ד הרבני האזורי הייתה האם יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים. ביה"ד הרבני האזורי פסק לטובת האישה וקבע כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים. בנוסף הוא קבע היא זכאית למחצית משווי הזכויות של בית המגורים הרשום על שם הבעל. בפסק הדין הסתמך בית הדין, בין היתר, על אמירות של הבעל, מהן הסיק כוונת שיתוף וכן על התקופה הארוכה, בת 20 שנה, בהם גרו הצדדים יחדיו בבית המגורים. הוא גם הסתמך על העובדה כי הצדדים שיפצו את הבית ביחד והשקיעו בהשבחתו לאורך השנים.

ואולם השיתוף לא נמשך זמן רב, וערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול הפך הלכה זו. על פי דעת הרוב ברבני הגדול, נקבע כי לאשה לא מגיע כל חלק. הדיינים קבעו כי לא הייתה כוונת שיתוף בבית כאשר חלקם ציינו כי "בגידת האישה" הנה עניין השולל כוונת שיתוף.

הכדור עובר לידיים של הנשיאה חיות

האישה לא השלימה עם ההכרעה ועתרה נגד פסק הדין לבג"ץ, בטענה שפסק הדין הגדול סוטה מהלכות בית המשפט הנוגעות לשיתוף ספציפי בדירת מגורים. לטענת האישה, שאלת נאמנותה המינית לבעלה אינה רלוונטית לדיון בחלוקת הרכוש של הצדדים, וכי דווקא נושא זה הקרין על החלטת בית הדין הגדול כולה.

השופט עמית קיבל טענתה זו, ובהתאם לכך הורה על בטלות פסק הדין הגדול. הוא קבע כי היא זכאית למחצית מבית המגורים. ואולם שופטי דעת הרוב דחו את העתירה. השופט מינץ הורה על דחיית העתירה מהטעם שעניין הבגידה לא היווה שיקול מרכזי בשיקולי בית הדין הגדול, והשופט שטיין הצטרף לדבריו של השופט והוסיף כי בית הדין הגדול אמנם נתן משקל לעניין אי הנאמנות המינית של האישה, אבל לשיטתו שקילת עניין הנאמנות המינית היא לגיטימית בכל הנוגע לבחינת הלכת השיתוף הספציפי.

בבקשה לדיון הנוסף נגד הכרעה זו מציינים האישה ומרכז רקמן כי ההלכה שיוצאת מפסק הדין מחדשת (לשלילה) בכמה מישורים: בצמצום עילות ההתערבות בפסיקת בתי הדין הרבניים; בקביעה המשתמעת שהלכת השיתוף הספציפי מתגבשת אך במועד הפירוד שבין בני הזוג, ולא קודם לכן; ובייחוס משמעות לאי נאמנות מינית במהלך הנישואין, עד כדי שלילת זכויות רכושיות מוקנות בגין אי נאמנות זו.

לטענתם, המקרה המדובר הוא אחד המקרים המיוחדים והנדירים המצדיקים דיון נוסף, שעניינם רחב יותר מן המקרה הנקודתי שעמד בפני בית המשפט, ושיש להם השלכות כבדות משקל. "ההלכה מהותית למערכת דיני המשפחה בישראל, בשל השלכותיה הקשות על כלל המתדיינים, ועל נשים בפרט", נכתב בבקשה.

מרכז הכובד של הבקשה לדיון נוסף, והסערה הציבורית שעורר פסק הדין, נוגע לטענות שעולות בנוגע לקביעות באשר למעמדה של אי נאמנות מינית במשפט הישראלי. לטענת האישה, בפסק הדין של דעת הרוב בעליון נקבע כי ניתן להתחשב בשאלת הנאמנות או אי הנאמנות המינית כאשר עוסקים בענייני רכוש, לרבות בקשר מיני מחוץ לנישואין שנרקם לאחר תקופת השיתוף, או בשלהי תקופה זו.

"המבקשת (האישה, א' ל"ו) תטען כי הפיכת שאלת הנאמנות לעניין שיש לו השלכה על ענייני רכוש תביא בהכרח לעלייתן של טענות מסוג זה בשיח המשפטי ובערכאות השונות, תוך שהדבר מלווה בהכרח בחקירות משפילות ומבזות, ופגיעה בזכות לכבוד של המתדיינים ובפרט בזו של נשים", נכתב בבקשה. 

הכדור עובר כעת לידיים של הנשיאה חיות, שתחליט האם יש מקום לקיים נוסף נוסף או לא.

האם יש מקום לדיון נוסף? הקהילה המשפטית חלוקה / אלה לוי ויינריב ומתן בר ניר

כדי להכריע בשאלה האם יש מקום לדיון נוסף בעליון, צריך קודם כל להבין מה המשמעות של קביעת העליון. בקשה לדיון נוסף מתקבלת רק כאשר יש סוגיה משפטית דרמטית המצדיקה דיון מחודש בהרכב מורחב או הלכה חדשה. אם תתקבל עמדת הרוב בפסק הדין - לפיה הם לא התערבו בהכרעת ביה"ד כיוון שהיא מבוססת על עובדות ועל חייהם של בני הזוג ולא קבעו הלכה חדשה - הפרשה לא תעבור את המשוכה הראשונה לקיומו של דיון נוסף.

נדמה שהסיכוי לכך קלוש. הסערה שהפרשה עוררה מובילה לכך שכמעט מתבקש שיתקיים פה דיון נוסף, ושתוכרע באורח ברור השאלה מה משקלה של בגידה בחלוקת הרכוש, אם בכלל.

עו"ד יהודית מייזלס, מומחית ומרצה לדיני משפחה בפקולטה למשפטים במכללה למנהל, מעריכה כי סיכויי הבקשה לדיון נוסף להתקבל - גבוהים. לדבריה, "כבר למעלה משני עשורים שלא היה שיח כל כך קונטרוברסלי בקרב הקהילה המשפטית בנוגע לפסק דין. עצם הדיון הקוטבי הזה, מדגים כי יש מקום לדיון נוסף בהרכב מורחב. גם העובדה שהשופטים שנתנו את דעת הרוב הם שופטים חדשים יחסית בבית המשפט העליון, שתחום עיסוקם אינו דיני משפחה, מעלה את הסיכוי שעתירה זו תתקבל".

אחת הבעיות בדיני משפחה היא שבתי הדין הרבניים וביהמ"ש האזרחי חולקים סמכויות חופפות במסגרת סכסוכי משפחה. בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בכל העניינים הכרוכים בגירושין בין בני-זוג, ובהם ענייני חלוקת הרכוש, משמורת ומזונות. הסמכויות החופפות הללו הולידו את תופעת "מרוץ הסמכויות", הידועה לשמצה שבין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט האזרחיים. בן הזוג שהקדים להגיש תביעה לאחת הערכאות קובע היכן יידונו המחלוקות המרכזיות בסכסוך הגירושין.

לטענת מייזלס, "הפיצול בין מה שקרה לה בבית הדין, לבין מה שהיה קורה בבית המשפט, מדגים את הפן הסכיזופרני הבלתי מתקבל על הדעת במערכת הכפולה של הערכאות בדיני במשפחה בישראל. כל עוד בג"ץ תיפקד כשומר הסף, הדואליות הזו הייתה נסבלת, אך אם כעת, בית המשפט העליון מסיר מעליו תפקיד חשוב זה, מי שיסבול הוא הציבור שהוא במרביתו חילוני".

עו"ד איימי בכור-בוני, מומחית לדיני משפחה וירושה, סבורה אף היא כי אין מנוס מקיומו של דיון נוסף. "מדובר במקרה חריג, שלמעשה קובע, בניגוד לכל הלכה קודמת, שיש משמעות לשאלת האשם בגירושין - דבר שלא קיים בישראל כלל. גם אם ייקבע בסופו של דבר שהאישה אינה זכאית לרכוש זה או אחר,

לפי העיקרון של שיתוף ספציפי בנכסים, הרי יש מקום לכנס את ביהמ"ש העליון בהרכב מורחב על מנת שיבהיר שלשאלת הבגידה אין משקל ולא היה מקום להתייחס אליה. לדעתי, מדובר בעניין ציבורי חשוב שהרי שיעור הבגידות רק עולה בעידן שלנו".

עו"ד רות דיין וולפנר, מומחית לדיני משפחה וירושה מוסיפה כי "לאור המגמה הגוברת של בג"ץ בעשור האחרון, לא רק למעט בהתערבות בפסקי דין של בתי הדין הרבניים, אלא אף להרחיב את סמכויותיהם, קשה לאמוד את הסיכויים לקבלת דיון נוסף במקרה ספציפי זה".

ואולם גם לדבריה, קביעת דיון נוסף במקרה זה משמעותית לקביעת קווים מנחים משמעותיים במתח שבין הלכות שיוצאות תחת ידיו של בית המשפט העליון לבין הדרך בה מחליטים בתי הדין הרבניים אם ליישמן או לא.

אך לא כולם מסכימים, והמחלוקת בנוגע לפסק הדין נמשכת גם סביב השאלה אם יש לקיים דיון נוסף. כך, פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, סובר שנשיאת העליון לא צריכה לקבל את הבקשה לקיום דיון נוסף. אמנם, לדעתו, בפסק-הדין הובעה תפיסת עולם אותה הוא מגדיר כ"מסוכנת", אך לא נקבעה בו הלכה חדשה כלשהי המצדיקה קיומו של דיון נוסף.

אלבשן מבהיר כי הוא מתנגד בכל מאודו להשקפת השופט שטיין כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין, אך סבור כי מי שיטיב לקרוא אותו יבין כי הוא לא משקף "חזרה לימי הביניים, אלא בדיוק ההפך - הליכה לימים שחורים במיוחד.

"צריך לתקוף את פסק הדין הזה לא בגלל עניין הבגידה, אלא בגלל תפיסת העולם השיפוטית שעומדת מאחוריו", מסביר אלבשן.

הוא מוסיף ש"אני חושב שרבים מאלה שדיברו נגד פסק הדין כלל לא קראו אותו", אומר אלבשן, "מי שקורא את פסק הדין צריך להיבהל מהשקפת העולם הסופר-ליברטריאנית של השופט שטיין, שסובר כי בית המשפט צריך לגלות צניעות יתרה אל מול כל תפיסות העולם של האזרחים."

להשקפתו של אלבשן, "בית המשפט צריך להתערב לפעמים בחיים של אזרחים, ולא חייב לכבד כל החלטה שלהם, גם בתפיסות ערכיות. הפסיקה משקפת השקפה לפיה בית המשפט לא מתערב איפה שהוא חייב להתערב לדעתי". 

צעד נוסף בדרך להפיכת ביהמ"ש לשמרני? 

מעבר למתח המתמיד בין דת למדינה, פסק הדין של בית המשפט העליון עורר עוד זירה מחלוקת עתיקת יומין בין שמרנים לליברלים. שני השופטים שאישרו את פסק הדין של בית הדין הרבני - אלכס שטיין ודוד מינץ - נחשבים למינויים של שרת המשפטיים אילת שקד, ונחשבים לשמרנים.

על הרקע הזה עלתה השאלה שהאם שרת המשפטים איילת שקד הפכה את פניו של העליון? האם ביהמ"ש העליון הפך לשמרן או רק כולל כעת מגוון דעות? והאם הקרב של אישה אחת על "הבית" שלה, עלול להפוך לקרב ציבורי על ה"בית" המשפטי - על בית המשפט העליון?

לדברי עו"ד איימי בכור בוני, "הרכב השופטים משפיע תמיד, בכל ערכאה, גם בבית המשפט המחוזי. כל עו"ד יודע על איזה הרכב הוא שמח "ליפול" ועל איזה פחות. שופטים הם בני אדם ובאים עם מטען אישי ברור לגמרי. אם ההרכב בדיון הנוסף יהיה ברובו דתי - שמרני, התוצאה עלולה להיות זהה. ניתן לראות שבהרכב של שלושה היו השופטים שטיין ומינץ, מינויים של השרה שקד, מינויים שמרניים (וגם גברים). השופט עמית, החילוני, למעשה נשא את דגל הנאורות והקדמה באמצעות דעת מיעוט".

עוד היא מוסיפה כי "מדובר ללא ספק בקרב על הבית; קרב על מקומן של הנשים, קרב על הקלות שבה הן נשפטות בחומרה על מעשיהן ובשל כך מאבדות רכוש - דבר שספק אם היה קורה לגבר. מי שאומר שהבג"ץ הוא לא כצעקתה, והוא סתם כותרת לעיתונות - טועה. זוהי תחילתו של מדרון חלקלק של מישטור נשים וההתנהגות המינית שלהן. זו התערבות המדינה בחיי האזרח, ולא סתם בחייו, כי אם בהרגלי המיטה שלו.

"לכן, אני חושבת שזוהי בהחלט מלחמה על דמותו של בית המשפט העליון כשומר על גבולות בתי הדין הרבניים מפני פסיקות ארכאיות, שלא תואמות את התקופה. בגידה היא חטא מוסרי ותו לא. היא לא עניין להיענש עליו".

פרופ' אלבשן לעומתה טוען כי ביקורת המושמעת על בית המשפט העליון לאור המינויים שביצעה אליו שקד, אינה מגיעה ממניעים כנים. "כמי שבמשך שנים יצא בחריפות נגד מבקרי בית המשפט העליון בתקופת הנשיאים בדימוס אהרון ברק ודורית בייניש, ונגד אלה שלקחו כל פסיקה של העליון והפכו אותו לסניף של 'מר"צ' - כך אני מתנגד לביקורת המושמעת כעת על ידי אלה שמתנגדים להחלטותיו של העליון והופכים אותו לסניף של "הבית היהודי", אמר אלבשן.

"יש יותר מדי צביעות בקרב עמיתיי מהאקדמיה", מציין בנחרצות אלבשן, ומוסיף, "כל אותם אנשים שהפסיקות של העליון לא תואמות את השקפת עולמם מרשים לעצמם להתנגח ולהפוך את השופטים החדשים לעושי דברה של השרה שקד. לפני זה הם הגנו על המוסד הזה בגלל שהתפיסות התאימו להם, ועכשיו מותר להגיד הכול. פסק הדין הזה הוציא את כל זה".