אוהבים לקחת סיכונים? מחקרים מראים שזה ממש לא רק עניין של אופי

הכלכלה הקלאסית לרוב אינה מכירה בהבדלים פסיכולוגיים בין בני אדם, אולם החלוקה לנוטלי סיכונים ולשונאי סיכונים הצליחה לחלחל אליה. ישנה הכרה בכך שאנשים מסוימים יחוו כל הפסד כפיגיון שננעץ בבשרם וישקיעו לילות ללא שינה בדאגה לכספם שהונח על קרן הצבי, בזמן שאחרים יראו בסיכון בעיקר הזדמנות. עם ההפסד הם כבר יתמודדו כשיבוא אם יבוא, וגם אז יתאוששו יחסית מהר וירוצו לקחת את הסיכון הבא.

הנטייה ללקיחת סיכונים כמאפיין אישיותי היא רק חלק מהסיפור. נטילת הסיכון מושפעת ממצב הרוח שלנו, מהאמונה שלנו, מהחברה שבה אנחנו חיים, מהגיל שלנו, והיא גם משפיעה באופנים שונים על חיינו. ארבעה מחקרים חדשים יורדים לעומק הפסיכולוגיה של הסיכון.

1. אלוהים יעזור לנו, בואו נחגוג!

ההיגיון אומר שאנשים המאמינים שאלוהים הוא כוח מגן שמשגיח עליהם באופן אישי ייטו יותר לקחת סיכונים בהנחה שמה שלא יקרה בדרך הטבע יקרה בדרך הנס. גם המחקר אומר זאת. מאמר שפורסם בכתב העת Psychological Science מראה שכאשר מזכירים לאנשים את אלוהים, הם נוטים יותר לקחת סיכונים. עם זאת החוקרים מסייגים: המחקר נערך בארה"ב ולא בטוח שישוחזר בתרבויות שבהן אלוהים אינו מזוהה עם השגחה פרטית.

דניאלה קופור מאוניברסיטת סטנפורד, שהובילה את המחקר, ציינה שמחקרי עבר הראו שאנשים דתיים או אנשים שהם חלק מקהילה דתית נוטים פחות לשתות, להשתמש בסמים ולהמר, אולם מה לגבי סיכונים שהדת אינה אוסרת באופן אקטיבי?

במסגרת המחקר, 900 המשתתפים שיחקו משחק שעסק במילים. באחת הקבוצות, הושחלה מדי פעם בין המילים הללו המילה "אלוהים". לאחר מכן נאמר לחלק מהנבדקים שהם יכולים להשתתף תמורת תשלום בניסוי נוסף, שכרוך בצפייה בצבע חזק ובהיר, אך קיים סיכון נמוך שהוא יגרום פגיעה מסוימת בעיניים נבדקי הקבוצה שהוזכרה בה המילה אלוהים נטו יותר לקחת את הסיכון.

במחקר שני, שנערך בתנאי עולם אמיתי, שולבו באתרי אינטרנט אמיתיים פרסומות לפעילות מסוכנת. חלק מהפרסומות כללו אזכור לאלוהים ("אלוהים יודע מה אתה מפספס! הירשם לצניחת היכרות היום"), וחלקן לא כללו אזכור כזה ("מי יודע מה אתה מפספס?"). התוצאה הייתה ברורה, אומרים החוקרים: כאשר הפעילות המסוכנת לא סתרה את המוסר הדתי (כגון צניחה חופשית), אזכור אלוהים גרם לאנשים להקליק עליה יותר. כאשר הפרסומת הזמינה לפעילות מסוכנת וגם לא מוסרית, כגון מתן שוחד, היא הקליקו עליה פחות כאשר היא כללה את המילה "אלוהים". כאשר היה מדובר בסתם הזמנה לשחק במשחק מחשב, לא מסוכן, לא היה הבדל בין התנאים.

ניסויים נוספים הראו שאזכור אלוהים גורם לנבדקים לדרג חוויות אפשריות כפחות מסוכנות. האפקט הוא כנראה תת-מודע. איננו אומרים, "זה מסוכן אך אלוהים יהיה בעזרי". התת-מודע כבר מכניס את אלוהים לחישוב ומגיש לנו את האירוע עם תחושת סכנה מופחתת. לעומת זאת, כאשר הנבדקים הימרו והפסידו, הם ציינו בסקר אחר תחושות שליליות יותר כלפי אלוהים. נראה שהם ציפו שאלוהים ידאג לניצחון והתאכזבו ממנו כשזה לא קרה. נציין שהמשתתפים במחקר היו לאו דווקא אנשים דתיים. 

לדברי החוקרים, תזכורות לאלוהים נמצאו בכל מקום. המילה "אלוהים" מודפסת על כסף אמריקאי ועל סטיקרים של מכוניות, והיא נשמעת בביטויים יומיומיים כמו "תודה לאל" או "ברוך השם". למעשה, אומרת קופור, זו אחת המילים הנפוצות בחיי היומיום. כלומר, "אפקט האלוהים המשגיח בעת סכנה" מתעורר אצל מי שרגיש לו כמעט כל הזמן. 

2. בני נוער מחפשים הרפתקאות, לא צרות

מחקרים שפורסמו בעשור האחרון הראו שהשינויים התרבותיים שדחו את כניסתנו לבגרות ולחברה מגיל 12-13 לגיל 18-21 היו לא לחינם. התפתחות המוח לא מסתיימת אחרי הילדות המוקדמת, אלא נמשכת אל תוך גילאי ה-20 שלנו. בגיל ההתבגרות, האזורים הקשורים בשליטה עצמית ובתכנון מפותחים פחות באופן משמעותי, והקשר בין אזורי התכנון של המוח לבין אזורי התגמול עדיין חלש.

ההתפתחות המאוחרת הזאת הוזכרה בשנים האחרונות כאחת הסיבות העיקריות לכך שבני נוער נוטלים סיכונים: הם אינם שולטים בעצמם, אינם מצליחים לראות קדימה כמו המבוגרים ואינם מבינים את מלוא הסיכון. אולם קבוצה של חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה פרסמה לאחרונה בכתב העת Developmental Cognitive Neuroscience הסבר אלטרנטיבי או משלים להסבר הזה. לדבריהם, ההתנהגות המסוכנת של בני נוער היא מכוונת ולא אימפולסיבית.

החוקרים, בראשות ד"ר דניאל רומר, מסבירים שהרצון לחוות את החדש והמרגש מגיע לשיא בגיל הנעורים, אולם הנטייה לחפש חידושים מתווכת על ידי מנגנוני למידה שקשורים מאוד לעולם של תכנון והוצאה לפועל של התנהגות. בני נוער רוצים ומתכננים לפעול באופן שעשוי להיראות למבוגרים מסוכן. הם טוענים כי לבני נוער יש יכולת גבוהה ללמוד במהירות מהצלחה או אי-הצלחה של ההימור שלהם, ולא לחזור שוב על פעולה שתוצאתה הייתה לא טובה.

"בני הנוער הם חסרי ניסיון והמוח שלהם מכוון לרכוש כמה שיותר ניסיון במהירות רבה", אומר רומר. "אז הם מנסים לנהוג בכל מיני אופנים, הם מתנסים בלבושים שונים ובחברות עם אנשים מסוגים שונים, והם מתנסים בסמים. נכון שכשמנסים לפעמים טועים, ולכן מהצד הדבר נראה כרדיפת סיכון, אולם המוח של בני הנוער לא בהכרח מחפש סיכון, אלא שיעור. עבור רוב בני הנוער, התקופה הזאת אינה מאופיינת בהתנהגות מסוכנת דווקא".

החוקרים טוענים עוד כי יש תת-קבוצה בקרב בני הנוער, כפי שקיימת בכל הגילאים, של אנשים המאופיינים יותר באימפולסיביות. את הקבוצה הזו ניתן לזהות כנוטלי סיכונים כבר מגיל 4-5. כאשר הנטייה לקחת סיכונים פוגשת את גיל ההתבגרות, שבו יש לנערים חופש פעולה רב יותר וגם רצון בחידושים, או אז התנהגותם הופכת להיות יותר מסוכנת לא רק בכוונה אלא גם בתוצאה. משום כך, ישנה עלייה בממוצע הפגיעות בבני נוער (פציעות, התמכרויות וטראומות), לעומת ילדים בגיל טרום הנעורים ולעומת מבוגרים, אך העלייה הזאת מרוכזת ברובה באותה תת-קבוצה של בעלי נטייה לסיכון ואימפולסיביות. לעומתם, רוב בני הנוער מצליחים לשמור על עצמם במידה סבירה בזמן שהם מחפשים הרפתקאות.

מחקר נוסף, שבוצע על ידי חוקרים מאוניברסיטת קופנהגן בדנמרק ומהמכון הלאומי למחקר חברתי בדנמרק, הגיע לתוצאה דומה אך גם שונה: רוב בני הנוער מחפשים הרפתקאות אך רק חלקם מוצאים צרות, אלא שלפי מחקר זה בני נוער ממעמד חברתי כלכלי בינוני וגבוה הם שצולחים את גיל ההתבגרות בלי פגע, ואילו בני נוער ממעמדות נמוכים יותר ומשולי החברה הם אלה שחווים את התוצאה השלילית של ההרפתקנות.

כך או כך, המודל החדש מציע שנטילת סיכונים על ידי מתבגרים אינה תוצאה של היעדר התפתחות אלא חלק חיוני בהתפתחות ובהכשרה של בני הנוער לקראת בגרות, ולקבל בעתיד החלטות גם בתנאי אי-ודאות. 

3. איך היה לך השבוע, חיפה?

נראה שערים שלמות עשויות לסבול ממצב רוח תנודתי, שמשפיע גם הנטייה של תושביהן לקחת סיכונים. חוקרים מאוניברסיטת מקגיל בקנדה פיתחו מדד ל"מצב הרוח העירוני" על בסיס הציוצים של תושבי הערים בטוויטר. מצב הרוח העירוני הושפע מגורמים כמו שינוי לטובה במזג האוויר, זכייה בתחרות ספורט משמעותית או יום חופש.

 חיפה/ צילום:Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטי

מתברר שככל שמצב הרוח העירוני טוב יותר, כך עולה הנטייה של תושבי העיר לעסוק בפעילויות מסוכנות, כמו הימורים. המחקר התבסס על סקירת חשבונות הטוויטר של יותר מ-5 מיליון איש בשש ערים מרכזיות בארה"ב. עלייה במצב הרוח הטוויטרי הובילה לעלייה של כ-2.5% ברכישת כרטיסי לוטו.

מחקרים קודמים הראו שאנשים שמצב רוחם טוב נוטים לקחת סיכונים ככל הנראה מתוך הטיה של זיכרון - מצב הרוח הטוב מזכיר להם אסוציאטיבית את ההצלחות בחייהם ולא את ההפסדים. כעת נמצא כי ניתן לאמוד את ההשפעות הללו גם ברמה הקהילתית. התוצאות יכולות לשמש לתזמון קמפיינים ציבוריים שנועדו למנוע לקיחת סיכונים מיותרים, או דווקא לתזמן מאמצים עירוניים הדורשים לקיחת סיכון מסוים (למשל השתתפות ביום גיבוש שכונתי) לימים שבהם הציבור מרגיש טוב.

אגב, ייתכן שהתופעה מזינה את עצמה, משום שנטילת סיכונים היא מידבקת. מחקר בהובלת פרופ' ג'ון או'דוהרתי מ-Caltech מצא שכאשר נבדקים צפו באדם אחר לוקח סיכון (הימור על 10 דולרים) נטו יותר לקחת אותו סיכון, גם אם לא ראו את תוצאות ההחלטה של האדם שצפו בו - אם הרוויח או הפסיד.

החוקרים גם הצליחו באמצעות סריקות fMRI, לגלות אזור במוח המגיב באופן מיוחד לסיכון. האזור (Caudate Nucleus שמו) מגיב באופן שונה לסיכון גבוה ולסיכון נמוך. כמו כן, ככל שהאזור הזה הגיב בצורה דיפרנציאלית יותר לסיכון, כך עלה הסיכוי שהנבדק אכן ייקח את הסיכון. מה המשמעות של הפעילות באזור זה? החוקרים עדיין צריכים לפענח זאת. 

 שיבה בתוך הקופסא/ צילום:Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטי

4. אני מסתכן משמע אני יצירתי? לא בטוח

הגיוני אולי לחשוב שיש קשר בין יצירתיות לבין לקיחת סיכונים, כי אנשים שנוטים לקחת סיכון אולי יהיו מוכנים יותר לקחת סיכונים מחשבתיים ולצאת מהמסגרת, אבל ההוכחות לקשר הזה אינן חותכות. היו מחקרים שמצאו אותו, אחרים ניסו ולא מצאו. כמה מחקרים מצאו שיצירתיות היא במתאם רק עם לקיחת סיכון במישור החברתי, ולא עם לקיחת סיכון במישור הפיזי (כלומר מי שמעז ללבוש בגד לפני שהוא נהיה אופנתי עשוי להיות יצירתי. מי שמעז לצנוח ממטוס עשוי להיות יצירתי או לא יצירתי. אין בין הדברים קשר).

מחקרים אחרים מצאו שמשתנה אחר יכול להסביר לעתים את המתאם בין יצירתיות לנטילת סיכון. כך, למשל, בארגון שבו יש לעובדים מוטיבציה פנימית גבוהה להגיע להישגים (הם חושבים שהעבודה חשובה, הם רואים בה יצירה שלהם), הם גם יחשבו על פתרונות יצירתיים יותר וייקחו יותר סיכון כדי להוציא אותם לפועל, לעומת עובדים שהמוטיבציה שלהם היא חיצונית (תגמול כספי או ביקורת טובה מהבוס).

מחקר חדש שפורסם לאחרונה על ידי חוקרים מאוניברסיטת Leiden בהולנד וחוקרים מאוניברסיטת Nanjing Normal בסין, הלך בכיוון ההפוך וניסה לבדוק אם יש קשר בין שנאת סיכון לחשיבה קונפורמיסטית. במחקר נמצא כי נטילת סיכון הייתה במתאם הפוך עם מתן התשובה הנפוצה בשאלות אסוציאציה. כלומר, מי ששונא סיכון אכן נוטה גם להשיב על השאלון באופן קונפורמיסטי יותר.

החוקרים הסינים וההולנדים מציינים בשמחה בסוף המאמר כי הפחתת הנטייה לקחת סיכונים יכולה לעזור לאנשים להצליח לחשוב בתוך הקופסה.